"לא תשכח": מותר לכם גם לא לזכור
הדרמה הרומנטית "לא תשכח" מבוססת על סיפור אמיתי וקורע לב על זוגיות בצל אובדן זכרון. צ'אנינג טייטום ורייצ'ל מקאדמס מגלמים היטב את בני הזוג, אולם הטיפול השטחי ברמת התסריט הופך את חוויית הצפייה לרוויית קיטש שטחי
מה הייתם עושים אם יום אחד בן או בת הזוג שלכם לא היו זוכרים אתכם יותר? וגרוע מזה, הם היו זוכרים את עצמם כצעירים מפונקים, משעממים, שעדיין יוצאים עם האקס המיתולוגי? זה המצב ב"לא תשכח", איתו צריך להתמודד ליאו (צ'אנינג טייטום), בעל אולפן הקלטות חתיך ורגיש כשאשתו פייג' (רייצ'ל מקאדמס), הפסלת המגניבה, מתאוששת מפגיעת ראש לאחר תאונת דרכים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
תאונת הדרכים מתרחשת בעשר הדקות הראשונות של הסרט, מצולמת בהילוך איטי כמו תשדיר מצוין לעידוד חגירת חגורות בטיחות, ומצליחה להיות אסתטית ויפה כשם שהיא מחרידה. יש בה עדינות והבהרה מזעזעת שהאינטימיות שראינו עד עכשיו התרסקה ללא הכר.
היא מזכירה קצת תאונה מפתיחה של סרט אחר, "קרוב יותר", בו הנפגעת היא נטלי פורטמן. אלא, שבעוד שם מדובר בנקודת מפנה שמניעה עלילה עדינה ומורכבת, כאן התאונה היא שיא של עדינות שהיעדרה מורגש לאורך שאר הסרט.
זיק של זכרון
העלילה עוקבת אחרי ליאו ופייג', שמזוגיות עירונית בוהמיינית יציבה ומאושרת, עם חברים כדי לאשש אותה, נזרקים לתוך מצב מבהיל: פייג' לא זוכרת שום דבר מארבע-חמש השנים האחרונות בחייה, ועל ליאו להתמודד עם עצמו, איתה ועם הוריה (סאם ניל וג'סיקה לאנג) שחזרו לחייה ביתר שאת שתלטנית, ולנסות לגרום לה להרגיש אליו שוב את כל מה שנמחק.
זהו סרט הקולנוע הראשון של מייקל סוקסי כבמאי, והנושא שבחר, שמבוסס על זוג אמיתי שהתמודד עם טראומה מסוג זה, מרתק. אלא, שקצת כמו שברור שמקאדמס חובשת פאה בסצנות הפלאש-בק, משהו בסרט לא מסתדר, ולא משכנע.
הבעיה אינה נעוצה בשחקנים. צ'אנינג טייטום מפתיע לטובה במשחק לא רע בכלל. בתור גבר שרירי ומסותת שהגיוני שילוהק לתפקיד הבחור שדופק וזורק, הוא מסתדר טוב מאוד גם בתפקיד ליאו, בן הזוג האוהב והנאמן דווקא. הרצון הנואש שלו לגרום לאהובתו להיזכר באהבה שלהם נוגעת ללב לא פעם במעין רגישות מגושמת ומעוררת אמפתיה.
בעוד הגמלוניות שבו משכנעת, השורות ששמו בפיו ובפיה של פייג' סתמיות וחוזרות על עצמן, ומתקבל טיפול בנושא כואב ומעורר מחשבה, בלי העומק הנדרשים לו - לא ברמת התסריט ולא ברמת המבע הקולנועי. ליאו מסביר כמה פעמים במונולוג קצת מנג'ס ב-voice over, שהוא מאמין שאישיותנו נבנית על ידי "רגעים מעצבים" - באנגלית מכונים על ידו באירוניה קצת בוטה "moments of impact", בדיוק כמו אותו אימפקט, היינו, התאונה שמחקה לפייג' את הזיכרון.
אלא, שרגעים כאלה (שהיו יכולים להיות שם טוב יותר לסרט מ"לא תשכח" או "The Vow") הם אף פעם חוויות חיוביות בלבד של קלישאות היסטריות בגוון ורדרד וינטג'. היה מקום להראות עוד זיכרונות, שהם לא רק רגע החתונה (האלטרנטיבית והכה מגניבה), ההצעה לעבור לגור יחד או הדייט הראשון. טבעי שאדם, שמפחד לאבד את בת הזוג שהוא אוהב, יעשה אידיאליזציה לעבר, אבל כשזה כל מה שהוא עושה, במשך כמעט כל הסרט, זה הופך לשטחי ומשעמם.
אחרי החתונה זה יעבור
גם משחקה האמין של מקאדמס בתפקיד פייג' לא מסייע לה להתגבר על חד המימדיות של הדמות שהיא מגלמת. השינוי שהיא עוברת מתבטא בעיקר במעבר מחולצות קרועות ושמלות עדכניות לבגדי מעצבים וצביעת השיער. לא מקבלים ממנה שום הרהור מעמיק, שום ירידה לפרטים המתבקשת כל כך במצב כזה.
כשם שכל מה שליאו עושה הוא לנסות להזכיר לה שוב ושוב באותה דרך כל מיני מקומות משותפים (בעיקר מסעדות, המון המון מסעדות), כל מה שהיא עושה זה להגיד שהיא לא זוכרת אותו. יכול להיות שגם הזוג האמיתי עליו מבוסס הסרט עשה את כל הטעויות האפשריות בהתחלה. אבל יש לקוות, לפחות בשבילם, שהניסיון לשחזר את שגרת יומם לא התבסס על הסבר קצר בו ליאו אומר לפייג' שהיא זו שבדרך כלל מכינה את הקפה ומשלמת את החשבונות.
אין די זהירות וגיוון ביחס של השניים זה לזו, ואין בו הרבה רגעי חסד קולנועיים, שמראים כיצד הם מרגישים במקום להגיד לנו את אותו משפט בווריאציות שונות. למעט סצנה של מסיבת הפתעה שמשתבשת, ומונולוג של לאנג, שמדגים כמה מורכבת יכולה להיות מערכת יחסים, רוב רובו של הסרט מגיש לנו את שיברון הלב וההתמודדות עם אובדן הזיכרון כאילו שגם אנחנו, הצופים, קיבלנו מכה ממש חזקה לראש.
