אוצרות בקירות: האמנות שמתחת לצבע נחשפת
אם אתם גרים בבית שנבנה בתחילת המאה שעברה, יש סיכוי שמאחורי הטלוויזיה, מתחת לתמונות ומאחורי שכבות הסיד שוכן ציור קיר. תשאלו את שי פרקש - "אינדיאנה ג'ונס" של האדריכלות הנשכחת: "בכל מקום שאני רואה קיר ישן אני מוצא ציורים". על יצירות האמנות שקפאו בזמן
הבליינים הפוקדים את פאב השמפינה, לשעבר הבלאומליך בשדרות רוטשילד פינת אלנבי בתל אביב, התחלפו לאורך השנים, כמו שמו של המקום. אך ספק אם מי מהם ידע כי על קירות המרפסות המקושתות של מבנה מלון גינוסר ההיסטורי יש ציורים, אשר מהווים עדויות לסיפור אדריכלי נעלם, סיפור שהיה חלק בלתי נפרד מחייהם של תושבי הארץ בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
- כתבות נוספות בנושא שימור אתרים:
- נדל"ן ששווה יותר: הופכים חורבות לארמונות גוליבר בין גמדים: איך משלבים מגדל בלב העיר?
- לאחר 100 שנים: בית היסטורי בת"א הפך למוזיאון
קיומם של ציורים על קירות מבנה זה, כמו גם על קירותיהם של מאות מבנים רבים אחרים בארץ, כמעט נשכח לחלוטין. אולם לאחר שנים בהן שימור מבנים היסטוריים התמקד בחזות החיצונית, בעשור האחרון החלו לחשוף ולשחזר בהדרגה את הציורים שהתחבאו מתחת לשכבות הסיד והצבע על הקירות הפנימיים.
את הקרדיט על כך יש לזקוף לשי פרקש, שנקלע לתחום במקרה ומאז הפך למתעד ומשמר ציורי קיר. "ציורי הקיר מהווים פרט חשוב בעיצוב בתים בראשית המאה שעברה", הוא מסביר. " גיליתי שבכל מקום שאני רואה קיר ישן, אני מוצא ציורים. זה היה חלק בלתי נפרד מהאדריכלות, אבל התחום נעלם ונשכח לחלוטין ורוב בעלי הבתים לא יודעים אפילו שציורי קיר קיימים מתחת לשכבות הצבע".
מאות בתים לא נבדקו
שימור ושחזור ציורי קיר מייקר את עלויות השימור בעשרות אלפי שקלים. הבעיה, שגם מאפיינת את תחום שימור המבנים בכלל בארץ, היא שחלק ניכר מהמימון מוטל בדרך כלל על בעלי הנכס הפרטיים. מצד שני, הציור עשוי להעלות ולהשביח את ערך הנכס. את ערכם של הציורים לבדם קשה לאמוד, מאחר שהם נחשבים לחלק מהשבחת של המבנה כולו.
לדברי פרקש, עד שנת 2000 לא היה אף בית בתל אביב בו שומרו ציור קיר, למעט שני חדרי מדרגות שני מבנים היסטוריים. אך מאז שוחזרו ושומרו בה ציורים בלא מעט מבנים, ולא בכדי: עיריית תל אביב היתה הראשונה לחייב לשמר ציורים בחללים הציבוריים בבתים שהוכרזו לשימור. תמר טוכלר, רכזת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרי מורשת, מספרת שגם ברשויות רבות נוספות יש התקדמות ניכרת, גם אם אין הוראות חד משמעיות בתחום.
על פי נתוני המועצה, מתוך 1,800 בתים שמיועדים לשימור בתל אביב, בכ-500 בתים אקלקטיים מראשית המאה יש ציורים על הקירות. עם זאת, בתל אביב ובארץ כולה יש מאות בתים שלא נבדקו בכלל ואינם מיועדים לשימור. "בעיקרון יש בעיה לכפות בבתים פרטיים את השימור", מספרת טוכלר. "עם זאת, ברוב האתרים שאנחנו מלווים בארץ ושנחשפים בהם עיטורי קירות, המגמה היא לשמר אותם, גם אם אין חובה לעשות זאת".
טוכלר מדגישה כי "לא בטוח שבכל בית היסטורי צריך לשמר את ציורי הקיר, ההחלטה מתבצעת על סמך ההמלצות של התיעוד, השימוש העצמי של הבית והחלל שעליו מדובר".
