ששון גבאי: "אני מחפש את ששון בכל דמות"
ב"בוקר טוב, אדון פידלמן" מגלם ששון גבאי דמות מופנמת שמתקשה להסתגל לעולם המודרני. בראיון מיוחד ל-ynet הוא מספר על החיבור לדמות, ההפתעה מהצלחת הסרט וגם על מחאת האוהלים: "ההון פורח מסביב, אבל איכות החיים נשחקת"
אתם מכירים את ששון גבאי - הכריזמה המתפרצת, המימיקות המדויקות והדיבור השוטף. בתיאטרון, בטלוויזיה וגם בקולנוע, ראינו את השחקן בן ה-63 עובר מדמות לדמות, מטיפוס לטיפוס ומגלם את כולם במידה מפתיעה של אמינות ומיומנות דרמטית - תכונה המיוחסת לזיקיות, וגם לשחקנים טובים. וגבאי הוא אכן כזה, כפי שהדגים בשנים האחרונות ב"ביקור התזמורת", "פולישוק" וגם ב"בוקר טוב, אדון פידלמן" - הסרט החדש בהשתתפותו, עליו גרף שבחים רבים בארץ ובחו"ל.
עוד באותו נושא:
- ואיך הסרט? שמוליק דובדבני משבח
- המפיץ האמריקני: "גבאי מחזיר לחיים את הסבים שלנו"
- והוא גם יודע לנגן על פסנתר. לפחות מנסה
- גבאי: "לאוהבי הקולנוע באירופה יש קצב אחר"
"האתגר הגדול של שחקן זה לעשות קשת רחבה של דמויות וטיפוסים", אומר גבאי בראיון מיוחד ל-ynet. "אני תמיד מביא את עצמי לכל אחת מהדמויות המגוונות שאני מגלם. זה לא פשוט לצלול לדמות ולמחשבה שלה, להתנהגות שלה. יש שחקנים מצוינים שפחות מתעסקים בזה, או שאין להם היכולת לכך".
ב"פידלמן" מגלם גבאי רסטורטור מזדקן אשר מנסה לשרוד בעולם מנוכר וזר לו, אחרי מות שותפו בסדנה שהיתה לו למקלט מגונן מסביבתו. בנוסף לקשיי ההסתגלת למצב החדש, הוא נקלע למשבר אמון ביחסים עם בנו העו"ד (בגילומו של נבו קמחי), שמבקש לממש את בית המלאכה לנכס נדל"ני. העובד החדש אנטון (הנרי דוד) משמש לפידלמן כתחליף בן ובעזרתו הוא מנסה להציל את העסק שנקלע לחובות. פסנתר נדיר שנמצא בסדנה מהווה תקווה חדשה לשניהם.
דרמה קטנה, גדולה
הסרט, בבימויו של יוסי מדמוני, זכה עד כה לשבחים וגרף פרסים יוקרתיים (פרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים ופרס גלובוס הקריסטל בקרלובי וארי) והוא אף מועמד ל-11 פרסי אופיר. עם זאת, גבאי מספר כי תחילת העבודה שלו על הסרט היתה מהוססת. לאחר שקרא את התסריט של ארז קו-אל (שזיכה אותו בפרס בפסטיבל סאנדנס), חש כי מדובר בדרמה קטנה ואיטית, שאינה משופעת בדיאלוגים.
_wa.jpg "ששון גבאי, נבו קמחי והנרי דוד ב\"בוקר טוב, אדון פידלמן\". מתח בין דורי")
"ניגשתי לסרט הזה כדרמה קטנה ואנושית, אבל מאוד מקומית, על אנשים מיוחדים, מחוץ למיינסטרים של החברה", מספר גבאי, "האמת היא שהיו לבטים אם לקחת את התפקיד הזה, כי היה חסר לי יותר אקשן בתסריט. הדמות של פידלמן אנטיפאתית, והאתגר שלי היה להפוך אותו בכל זאת למישהו שאפשר להזדהות איתו, להבין ולאהוב אותו. המרחק בין ההחלטה הראשונית לקחת את התסריט לבין התוצאה הסופית הפתיע אותי מאוד לטובה".
הופתעת מהתהודה הגדולה שהסרט קיבל בארץ ובעולם?
"בהתחלה חשבתי שהסרט יכול להיות דרמה טלוויזיונית מעניינת, אבל אחרי שראיתי את המוצר המוגמר הבנתי שיש לו יותר משקל משחשבתי מלכתחילה. זו הפתעה לטובה. בסך הכל אפשר להיות גאים שלקחנו את הסיפור הקטן הזה והפכנו אותו למשהו שאפשר לגעת בו ולחוש ולהזדהות עם הדמויות שבו, דמויות אפורות וקשות יום. אבל לא עשינו הנחות לאף דמות לצורך פופוליזם כדי להפוך אותה ליותר נגישה לקהל".
