תגידו, אני מצחיק?

מדי חודש אנחנו סוקרים כאן מישהו ששינה את העולם בעזרת הקומדיות שלו. בדרך כלל, האנשים האלה נמצאים בקצה השני של העולם (מל ברוקס, מונטי פייתון), או שמא כבר עזבו אותו (צ'רלי צ'פלין, אפרים קישון, האחים מרקס). אולם הפעם, יתכן שכוכב המועדון נמצא רק כמה קילומטרים מאיתנו. גבירותי ורבותי, קבלו את אורי זוהר וחבורת "לול"!

הוא נולד בכלל כאורי ז'אדק. כן, ז'אדק. הוריו הגיעו מפולין לנמל תל-אביב שנתיים לפני שנולד. זוהר ובית הספר לא הסתדרו אף פעם. במהלך השיעורים היה מפריע ומצחיק את הכיתה, לדאבונם של מוריו המתוסכלים. בתעודה שלו נרשם פעם כי הוא "עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו". את כיתה י"א עשה פעמיים. כשלא היה מפריע בשיעור, היה הולך לפעילות בתנועת "השומר הצעיר", שם אימץ את המראה שליווה אותו גם כשהפך למפורסם - מכנסיים קצרים וסנדלים.

מפקד להקת הנח"ל זיהה את הכשרון המתפרץ וצירף אותו ללהקה. זוהר עבד בין השאר עם חיים חפר, דן בן אמוץ ואפרים קישון, ושיחק לצד חיים טופול, יהורם גאון ובחור חצוף וצעיר ממנו בשלוש שנים, אריק איינשטיין. השניים גדלו למעשה באותה שכונה - זוהר ברחוב גורדון, איינשטיין ברחוב שלום עליכם, חמש דקות הליכה מחוף הים שיהפוך ללוקיישן של סרט הפולחן שלימים יביים זוהר - "מציצים".

"מציצים". גרו לא רחוק מהלוקיישן

הוא הספיק המון: להקת "בצל ירוק", תיאטרון החמאם ואפילו הופיע על במה אחת עם שייקה אופיר בתוכנית מערכונים משותפת. אחת הבדיחות שזוהר אהב לספר נשמעה בערך כך: "תגידו, אני יפה? ולמה אני שואל את זה? כשהייתי קטן הייתי ממש מכוער. כל כך מכוער שכשהלכתי ברחוב עם אמא שלי, אנשים היו מסובבים את הראש ועוברים לצד השני. פעם אחת אמא שלי ממש בכתה מזה, אז איש אחד בא וניחם אותה: לא נורא גברת, אל תבכי, החיים יפים. תרשי לי להזמין אותך לבית קפה, נזמין לך עוגה, וגם לקוף אני אקנה בננה".

עם הזמן הבדיחה נעלמה, וכל מה שנשאר ממנה זו שאלה אחת - "אני יפה?". זוהר לא הסכים לרדת מהבמה מבלי לשאול את הקהל את השאלה, שהפכה לסמל המסחרי שלו.

סצנות סקס בחלומות

בתחילת שנות השישים ביקר זוהר בפריז עם דן בן אמוץ, שם נחשף לקולנוע האירופי. "אתה בא למסיבה?" שאל בן אמוץ. "לא, אני הולך לראות סרט בסינמטק", היתה התשובה הכמעט קבועה. לפעמים זוהר היה רואה ארבעה-חמישה סרטים ביום, ובשאר הזמן היה מצלם סרטים בדמיונו. הוא היה יוצר באצבעותיו מסגרת ובעזרתה נהג "לצלם" אנשים על הספסל או יונים על גגות ואז ללחוש לעצמו "קאט".

דן בן אמוץ סיפר פעם שראה את אורי ממלמל מתוך שינה "אקשן, קדימה". בן אמוץ התקרב והעיר אותו בצעקת "קאט!". אורי התעורר בבהלה וצעק בחזרה: "אתה נורמלי? דווקא באמצע סצנת סקס אתה צועק קאט? הרסת לי את הסרט, חמור אחד!".

ב-1965 ביים זוהר את סרטו הראשון, "חור בלבנה". הסרט מספר על שני אנשים שפותחים קיוסקים מתחרים זה מול זה, באמצע המדבר. נשמע נחמד, אבל מהר מאוד העלילה הופכת להזויה וסוריאליסטית. הסרט צולם כ-13 קילומטרים מאילת בחום נוראי, וכשל בקופות. היום יש שמחשיבים את הסרט ליצירת אמנות ולאבן דרך בקולנוע הישראלי (אבל ככה זה באמנות – או שזה טוב, או שאתה לא מבין בזה).

