תפילה שחורה: שירת הקסים נחשפת
אלפיים שנות ניתוק הולידו תפילות ומזמורים ייחודיים לקהילה האתיופית. רגע לפני ששירת הקודש נעלמת, הקליטו 25 קסים 14 שעות תפילה, שצומצמו לשעה אחת של אלבום ראשון מסוגו. קבלו בלוז, ג'ז ומוזיקה אפריקנית-יהודית - בהשמעת בכורה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
התנשאות, זרות וניכור היו, מאז ומתמיד, חוויות הקליטה הבסיסיות של כל עלייה. גם זו האתיופית לא ניצלה מההדרה התרבותית הפועלת כמטוטלת: בקצה האחד, ניסיון לצרף ולהטמיע חומרים תרבותיים ייחודיים בכור ההיתוך הישראלי, עד לטשטוש זהותם המקורית – ובקצה השני, התעוררות פנימית הקוראת לשימור האוצרות העדתיים.
ההתעוררות במקרה של העדה האתיופית, לא הייתה פנימית כלל ועיקר, אך הייתה צפויה למדי. משה בר-יודא, אשכנזי יליד ברטיסלאבה, נחשב לסוג של "כהן גדול" במוזיקה האתנית היהודית. אחרי שעשה כבוד לצליל המזרחי בתקופה בה לא הייתה לו דריסת רגל מחוץ לגטאות שידור רדיופוניות – הוא מגיש את הדבר הגדול הבא: פרויקט שימור פרטי שכלל 14 שעות הקלטה של כל שירת הקודש האתיופית, רגע לפני שתיכחד.
עם כל קס שנפטר - נעלמת תפילה
בר-יודא (78) הוא סוג של אגדה חיה. קצין צנחנים קרבי דתי אי-אז בשנות ה-50, הרבה לפני המכינות הקדם-צבאיות - שיצא לאתיופיה בשליחות הסוכנות היהודית, והיה ליהודי הלבן הראשון שהגיע לקהילות נידחות במדינה האפריקנית, בדרך לא דרך. את הביוגרפיה המרתקת שלו כתב בספר "כצל עובר", אך פרקים חדשים בחייו ממשיכים להיכתב גם בימים אלה.
"כשהגעתי למזגידים – בתי הכנסת של האתיופים – בשנת 58', שמעתי לראשונה את מזמורי הקודש שלהם, הקדוס", בר-יודא מספר. "הקסים יודעים בדיוק היכן נמצאת כל תפילה, ומתי יש להגיד אותה. המנגינות שלהם מדויקות. והנה שמתי לב כי בארץ זה נגמר. אלפיים שנים הם שמרו על התרבות שלהם, ויותר מכך - היא שמרה עליהם, כי הם נלחמו עליה והיא שייחדה את יהדותם. אך עם כל קס זקן שנפטר - משהו מהתרבות הזו מת אתו. כבר כיום הצעירים לא יודעים את מה שיודעים הזקנים".
מחובר לקהילה ולתרבותה, נסע בר-יודא לפונוטק הלאומי בירושלים, שם מצויות הקלטות של כלל המוזיקה היהודית. "מצאתי שם גם הקלטות של שירת הקודש של יהודי אתיופיה", הוא מעיד, "אבל אין את הכל, וזה לא מסודר. החלטתי - לפני שהתרבות נמחקת ואובדת לחלוטין - להקליט את כל התפילות שלהם: מהראשונה ועד לאחרונה. כך למשל, ביום כיפור הם מתפללים כל הלילה, אז הקלטנו את כל התפילות. עשינו עשרות הקלטות על חשבוני, פשוט כי אף אחד אחר לא עשה את זה".
השוס: גם דתי - גם צנחן
חמוש בחלומו ואפוף ספקנות מצד הסביבה, שכר בר-יודא אולפן, והחל אוסף 25 קסים. "כולם אמרו לי שהם בטוח לא יסכימו, אבל כל הקסים הזקנים שזוכרים את פעילותי באתיופיה, אמרו לי: אנחנו לא יכולים לסרב לך. אסור לנו לסרב לך".
