שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ארבע הערות על הדרת נשים
    פרשות השבוע מלמדות אותנו שהאמהות לא הוחבאו והוצנעו. אז מאיפה נולדו ההחמרות החדשות? כדאי לבדוק ברחבי המרחב הישראלי: החל בפריצות המינית - וכלה בכור ההיתוך הצבאי

    1. אמהות האומה נווטו את בעליהן

    שרה רבקה רחל ולאה שעליהן אנו קוראים בפרשות השבוע שלנו, מתוארות כנשים דומיננטיות, ששולטות בבעליהן.

     

      

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    שרה מכריחה את אברהם לגרש את הגר ובנה, ישמעאל, לאחר שהיא עצמה נתנה לו את הגר על מנת לזרז את לידת ילדה. רבקה "מרמה" את יצחק באמצעות יעקב: היא המבשלת לו גדי עיזים, עוטפת את ידיו של יעקב בעורות עיזים, יוזמת ומתכננת מבצע להעברת ברכת הבכורה לבנה הצעיר. רחל ולאה שותפות לאביהן ברמאותו של יעקב הנושא את לאה במקום רחל. הן שותפות מלאות להחלטותיו (האם לברוח מלבן ולחזור לארץ כנען).

     

    בקיצור, האבות מוכוונים, מודרכים ומובלים בלא מעט נושאים עקרוניים על ידי האמהות - נשותיהם. הסבתות שלי, בחוכמת הנשים שלהן, ניווטו היטב את משפחותיהן ואת בניהן ובנותיהן הבוגרים, גם כשהיו לאנשים ונשים והפכו לבעלי משפחות ובעלי קריירה משל עצמם.

     

    2. לא הדרת נשים יש כאן, אלא פחד מנשים

    ובעצם, לא פחד מנשים יש כאן, אלא ניסיון נואש להתמודד עם היצר המיני המתהלך ברחובותינו, ולא פחות מזה, בנפשותינו. הרי כל אדם ישר יודה שנפל דבר במרחב הציבורי שלנו: הפרסומות, האינטרנט, תרבות מסיבות האלכוהול, החופש המיני, לבושן של פקידות הנותנות שירות לכלל הציבור (בשונה מאוד מ"האחות הגדולה", ארצות הברית).

     

    צינועת יתר שנובעת מחרדה. ילדות טליבאן בירושלים  (צילום: יצחק טסלר) (צילום: יצחק טסלר)
    צינועת יתר שנובעת מחרדה. ילדות טליבאן בירושלים (צילום: יצחק טסלר)

     

    כל אלה לא היו בשנות נערותי בירושלים ואף לא בתל אביב, והם יוצרים חשש וחרדה אצל מי שמנסים לשמור על גבולות בתחומים האמורים. החרדה יוצרת תגובות היסטריות, מוגזמות, שלא היו כמותן לא בהלכה ולא בנוהג היהודי לדורותיו. מי שמע על מדרכות נפרדות ואוטובוסים נפרדים? מה קרה פתאום? במשך שנים משתתפים חיילים דתיים, רבנים ואישי ציבור בטקסים שיש בהם שירת נשים, והם ידעו כיצד לנהוג. הם ידעו להרכין ראש, להסיט את המחשבה לכיוונים אחרים, לזמזם לעצמם, אך לכבד את האירוע. מה קרה פתאום?

     

    התשובה נעוצה בחלקה בשינוי שחל במרחב הציבורי. המרחב הציבורי השתנה, גבולותיו - אם עיין קיימים - מטושטשים. כל אלה מולידים תגובות נגד קיצוניות. עין תחת עין, קיצוניות תחת קיצוניות.

     

    3. הבורחים מהתמודדות עם היצר

    אין זו הפעם הראשונה שבה המסורת היהודית מתמודדת עם תופעות של פריצות מינית. נדמה כי

    התרבות ההלניסטית-רומית, על אמצעיה הטכנולוגיים האחרים, לא הייתה טובה מזו הנוכחית. כשבוחנים היטב את דרך ההתמודדות אז, מגלים כי היא הייתה מורכבת משני אלמנטים:

     

    הראשון – הסביבתי, בצניעות הלבוש, איסורי נגיעה וייחוד, הפרדה בבית הכנסת, וגם האיסור לשמוע שירת אישה שאיננה אשתו או ביתו של האדם, כשהיא לפניו. האיסור מוגדר היטב, ואפשר להימנע משירת אישה באמצעים פשוטים יותר מאשר התייצבות לפני כיתת יורים.

     

    האלמנט השני הוא פנימי. על האדם להתמודד עם מחשבותיו, הרהוריו, תאוותיו והגירויים האופפים אותו. כמה יפים דברי חז"ל שאמרו שאם תקף על האדם יצר הרע, ימשוך אותו לבית המדרש. כי כשהראש ריק מלימוד ומלאות רוחנית, הוא נמשך לחושני, לקל ולרדוד. אז במקום להבריח את היצר המיני באמצעות סילוקה של האישה, מוטב שימלאו הגברים את ראשיהם בתכנים של תורה וחסד, ויעצימו את מקור השליטה הפנימי שלהם. בכך ילמדו לתקן את כישלונותיהם.

     

    רבי נחמן הציע לנו את התיקון הכללי כדי לווסת את היצר ולעדן אותו. אחרים יציעו את בית המדרש, או עשיית החסד. פרויד אולי צדק, כשלימד אותנו את מה שלימדונו כבר חז"ל, שה"יצר" (ה"איד" או "ליבידו", בלשון פרויד) מתחבא ב"יצירה". נלמד את תלמידינו לתעל את האנרגיות האדירות של היצר למקומות חיוביים. נבנה בהם כוחות התמודדות פנימיים, ולא ניסיון נואש לעצב את הסביבה באופן בלתי אפשרי ובלתי מציאותי.

     

    4. לדבר בלי להתלהם

    המהומה הדו-סיטרית סביב שירת הנשים בצה"ל היא רק סימפטום. כור ההיתוך "הבן-גוריוני" שנוהג בצה"ל, חייב לבחון את עצמו מחדש אל מול השינוי הדמוגרפי שחל בחברה הישראלית.

     

    זוהי חברה חדשה. יש בה עולים מחבר העמים ועולים מאתיופיה, הרבה יותר דתיים - ובעתיד גם הרבה מאוד חרדים (אחד מכל ארבעה ילדים בכיתה א' הוא חרדי). אני יודע ממקור ראשון ומעורבות אישית עד כמה עושים ראשי הצבא כדי להתאים את מסגרותיו הקשיחות לקליטה מושכלת של תת-הזרמים השונים הקיימים בחברה הישראלית.

     

    על הצבא להמשיך וללמוד את נפשו של החייל הדתי-לאומי. כל הדיון הציבורי הסוער סביב נאמנות
    לרב או למפקד, סירוב פקודה ושירת נשים, הוא סימפטום לשינויים שחלו בציונות הדתית, ולצורך של צה"ל ללמוד לעומקה את המציאות, ולהתאים עצמו אליה.

     

    מנגד, על הרבנים להפסיק ולהתלהם. לחדול מלנהל מלחמות דת מזיקות ומיותרות בטונים צורמים וקיצוניים. כל מטפל משפחתי מתלמד היה אומר לבני הזוג האלה לרוץ מהר ולקבל טיפול זוגי. יש דרכים יותר מפשוטות לצאת מהפלונטר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המהומה היא רק הסמפטום
    צילום:משה מילנר, לע"מ
    מומלצים