"חור בלבנה". הכישלון הפך לאבן דרך

זוהר המשיך לחקור את הקולנוע, אם כשחקן בקומדיות מטורפות כמו "עליזה מזרחי" ו"קוראים לי שמיל", ואם כבמאי ב"מוישה ונטילטור", "שלושה גברים וילד" ו"התרוממות".

בשנות השישים התגבשה סביב זוהר ואיינשטיין חבורה שכללה גם את שלום חנוך וצבי שיסל, הלוא היא חבורת "לול". הם נודעו בתור תל-אביבים בוהמיינים. הצטרפו אליהם יהונתן גפן, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ועוד.

בסוף שנות השישים ניגשה החבורה לטלוויזיה הישראלית, והציעה ליצור תכנית טלוויזיה מצחיקה. "בסדר", אמרו להם, "תקבלו 20,000 לירות לתוכנית". "אבל ההפקה עולה 50 אלף!" אמר שיסל. "לא רוצים, אל תעשו", השיבו להם.

חבורת "לול". הפקה במחיר הפסד

והם עשו. ההומור של "לול" היה חדשני ובועט, נונסנסי מצד אחד וסאטירי מצד שני (כמו מערכון העולים החדשים שמגיעים באוניה לנמל תל אביב ומיד מתחילים לקלל את העולים שבאים אחריהם, כאילו הם בעלי המקום). בין לבין הם שזרו שירים של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שהפכו לקלאסיקות ("אמא אדמה", "אני ואתה נשנה את העולם", "למה לי לקחת ללב" ועוד).

היה כיף גדול לצלם את לול, והכיף הזה עלה לחבורה עוד 30 אלף לירות שהוציאה מכיסה כדי לממן את יתרת ההפקה. כך, חברים, נולדה סדרת הפולחן הקומית הראשונה בטלוויזיה הישראלית.

אחד המערכונים הפך לפולחן אמיתי, ועד היום רבים מקוראי המדור ודאי זוכרים חלקים שלמים ממנו בעל פה - חידון התנ"ך. חידון התנ"ך העולמי האמיתי נולד במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל. בחידון השני, שנערך ב-1961, נבחר הרב התימני יחיא אלשיך להתמודד בתור הנציג הישראלי.

אלשיך זכה בחידון כשהוא מגלה בקיאות שלא תאומן בכל מילה בתנ"ך והדהים את הקהל באולם ואת המאזינים ברדיו כשלכל שאלה הוא ענה בציטוט של פרקים שלמים. הוא ירה פסוקים ולא ניתן היה לעצור אותו, עד שהשופט אמר לו "די, תפסיק כבר". התימני המומחה הפך לחומר גלם משובח למערכון שהפך לקלאסיקה ישראלית בלתי נשכחת, עם הביטויים "גפן במובן גאפן" ו"מה הוא קופץ?".

חידון התנ"ך, הגרסה הקומית

ב-1976 הוענק בפעם הראשונה פרס ישראל לקולנוע וטלוויזיה. באותו זמן לא היו ממש טלוויזיה וקולנוע בארץ, אבל הפרס נועד לעודד את המשך הגשמת הציונות על המסך. מוטי קירשנבאום קיבל את הפרס על עבודתו הטלוויזיונית החלוצית בסדרה "ניקוי ראש" ובסרטיו הדוקומנטריים, ואילו פרס הקולנוע נועד לאורי זוהר, שהספיק לביים עד אז תשעה סרטים.

ההודעה על מתן הפרס לזוהר עוררה תגובות נזעמות והתקפה על שר החינוך דאז, אהרון ידלין, כיוון ש"הוא לא משמש דוגמה טובה לדור הצעיר". את הסערה התקשורתית החליט זוהר לפתור בעצמו. הוא שלח לשר החינוך מכתב שבו הודיע כי החליט לוותר על הפרס ונימק: "נראה לי שבמדינתנו צריכים לבטל עד כמה שאפשר את מסגרות הכיבודים והפרסים, אשר מגדילים את החיץ בין בני האדם".

התקשורת היתה המומה ומיד הגיבה בכותרות כמו "אורי זוהר לא רק יפה אלא גם חכם" ו"אוזנו המוזיקלית של הבדרן הפופולרי קשובה יותר לרחשי הציבור מאשר אוזניהם של מומחים". שר החינוך, שהיה נתון ללחץ רב, מיהר להסכים שלא להעניק את הפרס והפרשה הסתיימה.