"פידלמן" מועמד ל-11 פרסי אופיר. יש סיכוי להגיע לאוסקר?
"אנחנו למודי ניסיון. כבר הייתי באוסקר עם 'ביקור התזמורת' וחזרנו בחזרה (הסרט נפסל מלייצג את ישראל בגלל ריבוי האנגלית שבו). בכל מקרה, תהיה תחרות קשה. 'הערת שוליים' הוא סרט טוב ומאוד ייחודי".
זה לא התרגיל, זה הגיל
בניגוד לפולישוק או תאופיק ב"ביקור התזמורת", דמותו של פידלמן איטית ושקטה יותר, כך שגבאי נדרש לא פעם לעבודה יותר פיזית ופחות מילולית - בעודו שותק ניתן להבחין ברעידות קטנות שמופיעות מדי פעם בפניו וגופו של הגיבור.
"עבדתי על גיל וגם על קצב גמלוני. פידלמן מאוד פשוט בעבודה וגם ראיית החיים שלו נובעת מזה. עשינו די הרבה חזרות ורעידות קטנות של יד, זה היה מתוכנן עד גבול מסויים. חשבנו על הדברים האלו, רצינו להכניס אלמנט של אדם שמזדקן. הוא לא מכיר בזה, אבל זה ניכר. הוא גם סוחב איתו נואשות. אדם שלא מתקשר נכון עם הסביבה שלו והוא מסוגר וספגני באורך החיים שלו".
הוא מאוד שונה מדמויות קודמות שגילמת.
"בכל דמות שאני עושה, אני מנסה למצוא את הששון שמתחבר לדמות. מה בי יש שאני יכול להתחבר אליו - גם אם זה מוצנע, גם אם זה לטנטי, גם אם זה קיים בי בצורה ברורה. גם לפולישוק התחברתי, למרות שזו דמות לגמרי אחרת. אבל לקחתי הרבה מהאלמנטים של ששון, זה מה שאני עושה תמיד. וזה מה שעושה את העבודה מעניינת עבור הצופה - לראות את הדמות שנוצרת, אבל לראות גם מי האדם שמאחורי הדמות: מי זה הששון ששם?
"אתה משליך את עצמך אל הצופה בצורה פתוחה וחושפנית, מה שאין לי בחיים האמיתיים. לא כולם יכולים להסתכן בחשיפה הזאת. זה מראה הרבה דברים עליך: לפעמים לא נעימים, לפעמים מגוחכים, תלוי בתפקיד".
אבל אתה שומר את החשיפה לבמה.
"אני תמיד מפריד בין העבודה שלי לחיים. אני לא רץ אף פעם אחרי יחסי ציבור, למרות שזה חלק מהעבודה. אני לפעמים מקנא באנשים שמתראיינים ומדברים ומתקשרים, אבל אני לא מרגיש צורך לחשוף את עצמי מעבר למה שאני מבטא על הבמה. זה מה שיש - לא יותר ולא פחות.
"יש לי צורך גדול להתבטא, על כל הגוונים באישיות שלי. הבמה והמסך הם הערוצים שבחרתי להתבטא דרכם. הכישורים שלי לחיים הם פחות מוצלחים מהכישורים שלי בעבודה, אבל אני עובד על זה. הבמה והמסך הם סוג של בריחה לפעמים. שם אני יכול להתבטא בפה מלא. אני בעל מלאכה, והמלאכה שלי זה רגש ופעולה וביטויים אישיים ואמוציונליים. אני משתדל לעשות אותה טוב, אבל מעבר לזה, אני ששון".
אז מה הבאת מששון לפידלמן?
"ענייני הגיל והמחשבה על מה שהולך להיות הם חלק ממני, וכך גם הדיאלוג עם הגוף שמשתנה ומתבגר. גם הסוגיות המשפחתיות. אמנם יחסי עם ילדיי טובים יותר מבמקרה של פידלמן, אבל המסע הזה לא נגמר. כל חיי אני מנסה לשכלל ולשפר את היחסים עם הילדים. החיים מזמנים כל מני דברים, חלקם משבריים. יש משהו בניסיון הזה לתקשר עם ילדים בדיאלוג, שיכולתי לקחת לפידלמן.
"גם האלמנט של הסגפנות ושל המופנמות, הבדידות - היה לי מאיפה לקחת את זה. פולישוק למשל הוא דמות אחרת לגמרי - מוחצנת, אבל יצקתי לתוכה את הנאיביות, חוסר ההחלטיות שלי, והנטייה שלי להקשיב לאחרים יותר מדי. אני חושב שאתה מוצא את האמת הזאת בעצמך וחושף אותה בפני הצופה, כל אחד מזהה את זה בעצמו. כולנו אנשים מורכבים, כולם יכולים לזהות את הפחד מהגיל, מהזיקנה ומהעדר קשר".
