מוזמביק: מפגשים בין קיאק, גלים ואנשים
מלחמת אזרחים קשה, כלכלה שלא מתרוממת, שחיתות, עוני וכל יתר הצרות שהיבשת השחורה משופעת בהן לא פסחו על מוזמביק, שנשארה יתומה מתיירים. בקיצור, מקום אידאלי עבור מישה הויכמן וחברו כדי לצאת אליו לשיט קיאקים. חלק ראשון
ביומיים האחרונים נשבו רוחות עזות עם משבים שהגיעו עד ל-35 קשר. פרקים קצרים של שמים כחולים התחלפו במהרה במכות של גשם שוטף, וחוזר חלילה. הראות הייתה לקויה מאוד. כצפוי הים היה רוגש: גלי רוח של שלושה מטר רכבו על גבם של גלי עומק שמנים שמקורם בדרום האוקיינוס ההודי.
עוד טיולים ביבשת אפריקה:
החתירה התנהלה כמתוכנן, אף על פי שהיה ברור לשנינו שהירידה לחוף תהיה, איך לומר בעדינות, רטובה. אולם לפני כחצי שעה משהו התחיל להשתנות, ולא לטובה. הגלים שגם ככה היו גדולים התנפחו עוד ונעשו תלולים למדי. שבירת גל ענקית - כחמישה מ' גובהה - התנפצה לא הרחק מאתנו.
הגבנו מיד בשינוי כיוון החתירה: יותר לעומק הים, אף על פי שהיינו כבר במרחק של קילומטר מהחוף. הזמן חלף, המרחק בינינו לבין החוף גדל בהתמדה, אך התנפצויות הגלים סביבנו לא פסקו ואף התגברו. ככל שעבר הזמן זה הזכיר יותר ויותר הליכה בשדה מוקשים. לא יכולנו להרשות לעצמנו לפספס מוקש: קיר של מים בגובה של בית עלול היה לפרק את קיאקי הפיברגלס שלנו.
הגשם פסק מדי פעם, הראות השתפרה. הרי המים הזניקו אותנו אל על, ומהשהות הרגעית בפסגה יכולנו לראות למרחק את הים. שדה המוקשים נמשך לעומק ולא ראינו את קצהו. זה היה מפתיע כי שבירות גדולות לא אמורות להתרחש במים עמוקים. עצרנו כדי לבדוק שוב את המפות. נראה שנכנסנו לאזור הדלתא של נהר הזמבזי. הצבע החום והמודגש של המים היווה עדות נוספת לקרבתנו לנהר שמוציא כל שנה כמויות אדירות של סחף. הסתכלנו פעם נוספת על צבע המים, ופתאום נגלה לנו הקשר בינו לבין שדה המוקשים האין סופי. סחף של חול בממדים כאלה היה צריך לבטח להחליק את המדרון של קרקעית הים. הבטנו שוב במפה, ואכן שמנו לב שהמרחק בין שני קווי עומק 20 ו-30 מ' הוא כמעט 20 ק"מ.
כדי להגיע למים עמוקים מספיק, שהחתירה בהם תהיה בטוחה, היה עלינו להמשיך בשיטוט על הציר הממולכד עוד כמה שעות. נותר לנו מוצא אחד: לרדת לחוף מהר ככל האפשר. הצרה היחידה הייתה שהדרך אל חוף המבטחים הובילה אותנו לרצועה של שבירות גלים ברוחב של כמה קילומטרים שלא היה שום מנוס ממנה. היתרון היחיד שלנו הפעם זה המהירות: קיאק שגולש על גב הגל מסוגל להגיע למהירות די מרשימה שאותה ניתן לעתים לתרגם לתמרון.
"בהצלחה לך, יובל!", "בהצלחה גם לך מישה!" "אם אנו מאבדים אחד את השני בגלים אז ניפגש בכניסה לנהר לילואה (Lilua)". ראיתי את פניו של יובל: פנים רגועים ומחייכים כשל איש מנוסה, אבל המתח ניכר בהם. זה ברור לשנינו. מי היה מאמין שיובל גילה את עולם הקיאקים רק לפני שנה, ובעצם הוא טירון בתחום. הלוואי שהייתי יכול לעזור לו בדרך כלשהי, אבל באותו רגע הדבר היחיד שיכולתי לעשות למען שנינו היה להגיע בבטחה אל החוף ולקוות שגם יובל יצליח לעשות זאת. הפנינו את הקיאקים והתחלנו לחתור לכיוון שאליו נהרו נחשולי המים.
