"החבובות": בובה של סרט
בלי תלת ממד וגרפיקה ממוחשבת, מצליח סרט "החבובות" להפיח בנו רגשות נוסטלגיים מענגים, תוך תהייה מחוכמת על הרלוונטיות של הבובות במילניום הנוכחי. ההצלחה הקופתית בבתי הקולנוע קובעת שמקומם כאן איתנו, גם היום
"החבובות" ("The Muppets") מבקש להתניע מחדש את המופע של הבובות האהובות ולכבוש את לבם של צופים צעירים שמעולם לא הכירו אותן. התוצאה נבנית באופן מודע על הנוסטלגיה של ההורים ובה בעת, לפחות על פי נתוני הקופה באמריקה, מצליחה להקסים גם את הדור שגדל על האנימציה הדיגיטלית המתוחכמת נוסח פיקסאר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אכן, איך אפשר להיוותר אדיש מול סרט שבו מפיקה בכירה בטלוויזיה (ראשידה ג'ונס) מטיחה בקרמיט ולהקתו את המשפט הדוקר הבא: "בשוק של היום אתם כבר לא רלוונטיים". ואמנם, "החבובות", בדרכו המודעת והמשעשעת, מבקש לבחון את תקפות הקביעה הזו, 30 שנה בדיוק אחרי רדת סדרת הטלוויזיה המיתולוגית, וכ-15 שנים אחרי שהופק סרט הקולנוע האחרון בכיכובן, "חבובות בחלל" מ-1996 (במהלך העשור הקודם נוצרו עוד שני סרטי טלוויזיה זניחים).
האם ניתן לאתחל את התופעה שליוותה את כל מי שגדלו בשנים 1976-1981 ללא נוכחותו של אביה-יוצרה רב הכישרון, ג'ים הנסון, שמת בטרם עת לפני שני עשורים? הסרט, כאמור, מתייחס באופן מודע לעובדת היותן של החבובות "מי שהיו" – קרמיט מתקשר אל הנשיא קרטר בבית הלבן, ומוחק באכזבה את שמה של מולי רינגוולד מדפדפת מצהיבה – ובתבונה רבה מעמיד את התהייה הזו במרכזו.
מי צריך אנימציה ממוחשבת?
עלילת הסרט עוקבת אחר מעלליהם של שני אחים, גארי (ג'ייסון סיגל מ"איך פגשתי את אמא שלך") ו-וולטר, המבקשים להציל את תיאטרון החבובות מציפורניו של איל נפט מרושע (כריס קופר), המבקש להרוס אותו עד היסוד.
יחד עם חברתו של גארי (איימי אדמס) הם יוצאים לגייס את הבובות הטלוויזיוניות הנערצות עליהם במטרה להעלות מופע חד פעמי, שמהלכו יגויס סכום הכסף הנחוץ להצלתו של האולם הנטוש והמט לנפול. גארי, ממש כמו השחקן המגלם אותו, הוא מעריץ מושבע של החבובות. וולטר, עיקר שכחנו, הוא חבובה בעצמו, החש שונה ויחיד מסוגו בעולם, עד שהוא נחשף לשידור טלוויזיוני של מופע החבובות.
אחת הסצינות המשעשעות בסרט היא זו שבה מתגלים מחדש כוכבי העבר. קרמיט חי בבית אחוזה מאובק נוסח "שדרות סאנסט"; פוזי הדב מנחה מופע חבובות סוג ז' בנבאדה; גונזו הוא עתה איל אינסטלציה; אנימל מטופל בקליניקה לחולי עצבים יחד עם השחקן ג'ק בלאק (בתפקיד עצמו, שנהפך, בעל כורחו, לאורח המופע המחודש); ומיס פיגי, איך לא, היא העורכת השיקית של "ווג" הצרפתי.
שיאו של הסרט הוא, כמובן, בהעלאה מחודשת של ה-Muppet Show הוותיק והטוב, עם שחזור מלהיב של שיר הפתיחה ("It's time to play the music / It's time to light the lights / It's time to meet the Muppets on the Muppet Show tonight").
מכאן והלאה מתגלגל, לראשונה מזה שלושים שנה, מופע החבובות. מידת יכולתו לעמוד במשימה הדוחקת של גיוס הסכום הנדרש להצלת התיאטרון מהווה מקבילה מודעת לאתגר שהעמידה בפני עצמה חברת "דיסני" המבקשת עתה לשווק מחדש את המוצר הבידורי הנושן.
סיגל, כמצוין לעיל, הוא מעריץ נלהב של החבובות, ויחד עם ניקולס סטולר (במאי "קח את זה כמו גבר") כתב תסריט שבתבונה רבה אינו מבקש להיות עוד פרק בסדרת הסרטים בכיכובן (שכמה מהם בוימו בידי בריאן הנסון, בנו של, שגם ניסה להחיות, ללא הצלחה, את המיתולוגיה הטלוויזיונית עם "Muppets Tonight", שרצה בין השנים 1996-1998).
הבמאי, ג'יימס בובין (סדרת הטלוויזיה "טיסת הקונקורד"), נעתר מצדו לחזונם של השניים, ומדגיש את המימד הנוסטלגי, בין היתר דרך שחזור מדויק של האסתטיקה של המופע הטלוויזיוני. שלא לדבר על שחזור של כמה משיאיהם המוזיקליים של סרטי החבובות, ובראשם ביצועו המרטיט של קרמיט הצפרדע של השיר הנפלא “Rainbow Connection”.
חבובות לחובבי הנוסטלגיה
"החבובות" אינו סרט גדול או ראוי לציון במיוחד. אבל אם אתה בגיל הנכון, תמצא את עצמך צופה בו בחיוך נוסטלגי. נבונה אף הכרעת יוצריו להשתמש בבובות אמיתיות המופעלות על ידי בובנאים במקום ליצור דימויים דיגיטליים שלהן.
על כן, חבל שהמעריץ סיגל לא טרח לכתוב לעצמו ולזוגתו בסרט, אדמס, דמויות קצת פחות אינפנטיליות, והקטעים בכיכובם נדמים בעיקר נודניקיים ומיותרים. מאידך, מיטב כוכבי הטלוויזיה מההווה (וגם כמה מהעבר) חברו להצדיע לבובות המיתולוגיות בהופעות אורח מלבבות – ניל פטריק האריס, ג'ים פרסונס, רשידה ג'ונס, שרה סילברמן, וופי גולדברג, וגם אלן ארקין, סלינה גומז, ואפילו מיקי רוני בן ה-91.
את "החבובות", אגב, מקדים סרט אנימציה קצר בסדרת "צעצוע של סיפור" שעניינו, לא במפתיע, תרפיה קבוצתית של צעצועים שנזנחו. בהחלט הברקה.
