שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רבות רפרומיות: לאט-לאט מתייחסים אלינו אחרת
    הן מודאגות מהעדר התכנים של ה"חילוניות", ממתינות שהמילה "רבה" תפסיק להישמע מוזר באוזני ישראלי, ולא רוצות לשכנע אנשים שטוב להם באורתודוכסיה. לאחר הכרת המדינה בהן, הרבות מדברות, ומסבירות מדוע אינן מובילות להתבוללות
    הן שונות מאד זו מזו, אבל המשותף לכולן הוא הדרך שהתחילה בחיפוש ארוך-ארוך, והפער העצום בין שמחת העשייה שלהן, לבין אי-ההבנה שהן נתקלות בה לעתים קרובות מאוד.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    בדרך למפגש עם ארבע רבות של התנועה ליהדות מתקדמת, אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שלא להיכשל בלשוני ושלא ייצא לי "רבנית", כי זו בעברית מי שנישאה לרב, ולא מי שלמדה והוסמכה להוביל קהילה של יהודים רפורמים.

     

    למרות זאת, במהלך השיחה מתפלק לי. אני מתנצלת, ומירה חורב, הרבה של קהילת יובל בגדרה, מצטחקת ומספרת: "כשהייתי רבה-מתלמדת, קצת לפני ההסמכה, ניגשה אלי אישה אחת בבית הכנסת, ושאלה אם אני הרבנית. חשבתי שהיא מתכוונת ל'רבה', אבל פשוט טועה במינוח... ואני לחשתי לה: 'אני עדיין לא, אבל עוד מעט אהיה', והיא הסתכלה עלי מבועתת. אפילו לי לקח כמה שניות להבין שהיא חושבת שאמרתי שעוד מעט אהיה אשתו של הרב שלנו, שהיה נשוי ובעל משפחה".

     

    מימין: מירה חובב, גלית כהן, טלי אבנון-בנבנישתי, גליה קן (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    מימין: מירה חובב, גלית כהן, טלי אבנון-בנבנישתי, גליה קן(צילום: עידו ארז)

     

    אלה הצרות הקטנות. 37 קהילות ישראליות מגובשות מונה התנועה הרפורמית בישראל, ולמרות שמלאו 25 שנים להסמכתה של הרבה הישראלית הראשונה - הרי שאפילו חילונים גמורים יביעו פליאה מנומסת, או חוסר שביעות רצון, או אפילו התנגדות גורפת למראה אישה בטלית, עם כיסוי ראש לפי בחירתה, עומדת מול הקהל וממש נוגעת בספר תורה – והקהל הקדוש לא עולה באש אלא אפילו מצטרף למזמורים.

     

    בחודש האחרון הן בכותרות, בעיקר בשל ניצחון משמעותי במאבק על מעמדם השוויוני של רבנים (ורבות) לא-אורתודוכסים באפליה התקציבית שהמדינה נוהגת בהם. מירי גולד, רבה של קהילה אזורית בקיבוץ גזר, הובילה את המאבק בעתירה לבג"ץ, והיא וחבריה וחברותיה שמשמשים כרבני קהילות אזוריות זכו: המדינה תתקצב אותם כפי שהיא עושה עם רבנים אורתודוכסים, אבל לא מתקציב משרד הדתות, אלא מזה של משרד התרבות.

     

    "זה היה מספיק כדי שהבת שלי תתגאה באמא שלה בפייסבוק", היא אומרת, "לאט-לאט אנחנו רואים תזוזה ביחס אלינו: לפני שנים, כשבתי הייתה בצבא, היא פשוט לא הסבירה לאנשים מה אמא שלה עושה. זה היה עדיין מסובך מדי וטעון מדי".

     

    כולן מחפשות

    הרבה גולד - "הכי נעים כשקוראים לי מירי, וזהו" - תוביל היום תפילה שאליה מגיעות עשרות משפחות מגזר והסביבה. המתפללים יישבו יחד, הורים וילדים, גברים ונשים, וישמחו ביהדות שלהם על פי בחירתם. אפילו עבורה הדרך הזאת לא הייתה מובנת מאליה, וכמותה גם הרבות האחרות שאני משוחחת עימן.

