"ילדי פלא": שואה לילדים בלבד
סרט השואה "ילדי פלא" מתמקד בחיבור המוזיקלי והאישי בין ילדה גרמניה לשני ילדים יהודים, באוקראינה של 1941. ילדים אירופים אולי ימצאו בו עניין, אבל לא הקהל הישראלי הבוגר
סרט השואה "ילדי פלא" ("Wunderkinder") עוסק בחברות שנרקמת בין שלושה נגנים מחוננים וצעירים על רקע הכיבוש הגרמני של העיר האוקראינית פולטבה. האנה רייך (מטילדה אדמניק) היא בת עשירים ממוצא גרמני שאביה פתח מפעל בירה בעיר. היא חוזה בהתפעלות בהופעתם של שני ילדים יהודים - אברשה קפלן (אלין קולב) המפליא לנגן בכינור, ולאריסה ברודסקי (אימוגן בורל) המלווה אותו בפסנתר. האנה, נגנית כינור מוכשרת בעצמה, לוחצת על הוריה העשירים שיעשו את מה שנדרש כדי לוודא שהיא תזכה להשתתף בחזרות עם אברשה ולאריסה. מנקודה זו מתפתחת ידידות בין השלושה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אך השנה היא 1941, והמלחמה מתקרבת. בשלב הראשון דווקא המשפחה הגרמנית נמצאת בסכנה, והמשפחות של הילדים היהודים הן אלו שיצטרכו להגן עליה. אך באוקטובר 1941, עם תחילת שתי שנות הכיבוש הגרמני של העיר, הכל מתהפך. כעת המשפחות היהודיות מנסות לשרוד, והמשפחה הגרמנית עושה כל שביכולתה לתת להן מחסה. המוזיקה, כפי שקל לנחש, עומדת לשחק תפקיד מכריע באפשרות הישרדותם של ילדי הפלא.
הדמות המרכזית מאחורי הפקת הסרט היא המפיק היהודי הקשיש ארתור ברונר (בן 94), שפיתח אותו בשיתוף פעולה עם בתו אליס. ברונר צבר פילמוגרפיה הכוללת מעל 300 פרויקטים מאז החל את הקריירה שלו ב-1948. בשני העשורים האחרונים הוא התמקד במלחמת העולם השניה ובשואה ("אירופה אירופה" של אניישקה הולנד ב-1990 ו"הרכבת האחרונה" של יוסף וילסמאייר ודנה ווברובה מ- 2006). קשה לומר שהרקורד שלו כולל יצירות מופת, אבל אלו סרטים הנושאים משמעות מיוחדת מעצם היותם הפקות גרמניות שבראשן עומד ניצול שואה יהודי.
נקודת המוצא של "ילדי פלא" שואבת השראה מהחלטתו של היינריך הימלר לרצוח את הילדים היהודים של פולטבה כדי למנוע מצב בו ילדיו ילמדו איתם באותו בית ספר. ברונר הביא את הפרויקט לבמאי מרקוס רוזנמולר, שהעלה את הרעיון למקד את הסרט בנקודת המבט של הילדים. ואכן במהותו, שלא לומר בפשטנותו, זהו סרט ילדים - גם אם בארץ הוא מוקרן כ"סרט למבוגרים".
נעורים ללא נעורים
איחוד הפרספקטיבות של הצופים עם זו של הילדים מהווה טקטיקה חוזרת בסרטי השואה האירופים. היא מאפשרת, לעיתים בדרך סרת טעם במיוחד, לעסוק בתקופה האפלה תוך שמירה על "איפוק" בהצגת הזוועות. ב"החיים יפים" (1997), ההישרדות במחנה הריכוז הפכה למשחק בין ילד ואביו בדרך המסתירה ממנו (ומאיתנו) את היקף הזוועה. ב"הנער בפיג'מת הפסים" (2008), הקשר שנוצר בין ילד גרמני ויהודי, משני צדדיה של גדר במחנה השמדה, המחיש את הפער בין האחווה הטבעית שיש בין ילדים לעומת האכזריות של עולם המבוגרים.
ב"ילדי פלא", אלמנט האחווה הטבעית מעצב שלוש דמויות ילדים כמעט מופשטות. למרות שגיבורי הסרט נמצאים על הסף ומעבר לסף שבו מתחיל גיל ההתבגרות, העלילה נטולת דינמיקות של אהבות נעורים, או חיכוכים הנובעים מתגובות "לא בוגרות". הילדים הם לא רק מופת של כישרון, אלא גם אידיאל של בגרות טהורה.
אלמנט הטוהר השני הוא השימוש במוזיקה כביטוי רגשי של ערכים אוניברסליים והומניסטים, המחברים בין הילדים היהודים לילדה הגרמנית. מוזיקה היא מרכיב פופולרי בקולנוע "תרבותי-הומניסטי" המתרחש על רקע זוועות המאה העשרים באירופה - בין אם מדובר בהישרדות הרוח בעידן הקומוניסטי ("חיים של אחרים"), הקשר הבין דורי בין יהודים ("הקונצרט") וכמובן שגם ההישרדות הרוחנית-תרבותית בשואה ("הפסנתרן" של רומן פולנסקי). דרך המוזיקה, השואה יכולה להיות מוצגת כהשמדה של אנשי תרבות שהם בשר מבשרה של אירופה. כלומר, יש בה קמצוץ חנופה לטעמו של הקהל האירופי.
"ילדי פלא" מאופיין בשכיחותם של מוטיבים שכבר נוסו על קהל היעד (ובעקיפין גם על מצביעי האוסקר לפרס הסרט הזר הטוב ביותר). כסרט ילדים שקהל היעד שלו הוא אירופי ובעיקר גרמני, אפשר להכיר בערכו של הסרט. ככל שהקהל בוגר ובקי יותר באירועי התקופה - כך ערכו של הסרט פוחת.
נקודות התורפה של הסרט קשורות גם ליכולת המשחק המוגבלת של הילדים. קולב, המגלם את אברשה, הוא מוזיקאי מחונן שניגן את הקטעים הנשמעים בסרט, ומבין שלושת הילדים הוא גם היחידי שמפגין כישרון משחק. בורל
ואדמניק, שתי השחקניות הצעירות, פחות מוצלחות. בסרט שבו הילדים נמצאים בכל סצנה והמכיל לא מעט מצבים רגשיים מורכבים - המגבלה שלהן מורגשת היטב.
בנוסף סובל "ילדי הפלא" משימוש מלאכותי בשפה הגרמנית (מתברר שזו היתה השפה השלטת באוקראינה), שימוש יתר בטקסטים דקלרטיביים וקליימקס עם סימבוליקה מאוד לא מעודנת. כל זה מסתכם בסרט ילדים (אירופי) סביר, אך בסרט מבוגרים לא מוצלח במיוחד.