להאיץ, לבלום, להתהפך, להתערבל
מהרגע שהחלטנו לרדת לחוף זה הפך להיות טכני. אתה מסתכל אחורה ומעריך על פי צורת הגל איפה הוא הולך להישבר, כדי שלא לחטוף אותו בנקודת השבירה עצמה, כי היא מאוד אלימה. ואז, או שאתה בולם ונותן לגל לעבור אותך ולהישבר הלאה או אם אתה רואה שהשבירה עומדת להיות עליך, אתה מנסה לברוח כמה שיותר קדימה. כך אתה מקבל את שאריות השבירה, ולא את משקלם של חמישה מ' מים שבסיוע עצמת הנפילה לא משאירים לך הרבה סיכויים.
לצערנו, מהירות הקיאק היא לא גבוהה ביחס למהירות הגל, כך שיכולת התמרון שלנו די מוגבלת. אם אין מנוס אלא לחטוף את השבירה עצמה, אתה הופך את הקיאק מבעוד מועד כדי שתחתית הקיאק תספוג את רוב הפגיעה של המים ולא הגוף שלך. לאחר השבירה אתה מתערבל כמו במכונת הכביסה ומחכה עד שהגל ייאבד אנרגיה. זה יכול להימשך זמן רב. כשהגל נחלש אתה עולה למעלה בעזרת טכניקה שנקראת "אסקימו רול" (גלגול אסקימואי) - היפוך הקיאק בעזרת משוט.
וככה ירדנו את שני הקילומטרים. תפקדנו כמו מכונה: הפחד נעלם, נשארו רק ריכוז ומתח. בכל שנייה העפנו מבט לאחור, הערכנו, קיבלנו החלטה, האצנו, בלמנו, עצרנו נשימה, התהפכנו, חטפנו, והתערבלנו תוך כדי שאנחנו מחזיקים את הקיאק חזק באמצעות הברכיים כדי שלא להישלף ממנו, מחזיקים גם את המשוט שמנסה להיעקר מהידיים, לא רואים כלום, מדכאים את הרצון לנשום,
מנסים להבין איפה אנחנו ממוקמים ביחס לגל, מעבירים את המשוט לצד שפונה לשבירה, מבצעים גלגול, לוקחים אוויר, ומתכוננים לגל הבא שהולך להכות בנו בעוד שמונה שניות.
"הים צפוי להיות די משעמם..." נזכרתי במה שאמרתי, בעודי מנסה לברוח מקיר המים שמתרומם מאחוריי. הייתי מעט לפני יובל: בהפסקות הקצרות שבין השבירות ניסיתי לאתר את הקיאק שלו מאחורי. אם הוא היה נפלט היינו בצרות צרורות, לא הייתה לי שום אפשרות להתקרב אליו ולעזור לו בים הזה. בשלב מסוים ראיתי את הקיאק ההפוך שלו נזרק על ידי גל ענק כמו גפרור קליל. הייתי בטוח שיובל כבר מזמן נפלט ושוחה לו אי שם בין השבירות העצומות, נאבק על חייו. אבל פתאום ראיתי את קצה המשוט השחור "ממשש" את הקצף שליד הקיאק, ולאחר כמה שניות יובל "התגלגל" ועלה על פני המים, לוקח נשימות עמוקות בהפסקה הקצרה לפני השבירה הבאה. ככל שהתקרבנו יותר לחוף גובה השבירות ירד בהדרגה, וכשהגענו לבסוף לחוף היה הים שסביבנו רגוע כמו אגם, והשמש זרחה. רק הרעשים העמומים מעומק האוקיינוס העידו על מה שעבר עלינו.
כשהבטנו זה בזה, סחוטים מהערבול ומהלחימה בגלים, נזכרנו איפה הכול התחיל. ישבנו בפאב בתל אביב, ושוחחנו על המסע הבא. "מבחינה תרבותית זה אמור להיות טיול מרתק, אולם הים צפוי להיות די משעמם. במקרה שלך זה דווקא יכול להוות יתרון. בכל זאת זהו מסע הקיאקים הראשון שלך. אז אתה בא למוזמביק?"
בלי תיירים, בלי תרמילאים, בלי כסף
מוזמביק היא מדינה ענקית, וחיים בה בסך הכול כ-20 מיליון בני אדם הפזורים על פני עשר פרובינציות המחולקות ל-224 אזורים. מאחר ש-80 אחוז מהתושבים מתפרנסים מחקלאות פרימיטיבית, ורק כשישה אחוזים מתעשייה, רובם מתגוררים בכפרים, מעטים בערים, ובסך הכול זוהי מדינה לא יצרנית במיוחד (התל"ג שלה מסתכם בכ-18 מיליארד דולר בשנה). עד לא מזמן מוזמביק לא הייתה יעד לתרמילאים, וגם לא יעד שמזמין תיירים, במיוחד כאשר לא מזמן יצאה המדינה ממלחמת אזרחים עקובה מדם שהחלה, כמו בשכנתה זימבבואה, לאחר שראש המדינה הנשיא חיסנו סירב לקבל את הפסדו בבחירות.
