התקוממות מצרית ונאיביות מערבית
עם מסורת לא דמוקרטית בעליל קל להבין מהם סיכויי כינונה של דמוקרטיה במצרים במהרה בימינו. אבל אובמה מיהר לברך ולשבח ואילו המודיעין האמריקני שוב טועה בגדול
ביולי 2007 יצא לאור ספרו של העיתונאי טים וינר, "Legacy of Ashes: The History of the CIA", שבו נפרסו שלל מעלליו של ארגון הביון המרכזי של ארה"ב, עד כי דומה היה בסיום הספר כי מעטים הבורות שה-CIA לא נפל לתוכם, ספורים האירועים המשמעותיים שהוא חזה ונדירות התחזיות שלא התפקששו לו.
הצלחותיו, ככל שהיו, שמורות בעיקר לסיוען הנדיב של יד המקרה והמזל וגורמים חיצוניים, כמו למשל בהשגת עותק של הנאום הסודי של חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, שמסר ל-CIA המוסד הישראלי. בדצמבר 2007, אולי כדי לתת משנה תוקף לדברים בספר, קבע דו"ח מסכם של 16 סוכנויות המודיעין של ארה"ב, ובכללם ה-CIA, כי איראן הפסיקה
את תוכניתה לפתח נשק גרעיני ב-2003 ואיפס באחת את הסיכויים, שהיו כבר קטנים ממילא, לפעולה צבאית של ממשל בוש נגד הגרעין האיראני.
וזה לא הכל: בין אם זו העברת נשק בתחילת שנות ה-50 לפולין, עבור המחתרת האנטי-קומוניסטית המקומית, שכבר חוסלה ב-1947, ניסיונות חוזרים ונשנים לחסל את פידל קסטרו שכולם עלו בתוהו, או התעקשותם של האנליסטים בארגון עד שלהי 1962 כי ברית המועצות לא תעז להציב טילים בקובה - בזמן שבסיסי הטילים כבר שכנו לבטח באי, הפתעתם המוחלטת מקריסת הקומוניזם בבריה"מ ובשאר מזרח אירופה, או הערכתם שימיו של סדאם חוסיין בשלטון ספורים מיד לאחר מלחמת המפרץ הראשונה; ובין אם זה פספוס נטייתן של הודו ופקיסטן לבצע ניסויים גרעיניים ב-1998 או חוסר המושג על הכוונות לבצע את פיגועי 11 בספטמבר – מאירועים, מבצעים ותחזיות אלו ועוד רבים אחרים מצטיירת תמונה שונה קמעה על הארגון מזו שניבטה אלינו מעל דפיה של סדרת ספרי פטריק קים, הזכורה למבוגרים שבקרבנו משנות ה-60 וה-70.
טעויות בממשל אובמה
מכאן כמובן חלילה אין למעוד למסקנה שכל נתיבותיו של הארגון הם שלומיאליות וכל דרכיו הן שלימזליות וכל תחזיותיו הן הבל ורעות רוח, אבל ראוי בכל זאת להוחיל יותר מפקפוק על מעשי ידיו ונבואותיו, כמו באלו של כמה ממומחי המודיעין הסובבים את נשיא ארה"ב ומנהיגים אחרים בעולם.
הבעיה מתחדדת שבעתיים כשהמעריכים נבחרים בהתאם לצבעם האידיאולוגי והאנליזות נתפרות בקווים גסים לפי מידותיהם (tailor-made) ורצונותיהם של ממניהם. כך, למשל, כשיועצו של אובמה לענייני המאבק בטרור, ג'ון ברנן (שבילה לא מעט שנים ב-CIA), קובע באחת מהרצאותיו לפני פחות משנה כי "ג'יהאד הוא היטהרות", "ג'יהאד הוא מאבק קדוש, שבו האדם מטהר את עצמו ואת הקהילה", וש"אין כל קשר בין האיסלאם לרצח חפים מפשע" - הוא בסך הכול ממשיך את הקו ששורטט כחודשיים קודם לכן בבית הלבן שלא להשתמש עוד במינוח "איסלאם קיצוני ומיליטנטי".
ובאורח זה, בעטיין של המאורעות במצרים, ובהתאם לצורך הנשיאותי להבהיר שהשד של "האחים המוסלמים" אינו נורא כל כך, קבע ג'יימס קלאפר, מנהל המודיעין הלאומי האמריקאי (של 16 ארגוני המודיעין), כי "האחים" במצרים הם "ארגון שהוא במידה רבה חילוני, שנמנע מאלימות וששואף למטרה חברתית, שיפור הסדר הפוליטי במצרים".