אבל בשביל להבין כיצד מקבל יהודי מצ'כיה שאיבד את אביו במאידנק, עוצמה כה רבה בקהילה סגורה ומסוגרת, רחוקה שנות אור מן המנטליות שעליה גדל – צריך לחזור אחורה, לאמצע שנת 1957, אז זימן אותו פרופ' חיים גבריהו לסוכנות היהודית, והטיל עליו את השליחות ששינתה את חייו.
"הוא אמר לי שבירר, וגילה שאני האיש היחיד שגם למד בישיבה, גם הוסמך לרבנות, וגם משרת כקצין בצנחנים", בר-יודא משחזר. "'אם תיסע אל אחינו הפלאשים – אמר לי – אז תוכל מצד אחד להבין את העניין היהודי שלהם, ומצד שני תוכל לשרוד בג'ונגל'. צריך להבין שאפריקה הייתה נורא רחוקה אז, והמושגים הגיעו כולם מסרטי טרזן. ברגע שהגעתי ראיתי עד כמה הם לא נכונים. הייתי כמעט בן 24 כשיצאתי להרפתקה, ומצאתי ארץ ההררית מאוד. קשה למעבר, מלאת הרים וגאיות. רכבתי על פרֵידה חמישה ימים, מלווה במתורגמנים מקומיים שנשלחו במיוחד מאתיופיה לכפר בתיה, כדי ללמוד עברית ולחזור לכפרים".
תפילת יום כיפור בקצב הבלוז
לאחר חמישה ימי רכיבה מפרכים, הגיע בר-יודא לכפר אמבובר, וגילה כי הקס ממתין לו מחוץ לתחום המושב.הניתוק רב השנים משאר קהילות ישראל, יצר תרבות מסוגרת וייחודית, המנותקת לחלוטין מן התרבות התלמודית הרבנית. כך למשל, "טומאת נכרי" שלא נשמרה בקרב יהדות העולם, המשיכה להישמר בקפדנות באתיופיה. "שם פגשתי לראשונה את שירי הדת שלהם, המושרים בשפת הגעז העתיקה", בר-יודא אומר. "זוהי שפת קודש שרק הקסים דוברים. הם לומדים 6-7 שנים ויודעים המון, שכן התרבות האתיופית איננה כתובה, אלא עוברת בעל-פה.
"המוזיקה האתיופית משתנה מאזור לאזור, וישנם מודוסים שונים. יש מקומות שבהם התפילה היא מלודית יותר, ויש מקומות שבהם היא רפטטיבית. הלא כולנו יודעים מאיפה הגיעו הבלוז, הג'ז והגוספל - משדות הכותנה של העבדים. כך, מי שייכנס לבית תפילה של יהודי אתיופי ביישובים שבהם המודוס המוזיקלי הוא יותר מלודי, ישמע בלוז. אך במקומות שבהם המודוס יותר אפריקני, התפילה רפטטיבית ומכניסה לקצב".
עשרה חודשים מלאי הרפתקאות עברו על בר-יודא הצעיר במסעות חיפושיו אחר יהודים. בשלב מסוים הוא הצטרף לאחד מצאצאי משפחת רוטשילד - נשיא מועדון האלפיניסטים ומטפס הרים מושבע - שחיפש שותף לטיפוס על ההר האתיופי הגבוה, הראס דשן. גם את המסע הזה השכיל לנצל למטרתו.
"ההר נמצא באזור מלא שודדים, שהחיים בו לא שווים פרוטה. רוטשילד פחד לסייר שם לבדו, ואמרו לו שיש איזה קצין צנחנים משוגע מישראל, שרוצה גם הוא להגיע לאזור. הוא מימן את המסע – כולל אוהל, פרידה ושני שוטרים שליוו אותנו. אני התניתי את השתתפותי בכך שאשאר שם ארבעה ימים, ואסתובב בין הכפרים. עד היום אני שומר תמונה שבה אני מניף את דגל ישראל ודגל אתיופיה על ראש ההר עם רוטשילד".