היום מוזמביק היא רפובליקה רב מפלגתית. המדינה נמצאת אמנם במצב של צמיחה כלכלית ממוצעת של כ-4.5 אחוזים בשנה, דבר שמראה קידום כלשהו, אבל צריך לזכור שמהמקום שבו היא התחילה, צמיחה שכזאת לא ממש מבשרת את בוא האביב. אגב, על אף ש-40 אחוז מאזרחי המדינה נוצרים, 40 אחוז בני דתות אחרות ורק 20 אחוז מוסלמים, החליטה מוזמביק להצטרף לאיחוד המדינות המוסלמיות... גם בשל מספר הקבוצות האתניות השונות, עם היסטוריה שבטית שונה, ובליל שפות וניבים שונים, בעיקר שבטיים, מובטח שהמדינה הזאת תתקשה להתקדם.
זה לא שהמדינה ריקה ממחצבים. הסכר שנבנה על הזמבזי מייצר חשמל שאותו, פרט לשימוש עצמי, היא מוכרת גם למדינות השכנות. יש בה פחם, גז טבעי, מתכות יקרות כמו טיטניום וטנטלייט, גרפית, ברזל, ואבנים יקרות, אבל מלחמת האזרחים הארוכה מנעה את פיתח המכרות.
אבל, יש גם יתרונות תיירותיים במצבה החדש של מוזמביק. אמנם השחיתות של אנשי הממשל, ושל כל מי שמחזיק בידו כוח שלטוני כלשהו - עדיין מטרידה, אבל מדובר במדינה שלא חוותה את גלי התיירות שחוות מדינות כמו דרום אפריקה השכנה, או קניה וטנזניה, ולכן למחפשי ההרפתקאות והתיירות האותנטית הבתולית - היא יעד מתאים.
היא גם מתאימה במיוחד לחובבי שיט בנהרות שוצפים, והזמבזי מפורסם בכך שבחלקיו השוצפים במיוחד מתנהלות תחרויות אליפות העולם בשיט במים שוצפים. על אף שבאמצע שנות ה-80 הוקם בצפון-מערב מוזמביק הסכר קבורה בסה, שיצר את אחד האגמים המלאכותיים הגדולים בעולם ואפשר בניית תחנת כוח הידרואלקטרית, עדיין המשכו של הנהר מלא אזורי שיט אטרקטיביים. מוצאו של הזמבזי לים יצר דלתא ענקית מלאה חיים.
לא היה קשה לשכנע את יובל להצטרף. ברגע שהוא מריח הרפתקה נדלק ניצוץ עליז בעיניו השחורות. אני אוהב אנשים שנושאים אתם את הסקרנות הילדותית כל חייהם, אלה שזורמים ולא שואלים שאלות רבות מדי ואינם מתכננים את הכול מראש, אלה שמוכנים לקחת פסק זמן ארוך מעבודתם וממשפחתם כדי לצאת למסע אל הלא נודע. יובל הוא בדיוק כזה.
כל מסע מביא אתו הפתעות. במוזמביק המתינו לנו הפתעות בכל יום. כל הטיול דמה לקונצרט ג'אז משובח, כאשר את האלתורים הווירטואוזיים ביותר ביצע הים. תכננו כל כך מעט. פשוט זרמנו. יום נחשב לא מוצלח רק אם הוא דומה לאחד מאלה שלפניו. אולם זה קרה לעתים רחוקות מאוד, ודאי לא באותם הימים כאשר היינו קרובים לתחנת המשטרה הימית, או בשמה המקומי: Maritima.
העיר בירוק
העיירה Chinde ממוקמת על אי שצורתו כצורת משולש, כאשר צלע אחת פונה אל האוקיינוס ההודי בעוד שתי הצלעות הנוספות נוצרו על ידי תעלות הדלתא של הזמבזי שניתקו אותו משאר היבשת. הקשר היחיד של העיירה עם שאר העולם נעשה דרך המעבורת שאמורה לפעול בעונה היבשה. אף על פי שהגענו למוזמביק הרבה אחרי תום גשמי המונסון, המעבורת עמדה דום כבר שלושה חודשים. היא הייתה מקולקלת.
בתוך הנמל שיחקו ילדים בין שלדים של ספינות חלודות. היו שם כתריסר שלדים כאלה, בכל הגדלים. אחרי כ-200 מ' התחלף בית העלמין של האניות בבית קברות של דקלי קוקוס: עצים ענקיים שנעקרו מהאדמה היו מוטלים על החוף החולי. לפני כמה שנים פגעה בעיירה סופה עצמתית והשאירה סימנים שעוד לא נמחקו. אך כרגע שום דבר לא שובר את שלוותה של העיירה. רחובותיה נקיים וירוקים, עד כדי כך שהיא דומה יותר לפארק שבתוכו מסתתרים בתים.
