"חתולים על סירת פדלים": בשר טרי תוצרת הארץ
סרט האימה הישראלי "חתולים על סירת פדלים" אינו לוקח את עצמו ברצינות, ואין רע בכך. יש בו בוסריות חיננית, ושילוב משעשע בין אתסטיקה טראשית לישראליות נוסח חסמב"ה
אחרי "כלבת" ו"מורעלים", קומדיית הזומבים הצה"לית, מגיע הסרט השלישי בגל העכשווי של סרטי אימה ישראליים. לזכותו של הסרט בעל השם המקורי, "חתולים על סירת פדלים", ייאמר שהוא משלב בהצלחה אסתטיקה "טראשית" ומקומיות ישראליות באופן שהופך אותו לשטותניקי ומהנה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
סרט הביכורים של יובל מנדלסון ונדב הולנדר (לפי תסריט שכתבו מנדלסון ויהונתן בר אילן, שגם הפיק) אינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא – השתובבות קולנועית שכולה רוח שטות. אבל על רקע ניסיונותיהם (המוצלחים יותר או פחות) של יוצרים ישראליים בתחילת דרכם להעמיס על סרטיהם הראשונים את צער העולם כולו, ולהנפיק סרטים בעלי "אמירה" ו"משמעות" (לא פעם שחוקות ובנאליות) – בולטים אנשי "חתולים" דווקא בחוסר היומרה שלהם.
ואולי להיפך. אולי דווקא הניסיון "לאזרח" ז'אנר שנתפס מאז ומעולם זר לקולנוע הישראלי ("חייל הלילה" של דן וולמן מ-1984 היה, ונשאר, מקרה המבחן המעניין ביותר – סרט "סלאשר" במדים), טומן בחובו יומרה לא מבוטלת, ומנדלסון והולנדר עומדים באתגר בכבוד. נחל הירקון נדמה, כשבאים לחשוב על זה, זירה מקומית הולמת ביותר לז'אנר "האימה הטראשית".
חתולי הרעם
עלילת "חתולים" מתרחשת בשנת 1994, ומובאת בתוך סיפור מסגרת שהוא מעין מעשיית בלהה שמגולל ילד באוזני סבו (שמואל וולף, שהפך למלך הקרנות החצות הסינמטקיות בזכות הופעתו בסרט הקאלט, "הטרמפיסט"). גיבוריה הם צמד תיכוניסטים (מיכאל מושונוב ודנה פרידר) שיוצא לשיט רומנטי על הירקון, אליו מתלווה גם חתולהּ של הנערה.
במקביל עוקב הסרט אחר מעשיו המפוקפקים של בעל מתחם הסירות להשכרה, עבריין פסיכוטי המכונה "האדמירל" (שמואל וילוז'ני בשפם רס"ר), שמזהם את מימי הירקון בפסולת רעילה, וכן אחר חבורה אקסצנטרית של ארבעה חברי "צופי ים" ומנהיגם הסדיסט (מיכאל הנגבי), ששמות כולם הם פרפרזה על השם "דב".
כאשר החתול האהוב נשמט בטעות אל הנחל, הוא נהפך למפלצת זוללת אדם. איברים מתחילים להיקרע, דם לא משכנע במיוחד (אבל למי אכפת) ניתז לכל עבר, הנערה נחטפת על ידי האדמירל המטורף, ו-gore כחול-לבן נולד.
אכן, "חתולים" מתכתב עם אותם סרטי אימה זולים מבית מדרשם של וויליאם קאסל, ממלכי הז'אנר בשנות ה-50 וה-60 ("הבית על הגבעה הרדופה", "The Tingler"), ופיטר ג'קסון – שזכר צמד סרטי ה"טראש" המוקדמים והמבריקים שלו, "טעם רע" מ-1987 ו-"Braindead" מ-1992, עולה במהלך הצפייה בו.
סרטם של מנדלסון והולנדר מצחיק פחות מעבודותיו הנ"ל של ג'קסון, וניכרת בו בוסריות שאין סיבה להתייחס אליה תמיד בסלחנות או כערך. אבל הוא מבקש להביא משהו אחר לקולנוע הישראלי, וה"משהו" הזה קשור לאסתטיקה מדממת המנותקת מההקשר המיידי (והמקומי) שלה – זה של פיגועי התאבדות ומלחמות. האופן שבו יוצריו מעמידים את עולם הדימויים הזה בהקשר מקאברי ואפילו ילדותי – הוא שמעניק לסרט מידה של תעוזה.
שתי גדות לירקון - זו שלנו, זו גם כן
אבל יש בסרט גם משהו "ישראלי" מאוד. לא רק הירקון וסביבותיו, אלא גם ההגחכה שלו את חבורות הנערים ההרואיות נוסח חסמב"ה ושות', וכמובן דמותו הססגונית של "האדמירל" שמשלבת בין נגד צה"לי וחקלאי מסג'רה (ו-וילוז'ני, אפשר להתרשם, נהנה מכל רגע). כל אלה אולי לא הופכים את "חתולים" לחתרני במיוחד, אבל יש בהם כדי להעיד על תקפותו של המושג הזה, "סרט אימה ישראלי".
"חתולים" מתקשה להחזיק אורך מלא, ונדמה שזוג מספרי עריכה ותסריט מהודק יותר היו פועלים לטובתו. מדובר, במילים אחרות, בדאחקה קולנועית. אבל הסרט גם מביא אל הקולנוע הישראלי מקורות השראה שאינם שגורים בו (אל אלה שהוזכרו לעיל אפשר להוסיף גם את האסתטיקה הסליזית של סרטי חברת "קנון" משנות ה-80), ומעצב להם מקבילות מקומיות.
ומה שחינני לא פחות – דומה כאילו הסרט דוחה בתוקף כל ניסיון לייחס לו אמירה כלשהי. על הזמן והמקום, על המציאות כאן, על עולם הדימויים הארצישראלי, ועל אימה ציונית גאה. זה אולי הופך אותו לקוריוז בנוף הקולנוע המקומי העכשווי, אבל כל עוד העסק עובד, מה רע בכך?