     

    גילה קן (35) מובילה את קהילת "ברית עולם" בקריית אונו. היא גדלה בבית אורתודוכסי, והבינה בנעוריה שהיא "חיה חיים של מישהו אחר". טליה אבנון-בנבנישתי גדלה בקיבוץ חמדיה, והדרך שלה לתפקיד רבה בבית דניאל בתל אביב, התחילה כשרצתה לעלות לתורה בגיל בת מצווה ואבאשלה אמר לה "אני מניח שיש דרך לעשות את זה, אבל אני לא יודע איך".

     

    גלית כהן מצאה שביל ראשון אל היהדות שלה דווקא בארון הספרים. היא גדלה בבית חילוני ברמת אביב ורק בלימודיה האקדמיים הבינה פתאום שאינה יודעת דבר על הספרות התורנית הגדולה, המגוונת והעשירה כל כך שנכתבה בעברית. היום היא רבה-מתלמדת שהקימה את קהילת "קודש וחול" בחולון. ומירה חורב בכלל הגיעה מהיי-טק, אחרי שהבינה באמצעות ילדיה, שתכנים יהודיים לפעוטות מעניינים אותה ומאתגרים אותה.

     

    הדור הבא. אבן בוחן (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    הדור הבא. אבן בוחן(צילום: עידו ארז)

     

    אם יש להן משהו במשותף - לבד מדרך החיים שבה בחרו - זו ההתעקשות על החיפוש. גולד עלתה לישראל מדטרויט, מישיגן, בשנת 1977 מתוך מחשבה שכאן ייקל עליה לחיות כיהודיה, אבל באמת לא ידעה כיצד. "היינו גרעין של 20 צעירים שהלכו לגזר, כולנו בוגרי אוניברסיטאות שלא בדיוק הוכשרו לחקלאות או שרברבות, ובתוך ההתמודדות עם חיי הקיבוץ רצינו ליצור לעצמנו גם בית יהודי: מטבח כשר אבל בלי משגיח, כי מי ששומר כשרות בביתו לא מזמין משגיחים, אפשרות לחגוג ביחד את השבת ואת מועדי ישראל, ואפשרות ללמוד ולדעת יותר.

     

    "לא ידענו איך עושים זאת, ולבסוף חברנו לרב צעיר שהיה איתנו ארבע שנים. כשעזב – לא עשינו כלום. חשבתי שזה מטורף, והתחלתי ללמוד כדי לעזור לילדים לעלות לתורה, וכדי להיות שותפה לטקסי החיים והמוות של החברים שלי".

     

    בגיל 44, עם שלושה ילדים ותמיכה מאסיבית מבן הזוג – יצאה גולד ללימודים בהיברו יוניון קולג' בירושלים, ובתוך ארבע שנים סיימה גם תואר שני במדעי היהדות. "היה ברור שאני חוזרת לגזר. ביקשנו מהתנועה הרפורמית שתכיר בנו כקהילה אזורית, כי לא כולם רפורמים בגזר, ומי אני שאכפה על מישהו בקיבוץ השקפת עולם או הגדרה דתית".

     

    איך את מתמודדת עם הטענה החוזרת ונשנית של הארותודכסים, שלפי הרפורמים בסך הכל מספקים דרך נוחה וצידוק להתבוללות של יהודים?

     

    "אני חושבת שביסוד הטענה הזאת יש שני דברים מאוד מטרידים. האחד הוא חוסר יכולת להכיר בזכות הבחירה של אדם, אפילו אם הוא יהודי, כיצד יחיה את חייו. האורתודוכסיה אינה יכולה לכפות על אנשים לחיות חיים יהודיים בעלי תוכן, ולעתים קרובות היא אפילו לא מנסה. לא תשמעי את הרבנים האורתודוכסים מזדעקים נגד אנשים שהולכים לכדורגל בשבת, מפני שהרבה מאותם אנשים מגיעים לבית הכנסת האורתודוכסי ביום שישי ובחגים, ולכאורה הכל בסדר.

