שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    לזרוב, צייר לי בית כנסת

    בית הכנסת של הבוכרים בפלורנטין עמד נטוש ומוזנח עד שהאחים מנחמוב, שהתפללו שם כילדים, התקשרו להלל לזרוב, חבר מאותם ימים, וביקשו שישחזר את הציורים, בני 80 שנה

    על לא-מעט קירות ברחבי הארץ טבע הלל לזרוב את חותמו, פשוטו כמשמעו, בדרך כלל בפינת ציור ענק ומרשים למדי. אבל נדמה שאף אחד מציוריו הרבים לא ריגש אותו כמו אלה שסיים לאחרונה במבנה בית כנסת מוזנח בשכונת פלורנטין בתל-אביב.

     

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    שיחת טלפון מחבר ילדות הובילה את לזרוב לעבודת שיחזור קירותיו המעוטרים של בית כנסת הבוכרי "היכל מנחם", ברחוב אברבנאל 37. המבנה, שאותו הקים ובנה סבא-רבא של אמן ציורי הקיר, היה סגור במשך יותר מ-30 שנה - וכעת התעורר לחיים חדשים בינות לעסקים ולפאבים. כך, בגיל 40, יצא לזרוב למסע שורשים בלב תל-אביב, עד שסגר את המעגל במשיכת מכחול.

     

    מתחת לטלית של סבא

    הלל לזרוב גר בכפר אורנים. מחלונות ביתו, הממוקם על ציר תל אביב ירושלים, נשקף נוף גלילי מהפנט. דמיון מרתק קיים בין בעל הבית לבין אחיו המפורסם, השחקן יחזקאל לזרוב, אם כי הקרחת וכתמי הצבע על הבגדים, הקהו את תחושת הזיהוי.

     

    הלל לזרוב במהלך עבודות השחזור   ()
    הלל לזרוב במהלך עבודות השחזור

     

    "סיפור הנישואים של ההורים שלי, הוא התמצית הילדות שלנו", לזרוב חוזר בזמן. "אמא מבית דתי, אבא מבית בולגרי חילוני לחלוטין. מאחוריה ניצב שבט, הוא הגיע חסר שורשים. מאחר שהבוכרים הם אנשים מסורתיים, כשראו שהוא מתחיל אתה, הם לא קיבלו את זה בעין יפה. סבא שלי התנגד. ואולם מכיוון שההיררכיה במשפחות האלה הולכת בהתאם לגיל, המילה האחרונה הייתה של סבא-רבא, שאישר. בעקבותיו, גם סבא נתן את הסכמתו. השילוב הזה בין חילוניות לדת נתן את האמצע שלנו כילדים. מצד אחד לקחנו את התרבות והאמנות, מהצד השני את המסורת והזיקה לדת".

     

    נאמן למילתו, החליט סבא יחזקאל, כי חינוכם הדתי של הילדים יהיה על כתפיו, בבית הכנסת של המשפחה בפלורנטין. "זה היה בית כנסת מאוד פעיל בשנות ה-60 עד ה-80", מספר לזרוב. "בחגים היו יושבות על המדרכה נשים בכיסאות ושרפרפים, כי עזרת נשים הייתה מלאה עד אפס מקום".

     

    הלל לזרוב עם סביו בבית הכנסת    ()
    הלל לזרוב עם סביו בבית הכנסת

     

    והלל הקטן, ראה את הכול ממקום מושבו עם סבא. לידו עמד, מתחת לטליתו מצא מחסה ב"ברכת כהנים", ויחד עמו פיזם את ניגוני העדה העתיקים. זכרונות ילדות שעד היום, עשורים אחרי, חיים מול עיניו.

     

    הילד של כיפור 73'

    אי-אז, בית הכנסת היה חלק חי מהשכונה. "אני זוכר את שמחה תורה ברחובות השכונה" מספר לזרוב, "כולם היו באים לשם - ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין, היו רוקדים שם בהקפות. שמחה של כולם, דתיים וחילונים, כל השכונה חגגה.

     

    "רב בית הכנסת היה הרב יצחק ידידיה פרנקל, רבה של תל אביב בכלל והשכונה בפרט. הוא היה רב אשכנזי, שהיה מתפלל גם בבית כנסת בוכרי. לכולם זה היה נראה אז הדבר הכי טבעי בעולם. פלורנטין של אותם ימים הייתה כמו קיבוץ. הבתים היו פתוחים, היחסים קרובים וחמים, קהילה חזקה ומגובשת".

     

    ציורי הקיר בבית הכנסת. לפני ואחרי ()
    ציורי הקיר בבית הכנסת. לפני ואחרי

     

    ביום כיפור של שנת 73', סבא משמש כחזן של תפילת מוסף. ואת התפילה הזו, לזרוב לא ישכח לעולם. "באמצע התפילה, נשמעה צפירה בכל האזור", הוא נזכר, "אני הייתי בחוץ עם כל 'הנשים של הכביש', ומתפללים החלו לצאת לאט-לאט, משאירים מחזורים וטליתות מאחור ונעלמים. וסבא שלי עמד שם מתפלל, בוכה ומתפלל. הבנו שמשהו נורא קורה, לא היה ברור מה. בנעילה נשארו רק הזקנים והנשים שבכביש".

