"בוקר טוב, אדון פידלמן": חודר מתחת לציפוי
"בוקר טוב, אדון פידלמן" עוסק בחומרים שחוקים מתוך מבט איטי ומרוסן, שמקנה לסרט איכויות דרמטיות נוגעות ללב. ששון גבאי טוען את העלילה ברגש באמצעות משחקו המאופק
פסנתר עתיק המצריך החלפת חלקים וסדנה לשיפוץ רהיטים ישנים הם מסוג אותן קלישאות סמליות, שעלולות להכריע כל סרט שעניינו יחסי משפחה הטעונים שיקום. אבל הבימוי המדויק של יוסי מדמוני (שביחד עם דוד אופק יצר את "בת ים ניו יורק" ו"המנגליסטים") משכיל לדלג על המהמורות הללו, ולהפוך את "בוקר טוב, אדון פידלמן" (ששמו הלועזי הוא אמנם "Restoration") ליצירה יפה ומרגשת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"פידלמן", שזיכה את יוצריו, הבמאי מדמוני והתסריטאי ארז קו-אל (שותף לכתיבת "חמש שעות מפריז"), בפרסי התסריט בפסטיבל סאנדנס וגלובוס הקריסטל לסרט הטוב ביותר בקרלובי וארי, כמו גם בעיטור הסרט המצטיין בפסטיבל ירושלים האחרון – אינו יותר מדרמה משפחתית קטנה וסימבולית. אך גדולתם של סרטים מסוגו איננה במורכבות רגשית ובעומקים פסיכולוגיים, אלא באופן שבו הם מצליחים לגעת בצופה ולרתק אותו. ואת זה, כאמור, עושה "פידלמן" באופן ראוי ביותר.
האב והבן יוצאים מהארון
עלילת הסרט מתרחשת בבית מלאכה קטן בדרום תל אביב שמתמחה בחידוש גרוטאות. אחד משני השותפים נפטר בפתאומיות בתחילת הסרט, ומוריש את חלקו דווקא לבנו של שותפו, פידלמן (ששון גבאי). הבן הרכושני והמנוכר מאביו (נבו קמחי) מעוניין למכור את הסדנה ליזמי נדל"ן, והדבר מערער עוד יותר את יחסיהם של השניים.
בינתיים מגיע למקום צעיר מסתורי (הנרי דוד) שברח מהבית, ומתקבל לעבוד כשולייתו של פידלמן. הקשר בין הקשיש הנרגן והשתקן לבין הפועל החדש ניצב במרכז הסרט, ומהווה, כמקובל בסרטים מעין אלו, תחליף ליחסי אב-בן אשר כל אחד מהשניים כמהּ אליהם. אמנם ישנה מידה רבה של סכמטיות בעיצוב מערכות היחסים בסרט, אך שבלוניות זו הינה, אחרי הכל, חלק בלתי נפרד מקולנוע מיינסטרימי שעושה שימוש – אפקטיבי במקרה הזה – בתבניות מוכרות.
על מנת להציל את הסדנה הכושלת, מציע אנטון, הוא השוליה, שמסתבר גם כפסנתרן מחונן, לשפץ פסנתר סטיינוויי עתיק המעלה בה אבק. זוהי סיטואציה מוכרת מאינספור סרטים דומים, אבל מדמוני אינו הופך אותה לשיאו המלאכותי של הסרט, ומקפיד כל העת לשמור על מידה ראויה של ריסון ואיפוק.
ההיבט המעניין יותר של "פידלמן" הוא עיסוקו ביחסי אבות ובנים. זהו הסרט הישראלי השני השנה, אחרי "הערת שוליים", שמעמיד במרכזו את התמה הזו (באופן מוזר, שניהם כוללים סצינה שבה נבו קמחי משחק סקווש...), ושניהם מעצבים מאבק אדיפאלי שמתמקד בבן המנוכר, שבכוחו למעוך את אביו או להעניק לו מתת חסד.
_wa.jpg "אב, בן, ובן חלופי. ששון גבאי, נבו קמחי והנרי דוד ב\"פידלמן\"")
חילופי מקומות בין בנים סימבוליים וביולוגיים הינם לב לבו של הסרט הזה: כך, הבן הסימבולי של פידלמן מתאהב באשתו ההרה (שרה אדלר) של הבן הביולוגי, שמצדו הופך בתחילת הסרט (מסיבות שרק נרמזות) ליורשו של השותף-ה"אב" המנוח – ואלה מספקים ל"בוקר טוב, אדון פידלמן" מסגרת דרמטית מנומקת.
סדנת המשחק של גבאי
חלק ניכר מהצלחתו של הסרט מקורו במשחקו של ששון גבאי. אף שדמות הקשיש הנרגן והמתעטף בשתיקותיו נשחקה כבר עד דק בסרטים מסוג אלה, הרי ששחקן מעולה זה משכיל שלא להפוך את האיפוק למניירה, והופעתו מטעינה את "פידלמן" במידה נכונה של רגש. יש בהופעה זו כדי להשכיח מעט את העובדה, שגבאי פשוט צעיר מדי מכדי לגלם גבר בשלהי חייו, כזה שסיים כבר את מרבית ענייניו בעולם הזה.
לעומת זאת, הסרט נכשל בכל הנוגע להעמדת דמויות הבנים, הממשיים והסמליים, וזהו הדבר שהופך את הדרמה שבמרכזו לטריוויאלית מעט. כך, דמותו של אנטון הנמלט נותרת מעורפלת למדי,
וזו של אחיו (ישראל דמידוב) המחפש אחריו נדמית כבר מיותרת לחלוטין. דברים דומים אפשר גם לומר על דמות בנו של פידלמן, שהופך לשותפו מכורח, שרוב הזמן מעוצבת כקריקטורה גסה של ישראליות חומרנית.
הצילום היפה של בועז יהונתן יעקב עוטף את הסרט בעדינות, והמוזיקה המצוינת של אבי בללי משתלבת היטב באווירה המעט תלושה, גלותית משהו, שבתוכה מתנהל הסרט. והנה, אולי, עוד נקודה להשוואה בין שני הסרטים המתמודדים השנה ראש בראש על פרס אופיר: העיסוק המטאפורי בסביבה יהודית-גלותית שנבראת מחדש, בין אם במסדרונות האקדמיה הירושלמית ובין אם בבית מלאכה לשימור העבר.