הבית ברחוב החשמל
דוגמה לבית שבעליו החליטו לשמר את הציורים אפשר למצוא ברחוב החשמל 27, בווילה שנבנתה עבור משפחה ב-1925 בשכונה שנקראה דאז רמת השרון והיתה מיועדת לאוכלוסייה העשירה של אותם הימים. ב-2009 קנתה את הבית האמנית מיכל פרי שרק לאחר מכן גילתה את דבר קיומם של הציורים על הקירות.
פרקש, שהוזמן לבדוק את המבנה, גילה כי השתמרו בן שטחים מצוירים גדולים באיכות מפתיעה. "זה בית שרוב העבודה בו היא שימור ורק 20% שיחזור", הוא מספר. אף שפרי לא היתה חייבת לשמר את הציורים. היא החליטה לעשות זאת. לדבריה, אלמלא היתה רוכשת את המבנה, הם היו נעלמים לעד, שכן היו תוכניות להריסת החדרים.
עם זאת, פרי מודה כי לא ידעה למה היא נכנסת. "האמת היא שלא ידעתי שזה הולך להיות כל כך קשה", היא אומרת. " השיפוצים נמשכים כבר זמן רב וכל העלויות השימור נופלות עלי. למרות שזה נכס פרטי, אני חושבת שאפשר לעודד אנשים פרטיים לשמר את הבתים באמצעות הקלות. כיום אנשים רבים נמנעים מראש מלהיכנס לתהליך מרוב שהוא קשה ומסובך, וחבל שכך, כי זה מוסיף לעיר בהיבט ההיסטורי ובהיבט של חזות העיר. מאוד מרגש לראות כיצד נראו חיי היום יום לפני כמאה שנה".
ולמרות הקושי, פרי רואה בכך פרויקט אמנותי לא פחות מנדל"ני. "לכן אני מגייסת את הסבלנות ומאמינה שבסוף זה ייתן פירות", היא מסבירה. "הבית המדהים הזה נבנה עם המון תשומת לב. יש משהו סמלי בציורי קיר, כי שמגרדים את השכבות של השנים רואים המון תהפוכות עד השכבה הראשונה, בה רואים דברים אחרים לחלוטין. היתה רבה רגישות לאסתטיקה ויופי".
עולם המברשות גילה היסטוריה
ובחזרה לפרקש, שנקלע לתחום ציורי הקיר לגמרי במקרה, דרך עבודתו במפעל משפחתי של אביו למברשות ציור וצביעה. בשנות ה-90 הוא החל לייבא שבלונות מארה"ב וחשב כי מדובר בתחום ששייך לענף הטפטים. את רזי מקצוע ציורי הקיר הוא גילה רק כשהחל להשתתף בכנסים של איגוד אמני הסטנסיל (שבלונה) הבינלאומי, המשמר את מסורת ציורי הקיר שכמעט נעלמה מהעולם.
אולם השינוי הדרמטי באמת חל רק בחורף 1999. "החניתי את האוטו ברחוב שמרלינג בנווה צדק כשלפתע ראיתי מולי ציור קיר בתך בית הרוס, שנחשף בזכות הגשם השוטף", הוא מספר. "הופתעתי, לא חלמתי שיש ציורים כאלה בארץ". למחרת חזר פרקש למקום וגילה עיטורים דומים בבתים הסמוכים, אך כשחיפש עליהם מידע גילה שאף אחד לא מכיר בכלל את התחום.
טוכלר מאשרת שכאשר פרקש יצר קשר לראשונה, הם לא ידעו על מה מדובר. נדרשו לו מספר פניות עד שהשיג לבסוף אוזן קשבת, אך מאותו הרגע הדרך לשינוי המצב היתה קצרה. פרקש החל לתור את הארץ בשליחות המועצה כדי לבדוק קירות ותקרות בבתים היסטוריים שעוברים שיפוצים. כאשר אלה נמצאו בהמוניהם - החלו גם לשמר אותם.
בתחילה התגובות היו חשדניות. למשל כשבדק את בית שפירא בפתח תקווה בקיץ 2000. "הקירות היו לבנים לגמרי ומהנדס העיר אמר שאין עליהם כלום", הוא מספר. "יחד עם הציירת הלנה קנטור קילפתי מעט את הקיר לנגד עיניו ולפתע ראינו דוגמאות של פרחים. התעוררה התרגשות". באותה השנה הוא גם נשלח לבדוק את בית סלוצקין ברחובות, שמשמש היום כמשרדי הנהלת בי"ס דה שליט, שם התגלו פרחים ששוחזרו.