בעיות של איכות הסביבה שכל כך מדאיגות אותנו בימים אלה נפתרו ב-Chinde לחלוטין. לא היה צורך למחזר בקבוקי פלסטיק כי הם לא נמכרו בשום חנות. לא היה צורך להתמודד עם עשן הרכבים כי בכל העיירה שמנתה כ- 80,000 תושבים היו רק ארבע מכוניות, מתוכן שתיים – באופן לא מפתיע – שייכות למשטרה. גם זיהום תעשייתי לא עמד על הפרק. המפעל היחיד שזיקק פעם סוכר ונתן פרנסה לתושבים בסביבה סגר את שעריו לפני שנים רבות.
ורישיון לקיאק יש לך?
על החוף המתינו לנו תושבי מוזמביק המופלאים והטובים שאותם כבר הספקנו להכיר בימים שלפני כן. אך הפעם היה גם משהו חדש שלא פגשנו עד כה: תחנת משטרה ימית. יובל הסתובב בעיירה כאשר קצין משטרה הופיע לפתע לפני האוהל שלי. הוא ביקש שאקח את הדרכון ואתלווה אליו. הקצין היה שמנמן ודי הופתעתי מכך, שכן עד כה לא פגשתי תושב מקומי בעל כרס. זאת ועוד: הוא דיבר אנגלית. זה היה באמת יוצא דופן. הוא לקח אותי לבניין קולוניאלי ישן,
מהיחידים בעיירה שהיו עשויים בטון ולא במבוק או בוץ. הבניין היה צבוע פעם בצבע צהוב, אך חציו כבר הספיק להתקלף. עוגן ימי אדום קישט את החזית, ומעליו הופיע כיתוב בפורטוגזית: Delegação Maritima de Chinde. חייל נוסף המתין לנו בפנים.
הקצין היה מנומס מאוד. הוא שאל שאלות על הטיול שלנו, סיפר על תולדות המקום, והיה סקרן וידידותי. הוא בדק את הדרכון שלי, ולבסוף ביקש לראות את רישיונות הקיאק. "מה זאת אומרת רישיון הקיאק?" שאלתי מופתע. "המסמכים של הקיאק, רישיון השיט שלו". "אתה בטח צוחק. אין לנו שום רישיונות לקיאק". אבל הקצין היה רציני בדיוק כמו חברו החייל. הוא הסביר בסבלנות שלפי החוק המוזמבי כל כלי שיט, בלי יוצא מן הכלל, חייב ברישיון. שיט ללא רישיון, גם אם מדובר בקיאק או בחסקה, הוא עבירה על חוקי המדינה. למזלנו הוא יכול להנפיק את הרישיון במקום. זה יעלה לנו 1,600 מטיקלים – כ-160 שקל.
ייתכן שלחלקנו הסכום הנ"ל ייראה סביר, אבל חשוב לזכור שרוב תושבי מוזמביק מתקיימים מפחות מדולר אחד ליום, לכן במושגים מקומיים האגרה הזאת נחשבת לגבוהה מאוד. ריח רע נדף מהסיפור על הרישיון לקיאק, אך הקצין עשה מאמצים לפזר את חששותיי: הוא הוציא ספר עב כרס שבו מפורטות כל התקנות של כלי השיט במוזמביק. ליד סעיפים רבים היה נקוב סכום.
"יש לכם מזל שהקיאקים שלכם קצרים משישה מ', ולא - הייתם משלמים הרבה יותר", אמר הקצין, וכהוכחה הצביע על שורה בתוך הספר. שם אכן הופיע תעריף כפול. הספר, שהיה כולו בפורטוגזית, היה בגדר תעלומה בשבילי. הרמתי ידיים, רק ביקשתי חשבונית. האישור שהונפק נראה משכנע: טופס רשמי, עם חותמת גדולה ופירוט התשלום. "הרישיון יהיה תקף עד סוף הטיול שלכם", הבטיח הקצין. אפילו הודיתי לו... עבר שבוע ובתחנת המשטרה הימית של העיירה הבאה הנמצאת כ-250 ק"מ מ- Chinde הוסבר לנו כי החשבונית שקיבלנו פיקטיבית, והתשלום נגבה מאתנו שלא כחוק.
חלקה השני של הכתבה יפורסם מחר.
- הכתבה פורסמה בגיליון יוני 2011 של הירחון "טבע הדברים
"
- מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות
ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