לצד הסיפור האישי הנוגע ללב, עולה ברקע גם המתח בין סביבה שסוגדת לעשיית הון לרצון של פידלמן להמשיך בשלו ולשרוד. "המעבר בין עולם ישן וחדש נכון לגבי כל תקופה", אומר גבאי. "העולם משתנה כל הזמן, והדור הצעיר רואה את הדור המבוגר כמיושן. הצעירים רואים הכל מהנקודה הצרה של איך לעשות כסף ומהר. העולם העסקי זר לפילדמן. הוא רוצה להמשיך באמנות שלו, אבל לעולם בחוץ לא אכפת. הוא רוצה למחוק אותו".
ואיך זה מתקשר למחאה של היום?
"המחאה הזו התחילה מהרחוב, מלמטה. אנשים שאין להם זיהוי פוליטי, סוציאלי או עדתי. נמאס להם להעמיד פנים. הם רואים שאחרי עבודה קשה, הרווחה שלהם הולכת ומצטמצמת. שלא לדבר על זה שנהיה פיחות גדול בסעד המינימלי שהמדינה נותנת לאנשים בבריאות, חינוך ועבודה, ובתמיכה באוכלוסיות חלשות וזקנים. זה נשחק עם השנים. זה מצב בועתי. ההון פורח מסביב, אבל איכות החיים של האדם שעובד ומתפרנס נשחקת".
ששון ושמחה
הקיץ, במהלך ביקורו בצ'כיה לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל קרלובי וארי, נחשף גבאי לתופעה חדשה וגילה כי שמו יצא למרחוק, מעבר לגבולות ישראל. מבקרים רבים בעיר הציורית פנו אליו ואף ביקשו ממנו חתימות.
"זה באמת כיף, וזה נורא משמח", הוא מודה. "אלו שניגשו הם אוהבי קולנוע אמיתיים שראו את העבודות שלי. זה מחמם את הלב וזה מפתיע. הקהל הישראלי מפרגן, אבל זה מחמם את הלב שאתה מצליח לרגש גם בחו"ל. עם זאת, ההצלחה בארץ הכי חשובה".
וגם הסרט הצליח וזכה בפרס הראשון.
"זה סרט אירופאי מבחינה זו, כי האירופאים יודעים להעריך סיפורים קטנים ואנושיים. זה סרט לקהל של מטיבי לכת, צופים סבלניים".
מאחורי גבאי יש סדרה של הצלחות כבירות בארץ ובחו"ל בקולנוע ובתיאטרון (הוא זכה השנה בפרס התיאטרון לשחקן הראשי הטוב ביותר על "רוחל'ה מתחתנת") ושמו נקשר לרוב בסרטי איכות, אולם בתחילת הקריירה התרכזה רוב פעילותו הקולנועית בסרטי אקשן אמריקניים, בהם גילם לא פעם טרוריסטים מוסלמים. כך למשל ב"לבנון לנצח" (1987), "רמבו 3" (1988), "לא בלי בתי" (1991) ו"מצמוץ העין" (1992).
גבאי ב"מטען אנושי" מ-1998
"באותם ימים הייתי מאוד מרוגש", מודה גבאי בראיה לאחור. "זה היה חלום הזוי. פתאום אני משחק עם סילבסטר סטאלון. האמת שזה מאוד הלחיץ אותי בזמנו. לא הבנתי איזה דבר כיפי נפל בחלקי - הייתי כל כך טרוד בלא לפשל ולעשות הכל נכון, שלא תמיד הצלחתי ליהנות מזה".
ואיך ששון מתחבר לדמויות כאלה?
"רמבו למשל היה סרט ענק, ומבחינת הפירוט המשחקי הוא לא היה אחד המעניינים שלי. לפעמים אתה צריך ללכת עם דרישות הז'אנר, אבל תמיד יש איזו התחברות, גם שאתה מגלם טרוריסט. אלו בני אדם שחיים בקירבנו ומעניין לפצח
מה עומד מאחוריהם. היום אני יכול לראות דברים מיושנים בתפקיד, או שעובדים בקצב אחר. למרות שלא תמיד הסרטים יצאו טובים, אני לא חושב שיש לי במה להתבייש".
איך שומרים על הרב-גוניות הזאת?
"צריך תמיד לעמוד על המשמר. גם בתחילת דרכי הקפדתי לעשות תפקידים שונים, הפוכים לאלו שקדמו להם. אם הייתי טוב בתפקיד מסויים, לא המשכתי הלאה עם אותו הטייפקאסט. זה תלוי בשחקן וגם באיך שאחרים תופסים אותך. זה מורכב מאוד להיות שחקן - זה תלוי במראה שלך, בוורסטיליות, בגמישות המחשבתית ובמזל שלך. כל פרויקט שלי מתחיל מחדש מכיוון אחר, וזה מה שמציל אותי מלהיכנס לתבנית קבועה של עשייה. אני נזהר מלהרגיש נוח מדי במקום שלי".
