היוצרת של קטמנדו: רציתי לחטט בחיי השליחים
היא ראתה שליחת חב"ד שמייעצת למישהי מבוגרת ממנה אם להיכנס להריון, פגשה שליח שנתן לה כסף כי שמע באקראי שחסר לה, והכירה שליחה אחרת שנשברה מחדש כל שבת. כל זה הספיק לאסתר ונדר להחליט ששליחי חב"ד שווים סדרה
אסתר ונדר בכלל לא תכננה לכתוב סדרה. בטח לא על נפאל, שאליה הגיעה עם בעלה במעין ירח דבש מאוחר. הכל התחיל במקרה, במפגש עם אנשי חב"ד בקטמנדו, ומשם ונדר הלכה ונשבתה בסיפורם של ה"שליחים" - אותם זוגות צעירים שיוצאים לקצוות העולם כדי להיות "האבא ואמא" של המטיילים הישראלים.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
"התחנה הראשונה שלנו הייתה קטמנדו", היא מספרת בראיון למוצש. "אני זוכרת איזו צעירה ישראלית שישבה ושפכה את הלב מול החב"דניקית. היא סיפרה שהיא מתלבטת אם להיכנס להריון או לא. שמעתי את השיחה הזאת מהצד והייתי בהלם. מאיפה באה הבחורה הזאת עם הגופייה והמכנסיים הקצרים ושוטפת את הדוסית הזאת בענייני חדר המיטות שלה. אחר כך גם אני הלכתי לדבר עם החב"דניקית, והסתבר שהיא הייתה בכלל צעירה בהרבה מהמתייעצת. זה משהו שמשך את תשומת לבי, כנראה מספיק בשביל לחזור אחרי שנה לעוד טיול במזרח".
כבר אז התחיל להתבשל אצלך הרעיון לסדרה?
"זה התחיל כסקרנות עיתונאית, אבל אחרי שהתחלתי ללמוד את הנושא, עניין אותי ממש לחטט בחיים של השליחים, ולראות מה הביא אותם לשם, מה הם עושים ובמה הם נתקלים בדרך. ובאמת, בתקופה של כעשר שנים, במהלך כמה וכמה טיולים שערכנו, יצרנו קשרים טובים עם כמה זוגות כאלה של שליחים במזרח - קטמנדו, תאילנד, קמבודיה, סין, ויאטנם".
ונדר מספרת כי במהלך השנים צברה מאות שעות של שיחה עם השליחים. "פגשנו שליחים בכל מיני שלבים של השליחות. כאלה שעומדים לצאת, אחרים שנחתו לפני חמש דקות, ושליחים שנמצאים שם כבר שנים", היא מפרטת. "אחרי שני טיולים במזרח אמרנו שחייבים לעשות על הנושא הזה סדרה, כי לא ברור איך עדיין לא עשו אחת כזאת - על החיבור שבין הישראלים הכל-כך שונים במזרח, ועל החיבור שביניהם לבין אנשי חב"ד".
איך את מסבירה היום את החיבור הזה?
"בעיניי, המכנה המשותף של החב"דניקים הוא באמת תחושת השליחות שלהם. יש בהם איזו אהבה חסרת תנאים. זה מורגש, ויש לזה תוצאות בשטח. נכון שהרבה אנשים מגיעים אליהם בגלל עניינים טכניים של לחפש ארוחה או כתובת של גסטהאוס, אבל יש שם משהו שגורם לאינטראקציה יותר משמעותית לפעמים. איזשהו אמון".
