הכתר לא יבער

על אף המסקנות המצמררות של מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, ועל אף הפחד שאמורים ממצאי הדו"ח הזה לעורר בכל אחד מאזרחי המדינה, ספק רב אם יש כאן את הכוחות הפוליטיים או הציבוריים שיכולים להוביל לשינוי הנורמות הקלוקלות, שנכתבו בדמם של רבים כל כך. נורמות שלפיהן בישראל לאחראים אין אחריות, לאשמים אין אשמה, ולפוליטיקאים אין דין ואין דיין. בטח שלא גיליוטינה ציבורית שתפריד אותם מן הכסא הנוח סביב שולחן הממשלה. האם בנימין נתניהו יעשה משהו עם הדו"ח הזה, האם הוא יפטר את השרים? ספק רב, שלא לומר - רוב הסיכויים שלא. אנשיו מאותתים כי הוא יגבה את השרים.

דו"ח המבקר - סיקור מיוחד ב-ynet:

לכל הכתבות של דו"ח המבקר  

44 איש שילמו בחייהם באסון. סיפורי ההרוגים

מראש הממשלה ועד שריו - לפוליטיקאים שחיינו נתונים בידיהם יש אחריות אדירה לחוסר המוכנות המזעזע של מערך כיבוי האש בישראל. הם האחראים, הם האשמים, והם הנושאים, מי יותר ומי פחות, את אות הקלון הציבורי. יש שיאמרו כי גם ראשי ממשלה קודמים, וגם ממשלות קודמות, נושאות באחריות. זה נכון. מצבו של מערך הכיבוי הוא תולדה של שנים ארוכות של הזנחה פושעת. ראשי ממשלה, שרים, פקידי אוצר ופקידי משרד הפנים, גמדי הבירוקרטיה האימתנית המשתקת את חיינו ומשחקת בהם - כולם סמכו על המזל, שיחקו עם הגורל של כולנו. הם מרחו את הזמן, כתבו מכתבים, כינסו ישיבות, דרשו רפורמות ובעיקר - גלגלו אחריות ודחו החלטות שעלו בסופו של דבר בחיי אדם.

גם אם אין לנתניהו, לשטייניץ, לישי ולאהרונוביץ' אחריות ישירה למותם של עשרות אנשים בשריפה, גם אם הם לא האשמים העיקריים באסון הכרמל מחריד שבו נשרפו אנשים חיים בגלל שיקול דעת מוטעה - הם האחראים לתמונה הכוללת המצטיירת בדו"ח. זה קרה במשמרת שלהם, בשעה שהם אמורים לנווט, לפקח ולוודא שחיי אזרחי המדינה שמורים ומוגנים. כעת הם שולפים פרוטוקולים של דיונים, מפרסמים מכתבים וסרטונים, מנפנפים בגזרי עיתונים המוכיחים כי הם היו שם, זעקו והתריעו. אכן, ישי התריע. אכן, נתניהו כינס ישיבות. אכן, שטייניץ דן בסוגיה ודרש רפורמות, חלקן מוצדקות. הכל נכון. אך כל זה לא פוטר אותם מאחריות.

אם כך נראים הדיונים, הוויכוחים והסחר מכר הבירוקרטי סביב אחד הנושאים החשובים לחיי היום יום שלנו, כיצד מתנהלים הדיונים בנושאים רגישים יותר, סודיים יותר ודרמטיים יותר? כיצד נדע כי האנשים האלה, שכבר נחשפו בחפיפניקיותם בדו"ח הקודם של המבקר בעניין המרמרה, מקבלים את ההחלטות הנכונות ויודעים להפריד בין עיקר לתפל, בין גורלי לשולי?

(צילום: גיל יוחנן, דודי ועקנין, אלכס קולומויסקי "ידיעות אחרונות")

כיום, כשספק אם מערך הכיבוי נמצא במצב טוב הרבה יותר מאשר היה בשעת השריפה, וכשספק עוד יותר אם ישראל מוכנה באמת לשעת חירום - יש להתייחס אל הדו"ח לא רק בפרספקטיבה של השריפה הגדולה ההיא. כשהשרים ופקידיהם עסקו עיקר בבירוקרטיה, הם חשבו את מה שהם תמיד חושבים: שיהיה בסדר. שלהם זה לא יקרה. שבסוף נסתדר, שאיכשהו, מישהו, יוציא אותנו מהבוץ כשהאסון הגדול הבא יבוא עלינו לרעה. הדו"ח הזה הוא לא על העבר, אלא בעיקר דו"ח על העתיד, כזה שמחייב אותנו לשאול שאלות גם על ההווה, על העכשיו. הוא מתריע וזועק את זעקת המחדלים הבאים.