כך, באורח סמלי ומעט היסטורי נתקבצו להם יחדיו ביום שישי הטוב השלישי (אחרי יום השישי הטוב הראשון של צליבת ישו ויום השישי השני של הסכם בלפסט) אירועים משיבי נפש ומכונני חופש, דמוקרטיה ותקווה בלבנט - שבהם "הדיקטטור המושחת" גורש מהשלטון במצרים; שהנשיא האמריקני, המתקשה לעמוד בגודל השעה, קובע כי רק הדי נפילתה של חומת ברלין, פעולותיו של מהטמה גנדי ומעשיו של מרטין לותר קינג ישוו לעוצמת ההתרחשויות; שה"המעריך הלאומי" האמריקני משווה ל"האחים" במצרים שליחות ותכלית זכות וטהורות כמעט ברוח חזונם של הנביאים ופועלה של האם תרזה; ושבהם ההמונים באיראן חוגגים 32 שנים למהפכה האיסלאמית, שהתממשה באדיבותו הרבה של אחד מאבותיו הרוחניים של אובמה, ג'ימי קרטר, ושבה אחמדינג'אד מבשר לכל כי בקרוב ייכון מזרח תיכון חדש ללא ישראל.
מזרח תיכון חדש?
כשאנחת הרווחה המערבית מהסתלקותו של "העריץ הנוראי", שאך לפני כחודש עוד היה הבן היקיר להם שהוחמא וקולס והולל, נשמעת למרחוק; כשהתרוממות הרוח הנשיאותית מזכירה יותר ויותר אופוריה מקומית בעקבות הסכמים נשכחים עם נוכלים פלסטינים שהביאו עלינו "מזרח תיכון חדש" ולא מעט שהידים; וכשההערכות בבית הלבן ובקרב גורמי מודיעין אמריקנים, בעיקר בנוגע לדמוקרטיה המצרית שבפתח וטיבם של "האחים", נראות כתמהיל הזוי של נאיביות מערבית, מסורת מודיעינית של כישלונות ופישולים, ומינון יתר של משאלות לב - קצת קשה להתפלא מהפח היקוש שקרוב לוודאי שוב ייפלו לתוכו.
"צדק", "רווחה", "פיתוח", "קידמה", "מיגור העוני", "דאגה לעם" הן מקצת ממילות הקוד שבהן מנפנפים הארגונים האיסלאמיים הללו, ובכללם האחים המוסלמים במצרים - למען לא יירדפו ויוצאו אל מחוץ לחוק, למען יוכשרו הלבבות ("דעווא") מבית, ולא פחות למען אוזניים מערביות כרויות מסוגם של ג'יימס קלאפרים. הסתרת כוונותיהם ודעתם האמיתיות ("תקייה") אינה רק אמצעי להעצמת מעמדם וכוחם, אלא הכרח קיומי בעבורם. כך עשה חומייני לפני 1979; כך נהג ארדואן לפני הבחירות האחרונות בטורקיה לאחר שהפיק את הלקח משליחתו למאסר ב-1998 לאחר שפרסם שיר שבו נכללו המילים "צריחי המסגדים הם חניתותינו, כיפותיהם כובעי הפלדה שלנו, והמאמינים באללה הם חיילינו"; וכך פעל החמאס לפני הבחירות ב-2006.
95% מהמצרים בעד שלאיסלאם תהיה השפעה גדולה על הפוליטיקה שלהם, 64% מהם בעד שהשריעה תהיה הבסיס לחקיקה, 54% תומכים
בהפרדה בין נשים לגברים בפומבי, 82% בעד סקילה על ניאוף ו-84% מהם בעד עונש מוות לנוטשים את האיסלאם.
אלה הלכי הרוח, האמונות וההשקפות במדינה, כפי שהם עולים מסקר של גלופ האמריקני שנערך בשנה שעברה ולפני שלוש שנים. עם מספרים כאלה ועם מסורת בלתי דמוקרטית בעליל נקל להבין מהם סיכויי כינונה של דמוקרטיה במצרים במהרה בימינו, על איזו אדמה פורייה צועדים "האחים" (למשל, בחלק ניכר מהאיגודים המקצועיים במצרים, שבהם השלטון לא שם עליהם מוסרות כפי שהוא שם עליהם בבחירות המרכזיות, הם זכו ברוב גורף) ומה נמצא בקצה האור היוצא מכיכר א-תחריר.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