     

    "הדבר השני שמטריד אותי הוא הבורות. האורתודוכסים לא מודעים לכך שיש בעשורים האחרונים עלייה הדרגתית בהתעניינות של הדור הצעיר בארצות הברית בזהות היהודית שלו, בקשר לישראל, ולימודי עברית. מדינת ישראל יכולה להציע איזושהי תשובה ציונית, אבל לעניין הזהות היהודית ברור לגמרי שלא מדובר באנשים שיחיו כאורתודוכסים. דווקא התנועה הרפורמית יכולה להיות סכר מפני התבוללות בדיוק לאנשים האלו שרוצים בחיים יהודיים, אבל גם מאמינים שלאדם יש חופש בחירה וזכות לחיים שוויוניים".  

     

    לא מדירים ילדות

    כולן עברו ארבע שנים של לימודים אקדמים תובעניים, ועוד שנתיים התלמדות עם רבנים או רבות ותיקים מהם. אחר כך, מתברר, אין גבול ליצירתיות היהודית, לאופיין השונה של הקהילות, לבעיות שעימן הן מתמודדות – ולהבנה שההשקעה בדור הבא היא קריטית.

     

    בשבת פרשת "תרומה" הכינה מירה חורב לדרדקי הקהילה שלה שבלונות יצירה למטבעות של מחצית השקל, וגם קופה מבריסטולים. בתום התפילה הלכו הילדים ללמד את הוריהם – "חילונים, עייפים ועובדים קשה מדי, וכבר מאחרים לארוחת ערב עם ההורים" – מה פירושו של חצי השקל, והעיניים זרחו פתאום בלימוד המשותף.

     

    טלי אבנון-בנבנישתי תיפגש מידי שנה עם מאות תלמידים בבתי ספר יסודיים בתל אביב, ותכין איתם תצוגת אופנה של בגדי הכהן הגדול, מתוך המקורות והדמיון, ועם קצת אביזרים.

     

    גלית כהן מתחילה מוקדם יותר, בטקס נתינת שם: "פתאום את רואה במעמד פומבי וחגיגי של מתן שם לבנות, שאפשר לקבל ילדה אל תוך הקהילה כשווה לגמרי, כמרכז של התעניינות, ולא כמי שכבר בינקותה מדיחים אותה מהאקשן. גם מי שלא נשאר איתנו אחר כך, נושא עימו זיכרון חיובי של יהדות אחרת".

     

    למירה חורב קשה בכל פעם שהיא מלווה מישהו מבני קהילתה בלוויה ובאבל. כמו לאחיותיה ואחיה לרבנות הרפורמית והקונסרבטיבית, אסור לה על-פי החוק להשיא זוגות בישראל. אבל טקסי חתונה היא עורכת: "זה מתחיל בבחירה לא פשוטה של בני זוג, שכמעט תמיד ייתקלו בחוסר הבנה של מישהו, והטקס שהם יערכו הוא גם הצהרה מול כל הקהל שלהם – זו בחירתנו, ואנחנו מאמינים שביום המיוחד שלנו אנו זכאים לחוות חתונה שוויונית ופלורליסטית, שמנהלת דווקא רבה".

     

    גלית כהן תיפגש עם המתחתנים "שלה" זמן רב לפני הטקס. יחד ילמדו סוגיות הקשורות בחיי נישואין יהודיים, יחד יתכננו את אופי הטקס, וככל שיתקרב מועד החתונה, תבקש להכיר עוד ועוד מבני המשפחה.

     

    "כשהטקס מגיע כולם בטוחים שאני בת משפחה של המתחתנים", היא צוחקת. "אני חושבת על אלפי הזוגות החילונים שנישאים ברבנות כי אין ברירה, מקטרים על כל שלב בדרך ובעיקר מלינים על הניכור העצום שבין אורח חייהם לטקס שהם אנוסים, רק מפני שהם אזרחי ישראל, לעבור בפתח חייהם המשותפים. מאידך, הם לא נוהרים באלפיהם לאלטרנטיבות שמציעים הקונסרבטיבים או הרפורמים, ומסתפקים בהתמרמרות, בכעס, בזעם שהופך לחלק מן השנאה העזה שירחשו לממסד התורני, ובתסכול העמוק שזעם כזה יוצר בזועמים".

     

    תיקון עולם

    "אנחנו לא פונים לאנשים שטוב להם בתוך המסגרת האורתודוכסית", מבהירה אבנון-בנבנישתי. איש באמונתו יחיה, אבל גם אני זקוקה לחיים אמוניים משלי, ויחד איתי יש עוד ועוד אנשים".

     

    כשיותר ויותר אנשים יבינו, אולי כבר לא יקרה מה שאירע לה בטקס קבלת ספר תורה לכיתה ב', כשאב של אחד התלמידים הגיע לשם במטרה להטיל אימה ולפוצץ את הטקס. למה? כי אשה שנוגעת בספר תורה זה טמא. אלא שרוב ההורים בבית הספר הזה בחרו שאנחנו ננהל את הטקס.

     

    איך את מסבירה את זה, הרי ידוע שגם החילונים בישראל הם "אורתודוכסים"?

     

    "יותר ויותר בתי ספר מתחבטים בשאלת הזהות היהודית שהם מעניקים לתלמידים, וביחד עם תכניות כמו של תל"י ושלנו, אנחנו מהווים מענה שבתי ספר חילונים יכולים להעניק לתלמידים שלהם מבלי להישמע זרים, מגבילים או מפלים. ברור שזו עבודה לטווח ארוך, אבל היא הגיונית יותר מאשר ביקור חד פעמי של ילדים חילונים בבית כנסת של חב"ד או כל מישהו אחר מן האורתודוכסיה. לפני הביקור הזה או אחריו הם לא יבינו כלום - אז מה עשינו בזה, סתם סיור אנתרופולוגי?"

     

    מירה חורב מאמינה שגם בתוך האורתודוכסיה ניכרת תזוזה איטית, טקטונית, לעבר ההבנה: "הכירופרקט החרדי שלי אמר, אחרי התלבטות, שהוא מבין את הפער הנורא ביני לבינו, ושהוא לא יכול לגשר עליו לטובת הדורות הבאים, אבל אולי אני כן".

     

    כולן מודאגות מרדידותו של המושג "חילוניות", מהעדר התכנים שלו. כולן מבקשות לתקן עולם, מהתאמת הלימוד לילדים עם צרכים מיוחדים ועד להעמקה בפעילות החסד העניפה של כל קהילה. וכן, הן גאות בנצחון החדש שלהן, אף על פי ש"מלכתחילה לא צריכה להיות תמיכה כה מאסיבית, או תמיכה בכלל, של המדינה במוסדות דת. אבל אם היא כבר תומכת, היא אמורה לעשות זאת בהתאם לעקרון השוויון. הנצחון בבג"ץ הוא של

    העיקרון הזה, לאו דווקא של הרפורמים או הקונסרבטיבים", מבהירה חורב.

     

    ומירי גולד, עייפה מן ההמולה התקשורתית שסבבה אותה מאז החלטתו של בית המשפט העליון, שבעת ראיונות לתקשורת המקומית והעולמית גם יחד, כבר מייחלת להישג הגדול הבא: "הייתי רוצה שבעוד עשר שנים, מי שיראה אותי בג'ינס לא יכתוב בעיתון 'רבנית בג'ינס'. הייתי רוצה שגם האורתודוכסים יבינו כי לא הרפורמים הם האשמים בהתבוללות של יהדות ארצות הברית, ושיחד איתנו ישכילו לראות שאנחנו נותנים מענה למי שרוצה לחיות חיים יהודיים אבל לא יכול לבחור באורתודוכסיה.

     

    "עשר שנים מהיום, כשיהיו לנו 80 קהילות, כשיהיו עוד ועוד רבות – אנחנו בסך הכל 32 – אני מצפה שיידעו לומר 'רבה' בלי שהמילה תישמע להם זרה ומוזרה, ובלי שנאה. הייתי רוצה שאנשים יחוו את יהדותם כחגיגה של הבדלים ורבגוניות, וכשהם מדברים על ה'אחר', שיעזו זאת מתוך סקרנות, ענין ושמחה". 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות התנועה הרפורמית והמרכז הרפורמי לדת ומדינה
    הרבה מירי גולד
    צילום: באדיבות התנועה הרפורמית והמרכז הרפורמי לדת ומדינה
    מומלצים