האוטופיה של לינדנשטראוס

הדו"ח הזה הוא גם בעייתי, והוא לא יכול לעבור חלק וללא שאלות. למרות הפחד והדאגה שהוא מעורר, סימני שאלה מרחפים מעליו ומעל חלק מן הקביעות של המבקר. בין מאות העמודים, עולה לעתים התחושה כי לינדנשטראוס כתב הדו"ח משל היה בתנאי מעבדה. הוא מתייחס אל קבלת ההחלטות בישראל כאל תהליך המתרחש באוטופיה, במדינה שבה הכל מתוקן, מסודר ומוסדר. הוא מתעלם מן הבירוקרטיה המובנית המעיקה, מתעלם מהדרישה שלו עצמו לערוך רפורמה במערך הכיבוי, מתעלם מן החשש של פקידי המדינה לקבל החלטות ללא יעוץ משפטי צמוד וללא אינספור פרוטוקולים מכסת"חים.

המבקר מתעלם גם מן המציאות המורכבת שבה ישראל מתנהלת, מן הצרכים התקציביים ומשיטת הסמוך וה"טלאי על טלאי" שמלווה את חיינו מאז הקמת המדינה. בעיני לינדנשטראוס, אם לא מתקיימים דיונים - זה רע. אם מתקיימים, הרי זה מחדל בירוקרטי. הוא מתעלם גם מן המבנה השלטוני, מן הפוליטיקה, מן הצורך בקואליציה ובמינוי אנשים לא מתאימים לתפקידים לא להם. הוא גם קושר בין אסון האוטובוס ובין השריפה עצמה, קישור המעניק את התחושה כי השרים הם האשמים בדרך המקוללת שבה נסע הנהג.

אסון הכרמל, כך זה קרה

שר הפנים ישי. התריע, ביקש ודרש(צילום: אבישג שאר-ישוב)

שטייניץ. האם הוא באמת האחראי על הכל?(צילום: מרק ישראל סלם)

מה שמוביל אותו לקבוע את אשר קבע, הן לגבי שטייניץ והן לגבי ישי. אך אין להתעלם מן הטענות של שר האוצר המתלונן על כך שהפיכתו לאחראי באופן אישי ומיוחד היא הגזמה. אם אני אשם, אומר שטייניץ, אז אפשר להאשים אותי בכל תקלה ומחדל שיש במדינה הזאת. אפשר להטיל עלי אחריות על תאונות דרכים, ועל רמזורים מקולקלים, ועל פחות מדי ימי מילואים, ומטוסי קרב ומה לא. אם אני אשם כאן, הוא אומר, אני אשם בכל דבר. כי אף פעם אין מספיק כסף, ואין מספיק משאבים, ותמיד מקצצים ומעבירים ומקבלים החלטות. זה הזוי.

הוויכוח הציבורי סביב תפקידו של מבקר המדינה עוד יימשך תקופה ארוכה. לפי שעה, לדו"ח הזה אין את השיניים לנשוך באמת. לינדנשטראוס יודע זאת, וכך גם השרים המבוקרים. לכן, ספק רב אם הדו"ח יטלטל את המערכת הפוליטית באמת, ספק אם הוא ישנה את מבנה הקואליציה ויזיז את האחראים מכסאותיהם.

אחרי מלחמת לבנון השניה, מאות אלפים יצאו לרחובות, ועדת חקירה הוקמה והמדינה כולה עסקה במחדלים. אבל, אף אחד לא הלך הביתה, אף אחד לא פוטר מתפקידו על ידי ראש הממשלה אולמרט, שגם הוא - נשאר על כסאו. לכן, למרות הכעס הגדול ולמרות שורת המחדלים שנחשפים בדו"ח המבקר, הכתר על ראשו של המלך ביבי לא יבער.