גם אני הייתי נעמה מרגוליס
עוד בבני ברק של שנות ה-80 נשמעו צעקות "פרוצה" לעברנו, ילדות בנות 8 שהלכו בסנדלים ללא גרביים. אבל שם הם ניצחו מזמן - והקרב עבר לירושלים ובית שמש. אל תשלו את עצמכם, נעמה מרגוליס היא לא הראשונה - וגם לא תהיה האחרונה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הדתיים מתחרדים, החילונים חרדים/ ח"כ אורי אורבך
- "לא רוצים רופא ערבי"/ הרב רפי פוירשטין
- נר חמישי: שושה ושושי מדליקים
ואחר כך נערות בנות 15-16 שמבקשות להסתובב ברבי עקיבא בליל שישי, על הכבישים הריקים ממכוניות. קבוצות-קבוצות של בני נוער, כולם דתיים, בחוויה אחידה שכל נער ונערה שגדלו בבני ברק של אותם הימים מכירים, עד שחבורת חרדים גדלה והולכת סילקה אותנו מהמרחב הציבורי, תרתי משמע. בהפגנות, בצעקות, באלימות, כי לא צנוע שבנים ובנות יטיילו ברחוב "שלהם" בליל שישי.
עוד כמה שנים חולפות, ואני כבר אישה, אם לילדים, ביום קניות באותם הרחובות עם אחותי – כשקבוצה של נשות שאל צועקת לעברי בקולי-קולות, באמצע הרחוב: "תראו אותה, לובשת אדום – אדום לגיהנום!"
גם יריקות היו שם, על קרובות משפחתי, על חברותיי, על חברותיהן. ואלה תמיד השוליים ותמיד הקיצוניים. שהרי ברור לכל בר-דעת שלא כל החרדים בבני ברק של אז או של היום יורקים על ילדות ונשים, ואפילו לא רובם - ממש כמו שלא כל החרדים בבית שמש של היום או של מחר משפילים נשים או מסכימים לכך, אפילו בשתיקתם.
ילדוּת של הפגנת נוכחות
מאז שעזבתי הרבה השתנה כאן, וגם מעט מאוד. בני ברק של שנות ה-70 וה-80 הייתה העיר של הכיפות הסרוגות. אחוז גבוה מקרב המגזר הדתי-לאומי חי בעיר הזו, הקים בה עשרות בתי כנסת, שישה בתי ספר ממ"דים מאוכלסים היטב, מרכז תרבות, ספרייה עירונית - ואת סניף "בני עקיבא" מהגדולים בארץ בזמנו.
במשך שני עשורים ניסה הציבור הזה להיאבק בהקצנה הגדלה והולכת מצד הציבור החרדי. צעדות שבת הארגון של "בני עקיבא" ו"עזרא" - מסורת תמימה וחלק מחוויות ההתבגרות של בני נוער מהמגזר במרבית היישובים בארץ - היו, למעשה, הפגנות ציוֹניות, הראשונות שבהן התנסינו כבר כילדים, והן היו הדבר הטבעי לנו ביותר בעולם. הנפת דגלים ביום העצמאות לוּותה תמיד בפרפרים בבטן: הדגלים על חלון הרכב ישרדו את הרחוב? על כל בית ספר נלטשו עיניים חמדניות, ותגרות קרוונים שהונחתו באמצע הלילה על מגרש של בית ספר ממ"ד, כאקט פולשני, לא היו נדירות.
אך בתי הכנסת שכבר אין מי שיאמר בהם את התפילה לשלום המדינה, והמבנים של בתי הספר שעברו ברובם לחינוך העצמאי, וסניף "בני עקיבא" שהוצת לילה אחד ביד אלמונית, ומגרש "אליצור" שהצמיח ישיבה שחורה, והתרבות שהשתנתה – כל כך השתנתה, מעידים כאלף עדים מי ניצח במלחמה הזו.
לתשומת לב לימור לבנת
כן, נעמה מרגוליס היא לא הראשונה, ואל תשלו את עצמכם. היא גם לא תהיה האחרונה, אפילו יעלו עשרת-אלפים
איש לבית שמש. בבני ברק חוו את זה קודם מאות רבות של ילדות ונערות ונשים, ובאלעד – עוד עיר שהדירה מתוכה את הציבור הדתי-לאומי – הן עדיין חוות.
קווי המהדרין שפועלים בבני ברק כבר קרוב לעשור באין מפריע, ללא "הסכמות" או "הצהרות", הם ההוכחה שאת המלחמה הזאת החרדים כבר ניצחו. הם ניצחו - כי הקיצוניים תמיד מנצחים. ככה זה בכל דת, בכל העולם. הם מנצחים גם את המתונים שבתוכם. את אותו רוב חרדי שקט שלא יורק על אף אחד. הקיצוניים מנצחים אפילו את הרבנים שלהם, והרבנים – כדי להישאר רלוונטיים – זורמים עם העדר.
הם ניצחו כי הם הציבור היחיד במדינה שיודע לנהל מאבקים. בעקשנות, בהתמדה, בלי לראות אף אחד ממטר. הציבור הדתי-לאומי, זה שבחר לגור בערים המעורבות, הוא אידיאליסט-כורסה, שמטריח עצמו להפגנות-צעצוע פעם בשנה-שנתיים. לציבור החילוני לא באמת אכפת מילדות קטנות בבני ברק או בבית שמש, והוא צועק רק כשלוחצים לו על החבּורה, גם עשור אחרי שהמכה כבר ניחתה. במקרה הזה, לחבּורה קוראים ירושלים.
בגלל זה הם ניצחו, וגם בגלל אמירות לימור-לבנתיות שכאלו, שמאמינות כי הגטאות של בני ברק ובית שמש הם לא חלק מהמרחב הציבורי. זה הציבור שלא קולט שהמרחב הציבורי הולך ומצטמצם. זה כבר קרה בבני ברק, זה קורה בבית שמש ובירושלים - ואולי בקרוב גם בשכונה שלכם.
לפנייה לכתב/ת 