ונדר מנצלת אפיזודה קצרה, כדי להסביר: "קחי דוגמה מהרב חזקי שנמאצא בבית חב"ד בקטמנדו. אני זוכרת שנתקלנו בו בריצה בדרך למונית, ובדיוק סיפרו לנו שיש איזה מס שלא ידענו על קיומו, והיו חסרים לנו אלף רופי. אנחנו רצים למונית ומדברים על איך נשיג את הכסף עכשיו, והוא, שבדיוק עבר שם ושמע את זה בחצי אוזן, בלי לחשוב בכלל הוציא מהכיס ונתן לנו. זה אמנם לא הרבה כסף, רק כמה עשרות שקלים, אבל הרב חזקי לא ידע שהוא עוד יפגוש אותנו. מבחינתו, היינו אנשים שאולי הוא לא יראה שוב לעולם, ובכל זאת מיד מרגישים את חוסר ההיסוס הזה בנכונות לעזור. ישר לתת את כל מה שיש לך בלי לחשוב. וזה משהו מאוד מעניין ומשותף לכל השליחים בכל המקומות, שגם מאוד משך אותי להתעסק איתם. משהו שלא רואים על המסך".
ראית שם גם משברים וקשיים שעוברים על השליחים?
"הרבה מאוד. קשה לאנשים האלה לחיות במקום הזה, השונה. יש להם קשיים כלכליים וקשיים דתיים. קשה להם עם הסביבה שלא מכירה את המנהגים ולא מכבדת, והם מגייסים את כל כוחות נפשם. הם הרי מאבדים את הפרטיות באופן שלא ייאמן.
"שליחה אחת שהכרתי כמעט התפרקה כל שבת. מהמדינה שבה היא גרה הייתה טיסה שיצאה כל שבת בבוקר, וכל שבוע היו תרמילאים שהגיעו להשאיר את התרמיל ולתפוס מונית לשדה התעופה. היא הגיעה בתחושת שליחות כדי לקרב יהודים, והנה היא כביכול תומכת בחילול שבת... שלא לדבר על זה שרוב הזמן היא פשוט מטגנת שניצלים ומקבלת תלונות על כמות הצ'יפס".
לדברי ונדר, בתחילה מנסים השליחים להתמודד עם הבעיות "לפי הספר", אבל עם הזמן - כשמגלים שלחיים חוקים משלהם - הם לומדים איך להתמודד, מתבגרים ומשתנים. "אבל בעיקר יש בהם איזו אהבת אדם בסיסית", היא מוסיפה, "אולי אחרים יגדירו זאת כאהבה רק ליהודים, אבל זו אהבה אמיתית".
איך השחקנים התכוננו לתפקיד?
"השחקנים היו בכפר חב"ד הרבה פעמים, השתתפו בהתוועדויות. מיכאל (מושונוב) שחקן מדהים. הוא עשה עבודה מטורפת. ישב ולמד ניגונים, למד סלנג חב"די, הסתובב על הסט וצעק 'שטורעם' (סלנג חב"די שמשמעותו - בהתלהבות, בשמחה, או בתרגום חופשי: יאללה בלגן! - י.ק) וגם ניצן (לברטובסקי) ישבה שעות עם בנות חב"דניקיות ושוחחה איתן".
מהסדרה עולה תחושה מאוד חיובית, אולי אפילו חיובית מדי. לא מצאת שם גם צדדים קצת אפלים יותר?
"אחד הדברים שניסינו לעשות זה פשוט ליצור סדרה שנותנת מקום לטוב ולחיובי. יש כל-כך הרבה זמן מסך
לרוע ולאלימות, והם גם מאוד פוטוגניים, אבל היה חשוב לנו לעשות משהו קצת אחר. בבידור של היום, זה שנחשב לאיכותי, יש משהו מאוד מדכא.
"בכלל, בעיניי זו לאו דווקא סדרה על המזרח, אלא על חיבורים בין אנשים שקורים במקום שבו אין צורך למתג כל אחד לפי המקום שממנו הוא בא, מה הוא מצביע ואיפה הוא עובד. אני חושבת שאנשים נוסעים ומתנתקים מכל הלחץ, ואז מתגלה בהם המהות הפנימית של הרצון להתחבר לאנשים אחרים לגמרי, ממקום פשוט ואמיתי".
- הכתבה המלאה תפורסם בגיליון הקרוב של מוצש,
מבית מקור ראשון
לפנייה לכתב/ת 