14 שעות של חומר מוקלט
שמונה שנים ארכה העבודה סביב התיעוד והשימור, וחמש שנים תמימות ארכו ההקלטות, כשהקסים מקליטים את התפילות בקבוצות של חמישה בכל פעם. "לכל אזור יש מודוס אחר, סולם אחר, ואי אפשר לצאת מזה", בר-יודא אומר. "אז התמקדתי במוזיקה של הרוב הגדול של יהודי אתיופיה, ויש לי הכל: זמירות שבת, ניגוני אבל, שירי חתונה, תפילות חגים ועוד".
התפילות האתיופיות שונות מאוד מאלו הנוהגות בשאר קהילות ישראל, ומבוססות ברובן על תהלים. "אין להם תפילות וקריאת שמע. הם לא אנשי הלכה. הקשר שלהם עם שאר העולם היהודי ניתק לפני שהייתה בכלל הלכה". יחד עם זאת מדגיש בר-יודא שהם לא קראים, שכן הם לא מסרבים לקבל את התורה שבעל-פה, אלא פשוט לא מכירים אותה: "אלפיים שנים הם היו מנותקים, אז יש בעיות גדולות. באיזשהו מקום נשארו מאחור. אבל הזמן עושה את שלו, והדברים משתנים עם חלוף השנים".
14 שעות הקלטה הצטברו לאטן, ובר-יודא החל תוהה כיצד לסנן מתוכן 60 דקות - עשר רצועות - שימצו את החוויה. לצד נגינת הקסים בתוף, הנהוגה במהלך התפילה, מלווים אותם נגנים מקצועיים: אלון יופה בתופים ואבטה בריהון בסקסופון – שאף עשו את העיבוד הראשוני, ועימם מנגנים מוזיקאים נוספים.
"אני עשיתי לחומר 'עיבוד תרבותי', כי יש פה, בראש ובראשונה, אמירה תרבותית", אומר בר-יודא. "בסופו של דבר, זה דיסק ראשון של שירת הקסים, אז יש להדגיש ולהגביר את קולם על פני כלי הנגינה".
גם אשת הקס שרה
ישראל בורוכוב המשמש כמנהל המוזיקלי של עמותת "מוזיקה מזרח ומערב" שבראשה עומד בר-יודא, התפנה אף הוא למלאכה המתישה, ועשה את "הליטוש האחרון". "הדיסק יוצא מטעם העמותה. אמנם מימנתי את רובו ואני מנסה להוציא תקציבים, כי אינני מיליונר אלא פנסיונר, אך אני גם יו"ר העמותה".
חלק מן התפילות יעברו תרגום לשלוש שפות. "לא נתרגם את כל התפילות, כי זה אלבום, ולא מפעל מדעי. התרגום – כמו כל ההפקה הזו – מורכב".
בר-יודא מספר בחיוך כי הקסים אומרים לו שהוא בכלל אתיופי, על אף שהוא לא דובר מילה אחת של אמהרית. "היום היה בלתי אפשרי לעשות את זה, כי חלק מהקסים שיודעים את כל הדקויות כבר אינם", הוא מצהיר, "בקטעים מסוימים של ההקלטות ניתן לשמוע גם אישה, רעייתו של אחד הקסים. במזגיד הנשים השמיעו את קולן. זה אמנם לא היה שכיח, אך גם לא נאסר".
הקסים שהתרגלו בינתיים למיקרופונים ולאור הזרקורים, עורכים לאחרונה סיבובי הופעות בינלאומיים עם בר-יודא. "אתנו-מוזיקולוגים אומרים שכדי להכיר את מוזיקת העולם צריך לנסוע בעולם", הוא אומר. "אבל מאז שקמה המדינה המצב השתנה: צריך רק לנסוע לשיכון עולים בבאר שבע. בקומה הראשונה תמצא מוזיקה מרוקאית, בדלת ממול תשמע סלסולים תימניים, בקומה השנייה יגור חזן מבצרה, וחסידים מרחבי אירופה. ובל נשכח שהמוזיקאים בכל מקום היו תמיד יהודים. כך שהכל נמצא פה".
לפנייה לכתב/ת 
