שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היה היה: המקווה הסודי של החסידים בחדרה
    חבורת חסידים, שרובם עסקו במקצועות הנושקים למוות - כמו שחיטה וקבורה, פקדה מדי בוקר את המקווה של חלוצי חדרה. לפני שנתיים, כשחלה האחרון שבהם - הוא הפקיד את המפתח בידי מוזיאון החאן, ששיקם את האתר. ומה הקשר לי"ח ברנר?

    בסוף המאה ה-19 הגיעה ארצה קבוצה של יהודים ממזרח אירופה. הם קנו 30 אלף דונם אדמה לא רחוק מחוף הים התיכון, התיישבו בבניין ערבי שהיה על השטח והקימו קודם כל בית כנסת ומקווה. שנים רבות עברו מאז, חלק מאותם חלוצים מת מקדחת וחלק מסיבות אחרות, בית הכנסת נהרס, היישוב הקטן שהקימו הפך לעיר חדרה, והמקווה - לשמו התכנסנו כאן.

     

    עוד בערוץ יהדות - קראו:

     

    המקווה הראשון של חדרה, שחוגג יחד עם העיר 120 שנה, נשאר באופן מפתיע פעיל עד לאחרונה. בעיר הוקמו מקוואות חדשים, אבל במשך עשרות שנים המשיכה לטבול במקווה העתיק קבוצה של חסידים, שהייתה מגיעה מגיעה למקום מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות. חברי הקבוצה מנו בעיקר אנשים שבמקצוע שלהם היתה נגיעה למוות, בהם שוחט, קצב, קברנים ואנשי חברא קדישא.

     

    המקווה, לאחר חידוש ושיפוץ. ייפתח למבקרים בסוכות ()
    המקווה, לאחר חידוש ושיפוץ. ייפתח למבקרים בסוכות

     

    במשך עשרות שנים טבלו חברי הקבוצה במקום, ולאיש מלבדם לא הייתה גישה למקווה. אלא שבשנים האחרונות הלך והידלדל מספר החסידים, עד שלפני כשנתיים נותר רק אחד מהם. כשאותו חסיד חלה, הוא החליט להחזיר את המקום לידי אנשי מוזיאון החאן - שהמקווה בחצרו - והשאיר את המפתח מתחת לאבן.

     

    נגד מלאך המוות

    כשאנשי המוזיאון נכנסו לראשונה למקווה הם נדהמו לגלות שעל אף שהוא היה בשימוש במשך השנים, המקום היה מוזנח ומזוהם, ודרש חיטוי ועבודת שיקום רצינית. לאחר הניקיון, המקום החל לחשוף את יופיו: המקווה בנוי מאבן חול (כורכר) מקומית, מחופה בשכבות אדמת חמרה, ומעליה טיח על בסיס סיד שמעורב בחול ים (זיפזיף). עבודות השיקום גם חשפו קשתות תמיכה של החדרים המקוריים במבנה - שייפתח למבקרים בחג הסוכות.

     

    עם תום עבודות השיקום, הצליחו אנשי המוזיאון ליצור קשר עם החסיד. לדבריהם, הוא סיפר כי העדיף לתת את המפתח למוזיאון, מאחר שהוא משמר את סיפורים של ראשוני מתיישבי חדרה - שלמעשה המקווה שייך להם.

     

    מוזיאון החאן בחדרה ()
    מוזיאון החאן בחדרה

     

    "הטבילה היומית במקווה שמרה על החסידים מפני יצר הרע, השטן ומלאך המוות", ציטטו במוזיאון את החסיד, והוסיפו כי הוא הביע ביטחון שבעקבות ההחלטה להשאיר את המפתח ולאפשר את שיפוץ המקווה - נעשה לו נס והוא הבריא. "היום הוא כבר טובל במקווה המרכזי של חדרה".

     

    בתפקיד הקברן: ברנר

    הטבילה היומית של קבוצת החסידים היא רק אחד מהסיפורים שנרקמו במהלך השנים סביב המקווה. מתברר כי בתחומו של המבנה הקטן התחוללו לא מעט דרמות וטרגדיות. אחת מהן אף מופיעה בכתביו של הסופר י"ח ברנר, שהגיע לחדרה ב-1917 בעקבות גירוש יהודי תל אביב בזמן מלחמת העולם הראשונה.

     

    ברנר, שבא לפני גל המגורשים לחדרה, התרוצץ במושבה וביקש לסייע. רבים מהמגורשים שהגיעו צפונה היו חולים. בשל החשש שידביקו את תושבי המושבה, הוקם בסמוך למקווה מתקן דיזינפקציה (טיהור) באמצעות אדים. באחד הימים, לפנות ערב, הגיעה מעין-גנים אישה עם בתה התינוקת - שתיהן חולות ומוזנחות. מאחר שהמקווה היה סגור וכן מתקן הטיהור, הן לא הורשו להיכנס למושבה.

     

    למחרת, השכם בבוקר, נמצאה התינוקת מתה בחיק אמה. היחיד שהיה מוכן לקחת על עצמו את קבורתה היה ברנר, שנשאה על ידיו לבית העלמין של חדרה.

     

    תולדות המקווה השני

    מקרה טראגי אחר אירע בתחילת המאה הקודמת, זמן קצר לאחר שהוקמה ביישוב שכונת נחליאל על-ידי עולים מתימן. מסיבות שאינן ידועות לא טבלו נשות התימנים במקווה, ובחרו דווקא בנחל חדרה. באחת הפעמים, כשהגיעו לטבול שלוש נשים, אחת מהן נאנסה על-ידי

    ערבי שעבר במקום. הנשים החליטו לספר על מקרה האונס, אך לא להסגיר את זהותה של הנאנסת כדי שלא תצטרך להתגרש מבעלה. בעקבות הטרגדיה - הוחלט על הקמת מקווה נוסף שישמש את השכונה החדשה.

     

    "יחד עם בית הכנסת, המקווה היה אחד משני המוסדות הראשונים שבחרו להקים מייסדי חדרה בחאן", אומרת נינה רודין מנהלת המוזיאון, "אנו פותחים את המקווה לציבור לא כמקום טבילה, אלא כאתר היסטורי. הוא עדות לחיים יהודיים שהחלו כאן לפני 120 שנה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים