שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סוכות: חג החירות של הלל הזקן
    דווקא בעיצומה של שמחת בית השואבה, עולות בהלל הזקן שאלות קיומיות על מקום האדם בחוויה הקולקטיבית. בירושלים החוגגת ובניו-יורק חשים את המתח בין גדלות האדם לאפסותו

    החגים והעיר הגדולה

    סוכות, ואני בניו-יורק עם הילדים. אני נהנית מכל רגע אינטנסיבי איתם ועם העיר הגדולה. ביום כיפור הגלותי שלנו, שמחתי להכיר לילדיי את האפשרויות המיוחדות של יהדות ארצות הברית (התפללנו בקהילת "בני ישורון", לכל מי שמחפש המלצה על בית כנסת שמתייחס בשמחה, באחריות ובחירות לחיים היהודיים).

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    אנחנו נהנים מהסנטרל פארק, מהדינוזאורים הגדולים במוזיאון הזיאולוגי, מהטיימס-סקוור - הכיכר שלא מכירה את חשכת הלילה, מברודווי שמקפידה להיות גדולה מהחיים, ומהצבעוניות האינסופית של האנשים שמרכיבים את העיר הזו.

     

    אבל ניו-יורק גם מעוררת דאגה וגעגוע

    אני מניחה שעיניה של החירות המאירה את העולם, מתבוננות על ניו-יורק גם בדאגה מסוימת.

    הדאגות שלי קשורות לקשרי ניו-יורק-ישראל. הכנתי את ילדיי לכך שביום ראשון רבים ממרכזי הקניות יהיו סגורים - אבל לא. הכל היה פתוח. לא הצלחתי לאתר אפילו חנות אחת סגורה. הכל כאן 24/7, וזה כל כך נוח, אבל גם מצער ומדאיג.

     

    האם ניו-יורק מראה לי כיוון בלתי נמנע של תהליך שכבר החל גם בישראל? יום מנוחה זה הרבה יותר מיום בשבוע שבו הפועלים בחנויות לא עובדים. יום המנוחה של ההורים צריך להיות ביום בו הילדים לא הולכים לבית הספר. יום המנוחה צריך להיות יום בו אנחנו מפסיקים לרגע את המרוץ הצרכני, ועושים עם עצמנו דברים שאין להם שיעור כספי. ה-24/7 של ניו-יורק הוא תמרור אזהרה שצריך לגרום לנו, בישראל, לפסוע כמה צעדים אחורה (שזה אומר קדימה) בעניין פתיחת מרכזי הקניות בשבת.

     

    ניו-יורק היא געגוע לקטן, למצ'וקמק, למשפחתיות של הרחוב הירושלמי. ניו-יורק היא גם געגוע לסוכות הירושלמיות שחוסמות את המדרכות.

     

    בין הקטן לגדול חי הלל הזקן

    ניו-יורק מעוררת את המתח בין גדלות האדם לאפסותו. בין תחושת ה"כל-יכולות", לתחושה ש"אנוכי עפר ואפר". חגיגות שמחת בית השואבה עוררו, בדרכן, מתח דומה: השמחה הגדולה על המים והמקדש, הריקודים, הלוליינות, היצירתיות והיצריות כנראה פקחו את החושים ושחררו את האדם, וכתוצאה מהשחרור עוררו בלבו גם מחשבות על מקומו בעולם. מי שהיה עסוק במחשבות מסוג זה כל ימיו, וידע לנסחן בחדות - היה הלל הזקן.

     

    שתי אמירות חריפות אמר הלל הזקן בזמן חגיגות שמחת בית השואבה (בבלי, סוכה, נ"ג עמ' א'): אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כך: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?"

     

    הוא היה אומר כך: "למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך. שנאמר: (שמות, כ'): בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

     

    אם אני כאן – הכל כאן

    האמירה הראשונה של הלל: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?" עלולה להישמע כמו אמירה נרקיסיסטית, יהירה, של אדם המרוכז בעצמו. נדמה לי שקריאה נכונה שלה מציעה פרשנות אחרת: לנוכח המון האדם בשמחת בית השואבה, ולנוכח העוצמה של החוויה הדתית - מבקש הלל, כדרכו, להעמיד את האדם הבודד במרכז החוויה הקולקטיבית. הכל למענו, ולכן הכל באחריותו. לנוכח הסכנה ללכת לאיבוד בעוצמה האכסטטית של החוויה הקהילתית-דתית, מזכיר הלל את התביעה לנוכחות אישית מלאה ותמידית של כל אדם בחייו. אין אפשרות לפרוש מ"העצמי" לתוך החוויה הדתית והקהילתית. "אני" חייב להיות כאן. אם אדם שוכח את ה"אני" שלו - "מי כאן"?

