שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שרדי ג'בארין: "אני נוגע בשיגעון וזה מפחיד"

    בהפקה הגרמנית "מינכן 1972", השחקן הערבי-ישראלי שרדי ג'בארין מגלם את מפקד החוליה שביצעה את רצח הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי: "הוא היה מתוחכם וכריזמטי, מורכב יותר מהתמונה בשחור-לבן שלישראלים נוח לצייר"

    לפני שמונה חודשים צלצל הטלפון הנייד של השחקן שרדי ג'בארין. על הקו היה הבמאי הישראלי דרור זהבי, שסיפר לו על הפקה גרמנית שהוא מתעתד לביים על רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972. "תתחיל ללמוד גרמנית", אמר זהבי, "אני רוצה שתשחק את מפקד החוליה הפלסטינית".

     

    ג'בארין לא היסס לרגע. "ללמוד שפה בשביל תפקיד נראה לי מדהים", הוא משחזר במהלך ביקור קצר בארץ, בין חזרות על קופרודוקציה חדשה של תיאטרון הבימה והשאובינה בברלין לבין הטיסה חזרה לגרמניה לסיום צילומי הסרט. "מההתלהבות נכנסתי לסטימצקי וקניתי את כל החנות", הוא נזכר, "טחנתי איזה אלף ספרים, הורדתי תוכנות באינטרנט, נדנדתי לכל דוברי הגרמנית שאני מכיר. צחקו עליי, חשבו שאני משוגע, אבל התעקשתי כדי שהשפה תיכנס לראש ולגוף. שפה הרי זה לא רק מילים. אני דובר חמש שפות ומה שלמדתי זה שבשפה יש משהו מעבר למילים, שמלמד אותך גם על בני האדם שדוברים אותה".


    "מינכן 1972". שרדי ג'בארין בתפקיד המחבל, שוב (באדיבות ZDF)

     

    סרט הטלוויזיה של רשת ZDF, "מינכן 1972" הוא ההפקה הבינלאומית השנייה בה הוא משתתף. לפני ארבע שנים הצטלם לתפקיד קטן בסרט הקולנוע "גוף השקרים", של הבמאי הבריטי רידלי סקוט. בהפקה ההיא, בניגוד לזו הנוכחית, היתה לצדו נוכחות לא מבוטלת של קולגות מהארץ בהם עלי סולימאן, ג'מיל חורי, קלרה חורי, קאיס נאשף ואלון אבוטבול.

     

    הפעם, מדובר באחד משלושת התפקידים הראשיים בהפקה שרוב שחקניה גרמנים, לצד קומץ שחקנים טורקים. "זו הפקה ענקית", אומר ג'בארין, "מטוסים, הליקופטרים, יריות ומרדפי מכוניות, ואני לא מדבר על מכונית אחת ברקע כדי לתת תחושה של תקופה, זה הדבר האמיתי. הם פשוט החזירו אותנו למקום ולזמן. זה לחיות מחדש את הסיפור".

     

    בניגוד לסרטו של סטיבן שפילברג שעסק במרדף אחר משתתפי הרצח במינכן ומתכנניו, סרטו של זהבי מתמקד באירוע עצמו. "זה סרט שונה לגמרי עם תכנים אחרים מאלה בהם עסק שפילברג", אומר ג'בארין, "זו סיבה מצוינת לחזור לאירוע שבאולימפיאדה הבאה יציין 40 שנה".

     

    הגרעין לתפקיד הנוכחי של ג'בארין נזרע לפני חמש שנים כששיחק בסרטו של זהבי "סוף שבוע בתל אביב" בחור פלסטיני שהגיע לעיר כדי לבצע פיגוע התאבדות. התפקיד זיכה את ג'בארין במועמדות לפרס אופיר וגם הביקורות שיבחו. המפגש הבא שלו עם זהבי היה במרץ האחרון, כשהגיע לברלין להציג בתיאטרון השאובינה קטעים מעבודה בתהליך על הצגה עתידנית על דת בבימויה של יעלי רונן. "בטלוויזיה הגרמנית רצו שחקן מקומי. כל מה שנשאר בשלב ההוא זה לשכנע אותם שאני הכי מתאים לתפקיד", הוא אומר. חודשיים אחר כך, התפקיד היה אצלו בכיס.


    שרדי ג'בארין ב"סוף שבוע בתל אביב". הכל התחיל שם (צילום: ורד אדיר)

     

    מפקד החוליה הפלסטינית, עיסא, מוכר גם בשמות לוטיף עפיף ומוחמד מסלחה. "להגדיר בן אדם כרוצח או כטרוריסט, זה מה שהעיתונות עושה. אבל המילים האלה לא אומרות כלום על אופי או התנהגות. ללקט את הפרטים שיהפכו לדמות, זה החלק הקשה בתפקיד שלי כשחקן", אומר ג'בארין.