     

    צבעים הם לפעמים געגועים

    מאז הספיקו הוריו של לזרוב לעקור לגבעתיים. השכונה הפכה אט-אט לאזור יותר תעשייתי, ומהתושבים ההם לא נותר הרבה. בית הכנסת התרוקן ממבקריו ונסגר. 30 שנה של שיממון, בינות למסגריות ומוסכים. ציורי הקיר המרשימים, שריתקו את עיניו של האמן לעתיד נשארו מאחור להתקלף בדומיה.

     

    בינתיים, הילד הופך לצייר. תערוכות, גלריות, ציורי רחוב וקיר ממלאים את ההווה. כל שנותר מהעבר הוא דקירת געגועים מדי פעם, קידוש לילדות שכבר נולדו, אולי גם בית כנסת מדי פעם. אבל מתחת לצבעים הזוהרים בציורים, עדיין קינן לו געגוע.

     

    "שנים אני עובר שם - ומתגעגע", הוא מעיד. "לקחתי את הילדות כמה פעמים לסיורי שורשים כאלה, בפלורנטין. אני מתגעגע לניחוחות הילדות שלנו. בית הכנסת היה מקום מפגש של כולם. הדור שלנו, הבנים, כבר לא 'שם'. והדור הזה מתגעגע לילדוּת שלו. כן, בהחלט איבדנו. איבדנו הרבה את התמימות שהייתה באותה תקופה. הרוגע והשלווה. היום החיים הרבה יותר דינמיים ותובעניים. הדור שלנו פרץ דרך, יצא לעולם. ועם זאת, יש צוהר בלב שמתגעגע לתפילה, לתקיעה, לכל אותם חוויות שצרובות בתוכנו".

     

    ציורים בני 80 שנה מתחדשים   ()
    ציורים בני 80 שנה מתחדשים

     

    את המפתח לתיבת הגעגוע אחזו חברי ילדות של לזרוב, "האחים מנחמוב" - פעם נערים בוכרים בפלורנטין הישנה, והיום יזמי נדל"ן שבונים מגדלי פאר. טלפון מחנן, בכור האחים, החזיר את לזרוב אחורה - למקום, לציורים, לסבא.

     

    "לכאורה אפשר להתפלא, מה להם ולבית כנסת ישן ועזוב", אומר לזרוב, "הם טייקונים, כסף לא חסר. הם הצליחו על-פי כל הפרמטרים 'החילוניים'. אבל מצד שני, חשוב להם לא להזניח את המורשת שגדלנו עליה. גם להם היה סבא וגם הם היו באותו 'סרט'. וגם אם היום אנחנו לא-דתיים, אנחנו לא זונחים את העבר והמסורת.

     

    "בעיני, ההצעה של חנן לשחזר את הציורים ההם הייתה שליחות. סגירת מעגל טוטאלית בין מקור ההשראה המקורי שלי כאמן, לחיי ילדותי. הציורים שחצי מהילדות שלי ביליתי בבהייה בהם, ועכשיו אני הבוגר עם המכחול הולך להרגיש אותם שוב. עד היום, 80 שנה אחרי שהם צוירו, אין לי מושג מי היה האמן שעשה אותם, על אף שברור לי, שהוא עיצב את חיי בהרבה מובנים".

     

    בילוי יהודי של ערב שבת

    מהרגע שבה נפלה ההחלטה, לזרוב לא בזבז זמן. אחרי הטיח והצביעה הראשונית, הפיגומים שהוקמו בתוך המבנה המוזנח עברו לרשותו. ביד עדינה ואוהבת החלו ציורי 12 המזלות לרקום חיים חדשים. חלקם שוחזרו, וחלקם עברו "מתיחת פנים". היום, חצי שנה אחרי ששוחזר הציור האחרון, בית הכנסת נמצא בשלבי הרצה.

     

    "חסידי חב"ד מתפעלים את בית הכנסת מבחינת תפילות ומניינים", הוא מספר. "עוד לא השתתפתי באף אחת מהתפילות האלה, אבל גם זה יבוא. החינוך שאני מנחיל לבנותיי הוא החינוך

    שאני גדלתי עליו. לתת את המעוף לעשות מה שרוצים, להיות חופשיים, ובמקביל לשמור על ערכים ומסורת. אין לי בעיה שיראו בשבת טלוויזיה ויצאו לבלות בשישי בלילה, ומצד שני שהמסורת תהיה נוכחת. זה איזשהו קו תפר שאני רוצה שיחיו בו. זה לא פשוט לדעת לחיות בגבול הדק הזה, בלי ללכת לשום קיצוניות, אבל לשם אני לוקח.

     

    "מה שיפה בזה הוא שפלורנטין הפכה להיות מעוז האמנים. ושם, בין כל המועדונים, נפתח מחדש בית הכנסת. שילוב בין אמנים בני השכונה לבין המקום הזה, הוא מה שהייתי הכי רוצה שיקרא. זה שיקוף נאמן של סיפור חיי. אני מקווה מאוד שגם חבר'ה שלא קשורים לנושא הדת, אבל חיים במקום, מבלים שם בשישי בלילה, יעיפו מבט. אולי אפילו שיכנסו לשבת קצת. זה שלהם לא פחות, אם לא יותר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הלל לזרוב בעבודה
    חזית בית הכנסת
    מומלצים