     

    אריך פרום לימד אותנו כי הנטייה שלנו להיטמע בגדול (המון, מנהיג חזק או אידיאולוגיה), יסודה בפחד מפני החופש. העוצמה של ניו-יורק והעוצמה של החוויה הדתית, יכולות להיות גם אמצעי בריחה. ולמה, לשיטתו של פרום, אנו מעוניינים לברוח מהחופש? כי סיפור של חופש אישי הוא גם סיפור של אחריות ושל בדידות. אדם נולד לבד, אחראי לגורלו לבד, ומת לבד. לבד הוא נותן דין וחשבון על חייו. בין לבין קיימות בריתות, קיימות מערכות יחסים משמעותיות, קיימת האהבה, אך כל אלה מתקיימות רק מתוך הכרה בבדידות המהותית של כל אדם.

     

    אני חושבת שכאשר הלל אומר: "אם אני כאן - הכל כאן", הוא לא מתכוון להתנשא על אחרים, כיוון שמשפט זה מופנה כלפי כל אדם ואדם. הלל מתכוון, כך נדמה לי, לומר שדבר לא יכול לשחרר את האדם מהאחריות המלאה להיות "אני".

     

    הרגליים והלב

    האמרה השנייה של הלל מורכבת משני חלקים, והיא נועזת לא פחות מקודמתה: "למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך. שנאמר (שמות, כ'): 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'".

     

    באמרה שלפנינו ממשיך הלל לדבר על הנוכחות המלאה של האדם בחייו. אם אדם יכיר את לבו ויקשיב לו - רגליו כבר יידעו להיכן להוליך אותו. וגם ההיפך: אם ניתן ל"רגלינו" ללכת, אם נקשיב היטב לגוף - נקבל כלי רב עצמה להכיר את הנפש.

     

    מבחינה דתית זו, כמובן, אמירה נועזת. הלל אומר שאדם צריך ללכת "למקום שלבו אוהב". אדם צריך להקשיב להמיית הרגליים. זו העלייה האמיתית לרגל. לא מצוות לפנינו, לא חובות דתיות, לא עוּלה של תורה. רחמנא ליבא בעי. את הלב אלוהים מבקש, ולא את הצייתנות. האדם של הלל מחויב לחירות.

     

    לתבוע נס

    הלל רוקד בשמחת העלייה לרגל, ושר נוכח הקהילה ואלוהים: "אם תבוא אל ביתי - אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי - אני לא אבוא אל ביתך". כלפי מי אומר הלל דברים אלה?

     

    אפשרות אחת היא שהלל כאילו מצטט את אלוהים המבטיח לאדם: אם תבוא אל ביתי - אל בית המקדש, אני אבוא
    אל ביתך - אל הבית הפרטי, או אל לבך.

     

    אפשרות אחרת היא שהאדם, הלל, אומר זאת כלפי אלוהים: אם אתה, האל, תבוא אל ביתי - אני אבוא אל בית המקדש שלך. אבל אם לא תבוא אל לבי - אני לא אבוא אליך.

     

    לפי הקריאה האחרונה, האדם מבקש-תובע מאלוהים לאפשר לו להאמין בו. הרבה פעמים נדמה לי שהאפשרות להאמין באלוהים היא בגדר נס בפני עצמו, ואין זה משנה באיזה סוג של אמונה מדובר. הרגע בו אדם מחליט לצאת ממקום מחבואו בחיק ההמון (או האמונה, או הקהילה, או האידיאולוגיה הנוקשה), ולחתור לחיים שיש בהם משמעות אישית, ביטוי אישי ואחריות אישית - הוא רגע של נס. הלל אומר לאלוהים: אם תאפשר את הרגע הנסי הזה - אני, האדם, אהיה מחויב לכל המשך הדרך.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    ברוכ/ה הבא/ה ל'טלי בן'. שמחתי לקרוא את התגובות המלומדות שלך.

     

    ובעיקר ובע"ה – ברוך הבא לגלעד שליט. תקופה ארוכה כל-כך ניצבה סוכת העראי-נצח של הוריך בדרכי לעבודה. הסוכה של משפחת שליט הייתה אתר חריף ותדיר בחיי. לא יכולתי להיכנס (מה אגיד להם?) ולא יכולתי להתעלם. השחרור הוא ניצחון של המשפחה ושל הקהילה. טוב שיש סוכה אחת שנופלת.

     

    חג שמח!

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איפה ה"אני" בתוך החוויה הדתית? שמחת בית השואבה
    צילום: זום 77
    מומלצים