     

    "הוא לא התאים לסטריאוטיפ"

    בין חומרי הגלם ששימשו אותו בעבודת התחקיר לקראת הצילומים, היה גם סרט התעודה "יום בספטמבר" של הבמאי הבריטי קווין מקדונלד. "שפת הגוף שלו, הדרך שבה הוא תיפקד ומה שאומרים עליו אנשים שניהלו איתו מו"מ, גילו לי אדם מורכב", אומר ג'בארין. "עיסא למד בגרמניה וחי בה עשר שנים. הוא היה אחד המהנדסים של הכפר האולימפי. אדם מאוד אינטליגנטי, מתוחכם וכריזמטי.

     

    "כל המרואיינים בסרט תארו אדם מנומס, רציני וקר - לא במובן המרוחק של המילה, אלא במובן האמוציונלי. נהוג לדבר על ערבים כעל חמי מזג, אבל הוא לא התאים לסטריאוטיפ. מדובר באדם שנמצא בסיטואציה אינטנסיבית מאוד וברמת עייפות מטורפת שמצליח למרות הלחץ האדיר לשמור על קור רוח, לדבר בטון נעים לאוזן וללכת זקוף. זה אומר עליו הרבה. כדי להצליח להפריד את המצב האובייקטיבי הטעון שבו הוא תיפקד ממעורבות רגשית, הוא היה חייב להיות משהו מיוחד, מורכב יותר מהתמונה בשחור-לבן שלישראלים נוח לצייר".

     

    בספר ההוראות לשחקן המתחיל אחד הסעיפים המרכזיים הוא לא לשפוט את הדמות שאתה מגלם. איך עושים את זה בתפקיד מסוג זה?

     

    "תראי, זו לא היתה חבורה של סדיסטים עם קרניים וזקנים ששוחטים בני ערובה בשביל הכיף בשידור חי. היתה להם מטרה ברורה - לשחרר אסירים פלסטינים מהכלא הישראלי. בני הערובה היו אמורים להיות קלף מיקוח והם יצאו למשימה בקור רוח ועם הוראה ברורה שלא להרוג אף אחד. אחר כך הכל השתבש. זו לא טלנובלה, אני חייב להאמין שאני האיש הזה. זו חתיכת התמודדות. אחרי כל יום צילומים אני מרגיש כאילו יצאתי מחלום, שחייתי בעולם ובזמן אחר, במקום שלא קשור אלי. הרי אני בחיים לא אחטוף או אהרוג אנשים, אבל כשאני משחק בעולם המקביל הזה שנקרא קולנוע, אני נוגע בשיגעון וזה מפחיד ומתיש".

     

    איך היו הצילומים בכפר האולימפי ובאתרים שבהם התרחשו האירועים האלה במציאות?

     

    "הצילומים בכפר האולימפי היו קשים לכולם. אתה עומד שם ליד קיר ההנצחה עם שמות המתים, במקום שבו הם עמדו. אתה נכנס לחדרים שבתוכם חלק מהדמויות נורו. אתה צריך להתמודד עם רוחות רפאים שמסתובבות באזור ובו זמנית לזכור שזה תפקיד בסרט, שאתה פה כדי לספר סיפור, שעכשיו מצלמים. כל אחד מאיתנו ניסה להתמודד עם זה בדרכו".

     

    דיברת על סטריאוטיפים, אין בעובדה שזה התפקיד השלישי שלך כטרוריסט משהו מהסטריאוטיפ שממנו סובלים שחקנים ערבים בישראל ומחוצה לה?

     

    "זה תלוי איך לוקחים את זה. גם שחקנים גרמנים אומרים שבכל ההפקות הזרות הם תמיד מלוהקים לתפקידים של נאצים. זה העולם. מפה, תלוי מה אתה עושה עם זה. כל דמות שאני משחק שונה מבחינתי. זו הזדמנות להתעסק עם מישהו אחר ממני. אולי מנקודת המבט הישראלית מחבל הוא אדם אחד, בשבילי זה לא ככה.

     

    "בגיל 23 שיחקתי ב'הבועה' את הגיס של יוסף סוויד. זו היתה דמות עם כבדות מסוימת, מאוד רחוקה ממני. בסרט 'סוף שבוע בתל אביב' שיחקתי דמות ביישנית ומופנמת. עכשיו הדמות שאני משחק סמכותית, חדה, מכוונת מטרה ונחושה. אלו אנשים עם אופי שונה, וזה שיש להם אותו המבטא, זה שולי. בחיים אני לא אמצה את מה שאתם מגדירים כטייפקאסט".