הצעד הבא היה לחקור מי צייר מה ומתי. "הלכתי לחנויות צבע ותיקות בתל אביב, בראשון לציון וברחובות ומצאתי צבעים בפנסיה, שסיפרו על עבודות שאבות וסבים שלהם עשו", נזכר פרקש. "קיבלתי מהם את כלי העבודה הישנים וספרי דוגמאות שאותם הציגו האמנים ללקוחות כדי שיבחרו מהם. הגעתי ליותר מ-60 שמות של אמנים שעבדו בארץ. כך גיליתי היסטוריה דרך עולם המברשות".
הפתעות מרגשות
פרקש, שמגדיר את עצמו כארכיאולוג וגיאלוג חובב, מעיד שזה מה שמשך אותו אל התחום. "בהרצאות על שימור בארצות הברית, לא הכרתי את הנושא, אבל היה לי מעניין לראות כיצד אנשים חופרים בקירות ומוצאים דברים מהעבר. כשהבנתי שיש את זה גם פה, מאוד הופתעתי, כיצד האנשים שהקימו את בתיהם על החולות ציירו בכלל? לא האמנתי שהיה להם ראש וזמן לזה, אבל עובדה, יש ציורים מפעימים ובאיכות מעולה".
בדרך התגלו גם ההפתעות היסטוריות מרגשות, שניצלו בזכות לא מעט מאמצים. כך במהלך התיעוד בבית שיף בהרצל 13 בתל אביב, שבבעלות בנק דיסקונט, התגלה כתם קטן על אחד מקירות הקומה השנייה. פרקש החל לגרד את הטיח וחשף ציור צללית של ישיש רוכב על חמור עם ספר ביד. בירור העלה כי מדובר בעדות לאמנות ארץ ישראלית מקומית: מוטיב תפילת הדרך של הצייר מאיר גור אריה מבצלאל.
שני ציורי "חמור" היו על קיר שיועד להריסה, צוות המשמרים נאלץ לחשוב על פתרון מקורי. לבסוף, הם ניסרו את הקיר, הוציאו את שני הציורים ומיקמו אותם בקומה התחתונה של המבנה, כך שכיום יכולים ליהנות ממנו מבקרי מוזיאון הרצלילינבלום, המוזיאון לבנקאות והיסטוריה של תל-אביב שפועל במקום.
שיא מקומי של קירות מצוירים
ההיסטוריה של הקירות והתקרות המצוירים בארץ החלה כבר בתקופה העות'מאנית, אז היה נהוג לקשט בציורים מאוד גדולים בעיקר כנסיות, מנזרים ובתי אמידים של ערבים, נוצרים ויהודים. עם הגעתם של בעלי מלאכה יהודים רבים ממזרח אירופה בעלייה השנייה, שהתמחו בעיטורי בתים, הסגנון החל להשתנות ועם הזמן התפתח אפילו סגנון ישראלי ייחודי מבית מדרשו של בצלאל.
בעלי המלאכה מאירופה ציירו ציורים קטנים יותר באמצעות שימוש בשבלונות. בדרך כלל מדובר היה בצמחים שונים או דוגמאות גיאומטריות, אבל פרקש גם מצא צלליות של ילדים משחקים, או רקדניות ולס שגילה על קירות בית נטוש בשכונת עג'מ ביפו. הדוגמאות צוירו כפס שהקיף את החדר בחלק העליון הסמוך לתקרה, אך לעיתים גם על הקיר כולו. ניתן למצוא אותם בחדרי השינה והאירוח, במרפסות ולאורך חדרי מדרגות.
סגנון זה בולט מאוד בבתי המושבות החקלאיות מאותה התקופה בארץ, אך בעיקר באחוזת בית. "במהלך חמש השנים הראשונות נבנו באחוזת בית 90-80 בתים, כמעט כולם עם ציורים על הקירות והתקרות", אומר פרקש. לדבריו, באותה התקופה היה בארץ שיא של קירות מצוירים ביחס לעולם. "באירופה נהגו להדביק טפטים על הקירות, בעוד שכאן היתה בעיה בשל האקלים החם ובשל קושי לוגיסטי לייבא אותם", מסביר פרקש.
ברוב הבתים מאותה התקופה, נמצאו מספר שכבות של ציורי קיר אחד על גבי השני. "קילוף השכבות חושף בפנינו את ההיסטוריה כמו בספר", מתאר משמר הציורים. "בבית בן 100 שנה אפשר לקלף בין 20 ל-10 שכבות צבע וכל שכבה חושפת את השיטה והחומרים. כך גילינו שמידי חמש עד עשר שנים הקירות סוידו וצוירו מחדש, תוך שינוי בחומרים, בטכנולוגיות ובציורים, בהתאם לסגנון ולאופנה הנהוגים בכל תקופה".
