שדרות: "צבע צהוב במקום צבע אדום"

בלב אזור הגידול המרכזי לתפוחי אדמה בארץ, שוכן מפעל המלוחים של שטראוס-פריטו ליי בשדרות. גולת הכותרת של קווי הייצור כאן היא החטיף תפוצ'יפס, שלצידו מייצרים גם דוריטוס, שוש וצ'יטוס. עשרות ומאות אלפי טון תפוחי אדמה נאספים מאדמת הנגב המערבי, ונכנסים בשערי המפעל בשנה. אבל כדי שבן אנוש יורשה לדרוך בין כתליו, הוא חייב לעבור סדרת ניקיון וחיטוי ידיים יסודית, מהזן האמריקני המחמיר ביותר.

• דרכו של הדבש מהמכוורת לצנצנת
• צפו במסעו של התפוח מהמטע לבית האריזה

המפעל הזה למוד סבל. מיקומו לא נחשב לפסטורלי במיוחד - בשנים האחרונות נשרו סביבו לא רק קליפות תפו"א, אלא גם קסאמים לרוב. הגענו למפעל כדי ללמוד איך מייצרים את חטיף הצ'יפס השמנוני, דווקא באזור סְפר, שידע תקופות סוערות.

בחלל המפעל עומד ועוקץ את האף ריח עז של חטיף צ'יפס. את פנינו קידמו גבעות עשויות מיבול תפוחי אדמה מלאים ברגבים. התפוחים מושלכים לקו ייצור אוטומטי, שם הם שועטים לעבר הליכי מיון, שטיפה, קילוף, חיתוך פגמים, חיתוך לפרוסות לפי עובי מדויק, ואז טיגון, שמבוקר על-ידי מחשב. מכשיר אחד סורק את הפרוסות, ומערכת משוכללת יורה החוצה את הצ'יפסים השרופים, למגינת ליבו של כל מי שאוהב למצוא אוצר שרוף בשקית שלו.

למה אתם לא משווקים חטיף צ'יפס שרוף? שאלנו את מנהל התפעול במפעל, יהודה משש והוא ענה למוד ניסיון: "בכל סיור שאנחנו עורכים במפעל, אנשים שואלים אותנו מדוע שלא נייצר מוצר שרוף, כי שרוף זה טעים. אנחנו בוחנים את האפשרות, אבל לא הגענו עדיין להחלטה".

בשביל 1 טון צ'יפס צריך 5 טון תפו"א

אחרי הטיגון, הפרוסות עוברות המלחה או תבלון, ונארזות במכונות האריזה, שיודעות לחשב כמה גרם צ'יפס יש לדחוס לכל שקיק. כדי לייצר 1 טון של צ'יפס, צריך 5 טון תפוחי אדמה. נשמע קצת בזבוז לא?

בשטראוס דווקא חושבים שיש לישראל לאן לשאוף בתחום חטיפי הצ'יפס. הצריכה לאדם בישראל היא 48 ק"ג בעוד שבריטי ממוצע צורך 155 ק"ג בשנה. ואכן, חלקו של הצ'יפס בחטיפי ישראל לא עצום, בעיקר הודות לבמבה, ביסלי ובייגלה שנצרכים כאן ביתר חדווה. לחטיף יש תדמית לא בריאה, "למרות שהצ'יפס מכיל שלושה רכיבים בלבד, טבעיים לגמרי", טוען משש. "תפו"א, שמן ומלח, והוא מגיע לאריזה ללא מגע יד אדם". 

ואכן, תפוצ'יפס מיוצר על-ידי מכונות כמעט בלי מעורבות אנושית. מתוך 250 העובדים, 220 קבועים, ו-30 זמניים, שרובם מגיעים משדרות ונתיבות, רק שלושה עובדים על קווי הייצור, והרוב עובדים באריזה ובאיסוף.

העבודה נעשית במשמרות של 8 שעות, בסבבים של שתי משמרות לא פשוטות: השכם בבוקר ומאוחר בלילה. אבל בכל שבע שנות האימה של שדרות, כשקסאמים הוטחו על העיר והפכו את החיים בה לניסוי פסיכולוגי מורט עצבים ועוכר חיים, לא היו ימים קשים יותר מהימים שלפני ובזמן עופרת יצוקה.

"דאגנו למגן את כל המפעל", מסביר משש, "והתוצאה היא שמרגע שנשמעת אזעקת צבע אדום, יש לכל עובד 15 שניות להגיע למרחב המוגן. זה אומר שבמפעל יש 25-21 מרחבים מוגנים. ובכל רגע נתון, יש לעובד אפשרות להגיע למרחב המוגן, בין אם הוא נמצא בחדר קירור, ובין אם הוא בחצר על מלגזה".

חזרנו מהמרחב המוגן לאסוף שקיות מהרצפה"

המרחבים המוגנים צצים בכל פינה במפעל. אבל הם לא הגנו מדאגה וחרדה. בתקופת השיא ירדו 45 קסאמים ביום על שדרות, מה ששיבש בצורה משמעותית את העבודה. "זו היתה התקופה הכי אינטנסיבית, בדצמבר 2008 עד ינואר 2009", משש נזכר.