     

    לשחזר גם את נקודת המבט

    בעידן של פיגועי טרור שהפכו לנגע בינלאומי, נקודת המבט המערבית שהופכת את העולם הערבי למקשה אחת לא פסחה גם על ההפקה של "מינכן 72", לפחות בראשית העבודה. "היו כאלה שהתייחסו לחברי החוליה הפלסטינית בהתחלה כאל חבורת טרוריסטים מזוקנים", אומר ג'בארין. "צריך לזכור שמדובר בתקופה אחרת. הרבה לפני אל-קאעידה ומהפיכות הדת. הם היו חילונים, אנטי דתיים, קומוניסטים שתמכו בצ'ה גווארה ומומנו על ידי ברית המועצות. תוך כדי עבודה המבט השתנה וזה מה שהופך את הסרט למעניין.

     

    "לעשות סרט תקופתי זה לא רק בעיצוב תלבושות, בתסרוקות או בארט, אלא ביכולת להציג נקודת מבט של אנשים שחיו באותה התקופה. אני מניח שאנשים שיצפו בסרט ישאלו את עצמם, איפה הרעלות? איפה הזקנים? יש לא מעט דעות קדומות שחייבים לדלג מעליהן".

     

    יותר קשה לשחק דמות היסטורית או דמות פיקטיבית?

     

    "זה לא חשוב. מה שחשוב זה איך הדמות כתובה. אני תמיד מחפש את המניע ומה שמעניין אותי הוא הפער בין מה שהדמות אומרת לבין מה שהיא עושה. ברווח הזה, מבחינתי, מתקיימת הדרמה. שם נמצא היצר ושם מתחילה היצירה. כשראיתי את סרט התעודה נפל לי האסימון שמדובר באנשים שמתו באמת ושהמשפחות שלהם עדיין בחיים. הכאב לא התקרר. שמעתי בת של אחד הספורטאים שמעולם לא הכירה את אבא שלה מדברת על הכאב. זה כאב לי. ברגע ההוא הבנתי שאני משחק את האיש שבגללו היא בוכה ואני חייב לאהוב אותו. מה שקשה זה לחיות עם זהויות יריבות, להצליח לאהוב את שתיהן ולקוות שבדרך לא תפגע באנשים שיש להם בלב פצע פתוח".

     

    אתה אוהב אותו?

     

    "בואי נאמר שלי יותר פשוט לאהוב אותו. הזהות הזו היא חלק ממני. אני יכול להבין את הקושי של אנשים אחרים לאהוב את הדמות הזו. אנחנו חיים במצב שבו כל אחד מאיתנו הוא צד אחר במלחמה. בגלל שאני חי את שתי התרבויות ובשתי השפות, אני יכול להבין את הצד השני בלי לשפוט אותו. אני לא צריך לעבוד על זה".


    ז'אן מורו ב"מלחמת אנשי האור באנשי החושך" (צילום: דן ברונפלד)

     

    בשנים האחרונות השתתף ג'בארין גם בקופרודוקציות תיאטרוניות בינלאומיות כמו "מסעות צלב", קופרודוקציה ישראלית-צרפתית בבימויו של עידו שקד שהתארחה בפסטיבל עכו, ו"מלחמת אנשי האור באנשי החושך" של עמוס גיתאי בה שיחק לצד אגדת הבמה הצרפתית ז'אן מורו.

     

    "נחשפתי לצדדים שלא ידעתי שקיימים באמנות המשחק", אומר ג'בארין ומתכוון למשחק ריאליסטי שלא קורץ לקהל אלא מתקיים בתוך עצמו. "לראות את ז'אן מורו, האגדה הזו, בהתנהלות היומיומית שלה על הבמה ומחוצה לה, עם כל הנועם והשקט והכבוד והאחריות, זה בית ספר. במציאות הישראלית יש המון אלימות

    וחוסר נימוס. אחרי שאני עובד בחו"ל אני חוזר לארץ עם שרירים מנוונים ויודע שכדי להיות פה, אני חייב לפתח את השרירים מחדש. זה מדהים אבל בארץ גם אם אתה סתם הולך לדואר, אתה מוצא את עצמך רב עם מישהו בדרך. זה מחלחל גם לסביבת העבודה בתיאטרון ובקולנוע".

     

    אתה חושב שהיית יכול לחיות במקום אחר?

     

    "יש המון זרות במסע לארץ אחרת. לא קל לחיות בעיר שבה איש לא מכיר אותך. מצד שני בתל אביב העומס הנפשי עצום ואין רגע של שקט. בכל מקרה בעוד חמש או עשר שנים, כשהליברמנים יצברו כוח והש"סניקים יעשו מספיק ילדים כדי שמספר הקיצונים שחיים פה יהפוך לרוב, לא יהיה מקום לאנשים כמוני בשינקין. דברים שקורים היום בארץ לא היו יכולים לקרות לפני עשור. הארץ השתנתה ואין בה יותר מקום לצדק אלא לאינטרסים, לכוחנות ולגסות. חכמים ממני היו עוזבים ערב לפני".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שרדי ג'בארין ב"מינכן 1972". "לא סתם חבורה של סדיסטים"
    לאתר ההטבות
    מומלצים