מלך הרייטינג הראשון

בשלב זה הפך זוהר למלך הרייטינג, הרבה לפני שמישהו הכיר את הצירוף הזה. הוא הנחה את התוכנית "זה הסוד שלי" ואחר כך את "תשע בריבוע", סחף את הקהל באלתורים ובבדיחות וכמובן פתח כל פרק בשאלה החשובה: "אני יפה?".

"זה הסוד שלי". לא ויתר על השאלה הנצחית

יום אחד הגיע המהפך. זוהר נסע עם חבריו למסיבה בירושלים ופגש שם בחור דתי לבוש שחורים. זוהר, כרגיל במכנסיים קצרים וסנדלים, מיהר להתווכח איתו בשאלה האם יש או אין אלוהים. לדבריו של זוהר, האיש נראה לו "טמבל" ואב ל-18 ילדים, חומר גלם עסיסי לבדיחות חדשות.

אולם האיש, שהתגלה כסופר סת"ם, החל לענות לזוהר תשובות ענייניות ומנומקות והוסיף: "זה לא על רגל אחת, אני מזמין את כולכם לירושלים בכל יום שתרצו ואוכיח לכם שמעמד הר סיני אכן התקיים". למחרת אמר זוהר לחבריו: "בואו ניתן לבחור צ'אנס, מי בא איתי לירושלים?". הוא נסע לבדו והתעמק בסוגייה. את סרטו האחרון, "הצילו את המציל", ביים בסנדלים, מכנסיים קצרים, כיפה וציצית.

"מציצים" על החוף. מתגעגעים

וכך בהדרגתיות נעלם זוהר מהבמות והמסכים. הוא לא שכח את עולם הבידור, ואחת לכמה שנים הוא מרשה לעצמו לערוך גיחה לעולם החילוני בספיישלים טלוויזיוניים בודדים, ראיונות או אפילו הקרנה של הסרט "מציצים" בחוף תל אביב. כיום זוהר משקיע את מרצו בהבאת ילדים חילונים ודתיים למערכת החינוך התורנית של עמותת "לב לאחים" כאלטרנטיבה למערכת החינוך הממלכתית בישראל. והקהל? - הקהל ממשיך לחפש מתחת לזקן הלבן והכובע השחור את העיניים השובבות והחוצפה מ"תקופת הזוהר" של עולם הבידור הישראלי.

השבוע, במסגרת מפגשי מועדון הסרט המופרע, יוקרן בסינמטקים עותק פילם של סרט הקולנוע "לול", הכולל את בין השאר את המערכונים "העולים החדשים",

"האופרה לה מרמור", "חידון התנ"ך" ועוד שטויות שכיף לצחוק מהן יחד. היתה זו יוזמה של אריק איינשטיין לקבץ את מיטב המערכונים מהסדרה ולערוך אותם לסרט קולנוע.

כשהסרט יצא, אורי זוהר כבר חזר בתשובה והרבנים לא התירו לו להשתתף בעריכתו, לכן שיסל ואיינשטיין ערכו אותו יחד. מי שמתגעגע לתקופה מוזמן להקרנה שבה יחולקו לקהל שירונים ובהם שירי אריק איינשטיין השזורים בסרט, והקהל מוזמן להצטרף אל הסרט בשירה אדירה ולצחוק מהמערכונים שהפכו למיתולוגיה של תולדות ההומור בארץ.

אלון גור אריה הוא במאי ותסריטאי ומנחה אירועי "מועדון הסרט המופרע" ברחבי הארץ. ביום חמישי, 21 באוקטובר, יוקדש האירוע בסינמטק ירושלים לאורי זוהר ובסיומו יוקרן הסרט "לול". האירוע יגיע לסינמטק תל אביב בשבת, 23 באוקטובר. מפגש צ'רלי צ'פלין ייערך בסינמטק ראש פינה ברביעי, 20 באוקטובר, ובסינמטק שדרות יערך ספיישל מונטי פייתון עם הקרנת "המופע בהוליווד". בסינמטק חיפה ייערך מפגש אפרים קישון עם הקרנת הסרט "תעלת בלאומילך". הקרנת הקומדיה הישראלית "המוסד הסגור" תיערך בשישי, 22 באוקטובר, בסינמטק תל אביב.