"כשנשמעת אזעקה, אתה רץ למרחב המוגן, לא סוגר קווים, וחוזר אחר כך לאסוף שקיות מהרצפה, לא לפני שכולם מרימים טלפונים הביתה, כי כל אחד דואג ליקיריו, ואם אתה לא מקבל תשובה מהבית, אתה נשאר בלחץ. תרמה לזה גם קריסה תכופה של מערכות הטלפונים. לכן עובדים שלא הצליחו להתקשר למשפחותיה, ביקשו לעזוב את העבודה ולצאת הביתה כדי לוודא שהכל בסדר.

"מאז עופרת יצוקה יש לנו שקט, וזה מאוד מעודד את האנשים. אחת הברכות הפופולריות ביותר שבירכנו לקראת השנה החדשה היתה שהשקט בדרום יימשך. היו פה גם המנהלים הבכירים ביותר בשטראוס כדי להביע הזדהות איתנו. השקט עושה לנו חיים לאחרים לגמרי".

התפוקה ירדה בזמן המלחמה?

"התפוקה לא ירדה במהלך כל המבצע, והמשכנו לעבוד כרגיל. אני גר באשדוד ומצדיע לאנשים שהגיע מדי יום לעבודה, גם בלילה, למרות שהיו תחת מתקפת טילים. אנחנו מאוד מעריכים את זה המחויבות הזאת היא משהו לא יאומן".

המחויבות הזאת נובעת לא רק מאהבה עצומה לתפוצ'יפס, או מהכרת תודה עמוקה למי שמשלמים להם שכר מינימום, אלא גם מרצון לשמור על שגרה, בזמנים בהם הפתעות לא נעימות הן הטון השולט. וגם בגלל חששות שמא הבעלים יחליטו שהמיקום הבעייתי של המפעל לא רווחי להם.

אחת העובדות במפעל, שפגשנו בהפסקת הצהריים וביקשה להישאר בעילום שם, אמרה לנו: "אם לא היינו מגיעים לעבודה, לא היה מפעל. חששנו שאם לא היינו מוכיחים שהמפעל עומד בהספקים גם בזמן מלחמה, המפעל היה נסגר. זה לא שיש הרבה מקומות עבודה באזור שלנו. אנחנו מקווים שהצבע הצהוב ישלוט במפעל שלנו ולא האדום".

משש מסביר שהמפעל גילה התחשבות רבה בכל עובד. "לא היה מצב שעובד הרגיש שאם לא יבוא לעבודה הוא יאבד את מקומו", אמר. "היו בהחלט עובדים שביקשו ולא הגיעו והבנו את המצב. יש גם אימהות חד הוריות וגם איתן התגמשנו".

"בבריטניה אוכלים צ'יפס בכריך"

המפעל הוקם ב-1992, בימים שאיש לא חלם על טילים מכיוון עזה. עלית רכשה אז את קו תפוצ'יפס, מחברת תפוגן. לפני כן, זה היה מוסך של קיבוצי שער הנגב. מפעל תפוגן עדיין נמצא פה בשכנות, רק ששם מייצרים כיום רק מוצרים קפואים. ב-1999 חתמה עלית על הסכם ידע עם פריטו ליי של פפסיקו שמחזיקה 50% מהחברה. מאז הספיקה עלית להתאחד עם חברת שטראוס. לא בטוח שפפסיקו שמחה על המיקום הבעייתי של המפעל, אבל בשטראוס לא ויתרו, ותוכנית להעתקת המפעל מתוככי אסם תפוחי האדמה של מדינת ישראל, למיקום אחר, לא נמצאת כרגע על השולחן.

"יש אחריות חברתית בשטראוס", אומרת שלי שליט שובל, מנכ"לית שטראוס פריטו ליי. "עברנו שבע שנים ארוכות של צבע אדום ודי קשה להתמודד עם זה, אבל החלטנו להשאיר את המפעל שם והשקענו רבות בקו חדש לגמרי של תפוחי אדמה. בזמן המבצע, הוצאנו עובדים לחופשות בצפון אצל משפחות של עובדים אחרים, ודאגנו לכל עובד שחש מצוקה פסיכולוגית".

שטראוס מבקשת להגדיל את קטגוריית החטיפים המלוחים, שבה מובילה אסם, עם מוצרים חדשניים כמו תפוצ'יפס שמן זית, ותפוצ'יפס קידס. לצד ארבעת טעמי התפוצ'יפס, מייצרים במפעל גם את דוריטוס המתחזק, אותו מכינים מגרעיני תירס שמבשלים, משרים, מרככים והופכים לעיסת בצק בהליך של טחינה. העיסה עוברת תחת חותכן והפיסות שנוצרו מועברות לאפייה ולטיגון, המלחה ותבלון.

בכל זאת, יש לדוריטוס ולתפוצ'יפס דרך ארוכה לעבור, עד שיהיו, אם יהיו, החטיפים הנחטפים ביותר בישראל. "בבריטניה אוכלים צ'יפס בכריך או מעל סלט", אומרת שליט שובל, "בארץ יש לנו עוד לאן לגדול".

צ'יפס זה חטיף מטוגן, ואם כבר צ'יפס - לא קשה להתחרות בטעם של פרינגלס?

"פרינגלס עשוי מאבקת תפוחי אדמה, לכן היחידות שם זהות. אנחנו לא זהים ומסודרים כי אנחנו טבעיים. בניגוד לחטיפים אחרים, תפוצ'יפס נחשב לטבעי לחלוטין, אבל לא כולם מבינים את זה".