"המשגיחים": סרט שכונה עשוי היטב
שכונה בבת ים, ברסלבים, וסיפור אהבה - כל המוטיבים הללו נמצאים בסרט הישראלי"המשגיחים", שמצליח למזג אותם לכדי חוויה קולנועית מהנה וקולחת. הבמאי מני יעיש ושחקניו תורמים לרעננות העלילה, ומונעים ממנה להיגרר לקלישאות המוכרות
נעים להיתקל בסרט ישראלי ששפתו הקולנועית עכשווית וקולחת, משלבת בין זו של סרטי אקשן נחותים (ומהנים) ובין אלמנטים הלקוחים מהיהדות, ויחד עם זאת הוא מצליח לשמור על מידה נכונה של מורכבות ואמביוולנטיות ביחס לנושאים בהם הוא עוסק. "המשגיחים", סרט הביכורים המוצלח והאינטנסיבי - וכן, גם המבדר - של מני יעיש (בוגר בית הספר לאמנות מנשר), הוא הפתעה שכזאת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
העניינים נעשים מורכבים יותר כאשר הם מבחינים בצעירה חילונית, מירי (רותם זיסמן כהן), שלבושה חשוף מדי בעיניהם. הם מאיימים עליה, אך היא לוכדת את עינו של אבי, שמעתה ואילך מוצא את עצמו קרוע בין מחויבותו לחבריו ולאמונתו לבין אהבתו אליה. במקביל, הוא ממשיך לקחת חלק, אף כי ברצון הולך ופוחת, בפעילות האלימה - נגד סוחר סרטים כחולים שמוכר את מרכולתו בדוכן בשכונה, ספר מחלל שבת, חבורת נערים שנחשדת בריסוס כתובות נאצה, וכן כנופיה של צעירים ערבים מיפו השכנה.
לפשפש בציציות בלי להוריד את הכיפה
קל לטעות ולראות ב"המשגיחים" כיצירה שעניינה דת ואמונה, או אפילו הפן האלים והדכאני של היהדות. אך הסרט וגיבורו פועלים בטריטוריה אחרת לגמרי - ובכך מעלתו.
יש משהו במתחים האידיאולוגיים שמציג הסרט, כמו גם באינטנסיביות שלו, שמזכיר את עבודותיו המוקדמות של מרטין סקורסזה, ובמיוחד "רחובות זועמים" (1973) המצוין. אמנם דמותו של אבי אינה מאופיינת בהיטלטלות בין עולם הפשע והדת כמו גיבור סרטו הנ"ל של סקורסזה בגילומו של הארווי קייטל, אבל עיסוקו באלימות כדרך חיים מול הבחירה באהבה (בסרטו של סקורסזה מתאהב הגיבור בצעירה אפילפטית), והתיאור האותנטי של השכונה הבת ימית (מקבילתה של "איטליה הקטנה" אצל סקורסזה) הופכים את ההשוואה למתבקשת.
יש ב"המשגיחים" היבט נוסף שמזכיר את סרטו של סקורסזה. גיבורו, ממש כמו זה של "רחובות זועמים", תר באופן אובססיבי אחר גאולה. כזכור, נפתח הסרט ההוא בקולו של סקורסזה עצמו הנשמע על רקע מסך שחור, ופוסק כי "אינך מכפר על חטאיך בכנסיה. אתה עושה זאת ברחובות". גם אבי בכר וחבריו נעים בין בית הכנסת ושיעורי תורה אצל הרב הססגוני (הופעה משעשעת של גילי שושן, בעצמו חוזר בתשובה) לבין הרחוב שבו אבי פוגש במירי - באמצעותה הוא מנסה לגאול את עצמו.
מהו בדיוק הדבר הזה שממנו מחפש אבי לגאול את עצמו? – הסרט אינו מסביר. די לו בכך שהוא מתאר בדיוק רב את הקשר שמתהווה בין אבי ומירי, ואת האופן שבו הקשר הזה מעניק לחייו משמעות חדשה. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל יעיש מצליח להפוך את הסיפור ליותר מסך מרכיביו - סיפור על צעיר חסר מנוח שהופך מנער אלים בשליחות הדת, לגבר.
בורקס פינוקים
תוך כדי הצפייה ב"המשגיחים" נודדת המחשבה אף אל "קזבלן", מחזהו של יגאל מוסינזון (שאת גרסתו הקולנועית המוזיקלית ביים, כזכור, מנחם גולן). שני הסרטים מעמידים במרכזם דימוי שחוק - זה של הערס בעל לב הזהב. אלא שבעוד היצירה המיתולוגית ההיא נותרה נאמנה לעקרונות סרטי הבורקס, ובראשם האהבה כגורם מפשר של המתח הבין עדתי, סרטו של יעיש פועל, כאמור, בטריטוריה שונה לחלוטין. עם זאת, הוא מתייחס במודע למורשתו של הקולנוע הישראלי, ומשתמש בה בדרך מעניינת ומקורית.
הצלחת "המשגיחים" נשענת במידה רבה על צוות השחקנים המעולה שלו, ובראשם רועי אסף. אסף, שכבר נצפה פה ושם בסרטים ישראליים ("כלת הים", "עדות"), הוא בעל נוכחות ממגנטת, כזו שאמנם מזכירה את גיבוריו של סקורסזה. השילוב בדמותו בין רוך וקשיחות לרגע אינו גולש לעוד קלישאה.
דברים דומים אפשר לומר גם על רותם זיסמן כהן ("העולם מצחיק") הממלאת בהצלחה את תפקידה של מירי. על פי רוב, דמויות מסוגה מעוצבות באופן מינימלי וכל מטרתן לאפשר לגיבור לגלות את הפן העדין באישיותו. אבל זיסמן כהן, מהשחקניות העולות של הקולנוע הישראלי, מעניקה לדמות הזאת כוח וייחוד, והופכת אותה ליותר מעוד פיגורה נדושה.
ולא פחות חשוב - "המשגיחים" הוא סרט של במאי שמעניין יהיה להמשיך ולעקוב אחריו. הוא גם, בפשטות, אחלה סרט.