איך מחליטים איזה שכבה לשמר?
"בדרך כלל שומרים או את השכבה הראשונה והכי עתיקה, או את השכבה הכי איכותית שהשתמרה, או את זו שמתאימה לקונספט השימור של החלל".
בתחילת שנות ה-30 השתנתה התפיסה האדריכלית ואת מקומם של בתי המידות המרשימים והאקלקטיים, החליף סגנון הבאוהאוס הבינלאומי, הנקי יותר ומקושט פחות. התוצאה היתה ירידה בביקוש לציורי הקיר, שנעלמו בהדרגה מהקירות וחיש מהר גם מהזיכרון.
"משפחת קרול מקבוצת הציירים המובילה בתל-אביב סגרו את החברה, ורבים מהקולגות שלהם עשו הסבה לצביעה מודרנית", מספר פרקש. "דור שלם של אמנים נכחד. אף שהוא מצא גם ציורי קיר מתקופות מאוחרות יותר, לדבריו מדובר ב"שיטות צביעה אחרות ולא באותן רמות של עבודת יד איכותית בשבלונות".
שכחו לצלם בפנים
הבעיה העיקרית בשחזור הציורים היא העדרו של תיעוד. "ברוב המקרים צילמו את הבתים מבחוץ", מספר פרקש, "העיצוב הפנימי כמעט שלא צולם ולכן ההיסטוריה שלו לא מוכרת מספיק". משום כך מושם דגש על חשיפה ותיעוד ציורי קיר והוספת הממצאים לתיק התיעוד בעירייה.
כיצד מתבצע הליך שימור ושחזור הציורים?
"אנחנו אוספים את תצלומים ישנים של הבית וכל מה שניתן מבחינה היסטורית. לאחר מכן נכנסים לחדרים וובקטע קיר קטן מקלפים שכבה אחר שכבה מהקירות באמצעות סכינים עדינות, מצלמים את השכבות ולוקחים דגימות כדי לבדוק פימגנטים וגוונים. לאחר מכן מכינים הדמית מחשב באמצעות קטע קטן שצילמנו ויוצרים תרשים של כל הקיר, שמשמש לאחר מכן לשחזור ציורי קיר ותקרה. השאיפה שלנו היא להשאיר כמה שיותר ציורים מקוריים כדי לשמור על אותנטיות".
עד כה תועדו ציורי קיר בכ-150 בתים בתל-אביב ויפו, אולם משם ועד השחזור הדרך ארוכה. "חלק גדול מהעבודה, אחרי התיעוד, הוא שכנוע של בעלי הבית שאפשר וכדאי את פעולות השימור ושחזור", מספר פרקש. "ברגע שהמודעות לנושא תגדל, יותר אנשים יתעניינו ואולי ירצו לשמר מה שנמצא אצלם, מלבד השטחים הציבוריים".
טוכלר אופטימית וטוענת כי יותר ויותר אנשים פרטיים מעוניינים להיכנס להליך השימור. "זהו טרנד שתופס תאוצה", היא אומרת, "בנק דיסקונט שיקם את ציורי הקירות בכל בית שיף בצורה וולונטרית, כחלק מהחלטה של השמשת המקום כמוזיאון שמספר על המורשת והנוסטלגיה", היא מדגימה.
"למגורים בבית משומר יש ערך תרבותי ורגשי, כפי שכשאדם קונה מכונית ישנה, למרות שהשיקום והתפעול יקר יותר מאשר לקנות מכונית חדשה", מוסיפה טוכלר, "יש לזה גם ערך כלכלי בסופו של דבר, כי השימור מעלה את הערך הנדל"ני של הבית. ההישג הגדול הוא שיותר ויותר אנשים רואים את הפוטנציאל הכלכלי ומזמינים שימור של המבנה".
אך עד שזה יקרה, מרבית הציורים אינם נחשפים וממשיכים לדעוך ולהיעלם לאיטם. "את רוב הציורים ניתן לשמר באמצעות אכיפה חלקית של הרשויות המקומיות", אומרת טוכלר. "יש מקום שיוסיפו התניות כמו מתן האישורים לאכלוס הבניין בשיקום החללים הציבוריים. עם זאת, השאיפה שלנו היא שזה יבוא ממקום של הבנה תרבותית, לא רק בנושא של ציורי קיר אלא בכלל לפרטים השונים, כמו הריצוף ההיסטורי והפרזולים, כי זה כל מה שיוצר את הייחוד באתרים".
לפנייה לכתב/ת 
