שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להציג מבראשית: סיפור הבריאה על הבמה
    יצירת אדם וחווה ואמנות הפיתוי, הבריאה והקפיטליזם, והאהבה שהופכת לאלימות. לתיאטרון יש פרשנות משלו ל"בראשית"

    "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" - כך נפתח סיפור בריאת העולם התנ"כי, והוא מוכר בכל רחבי תבל. אך למרות שהמילים חוזרות על עצמן בכל מקום, יש להן אינספור פרשנויות עיוניות, ולא פחות מכך - אמנותיות 

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    כאשר בודקים את סיפור הבריאה על במת התיאטרון, מתגלה עושר תרבותי מעניין. יצירות כמו "ויאמר וילך" של רינה ירושלמי, "פרדייז" של תיאטרון קליפה או "בראשית" של אהרון מגד, מעלים שאלות: מה מלמד אותנו הסיפור התיאטרוני על אודות בריאת אדם וחווה? איזו זווית הוא מאיר בסיפור הבריאה המקראי? מה מקומו של היצר בחיי האדם, והקשר בין יצר ויצירה?

     

    פרדייז

    על הקשר בין יצר ליצירה נאמר כי עצם תהליך היצירה תלוי בצמצומו של היצר. המופע "פרדייז" מראה לנו את תוצאותיו של יצר המתגבר וחוסם את היצירה, זאת על-ידי שלל האינטריגות של בני האדם, בגן העדן, ובעולם היצירה.

     

    המופע מספר את סיפורה של קבוצת תיאטרון, במהלך הרצת הצגה על סיפור גן העדן. חווה היא זוגתו של הבימאי. הבימאי הוא אלוהים. אדם הוא שחקן מפונק, והנחש שחקן מתחיל. 

     

      

    השחקנים המופיעים על הבמה, מבצעים תפקידים כפולים: הם דמויות בהצגה שעלילתה היא סיפור הבריאה. אך הם גם שחקנים שמתאמנים לעיני הקהל בחזרות על הצגה זו. שתי דרמות נחשפות: האחת היא זו של בריאת העולם, אך הדרמה הגדולה היא דרמת האינטריגות של השחקנים. כך לדוגמה, זומם פועל הבמה לתפוש את מקום הנחש בגלל שהוא מקנא בו על תפקידו המיוחד. הוא מבקש להפוך לכוכב. 

     

    אדם במופע נרקיסיסטי מתעד עצמו במצלמה בסיום כל סצנה. חווה מבלבלת בין תפקידיה כחווה לבין תפקידה כמנהלת התיאטרון. מלאכת השיווק זולגת לתוך הבמה.

     

    יש כאן עולם בתוך עולם, תיאטרון בתוך תיאטרון. עולם השחקנים אינו רק מאיר את סיפור הבריאה ועולם התנ"ך, אלא גם את חיינו כאן כחברה שבה מתקיימת תחרות הישגית שיוצרת את האינטריגות.

     

    דאוס אקס מאכינה

    "תיאטרון קליפה" העלה בפסטיבל ישראל את המופע המרהיב "דאוס אקס מאכינה" (האל מן המכונה), שבו תיארו את בריאת העולם החדש של שמיים ומים, כוכבים, שרצים, בריאת האדם והאשה.

     

     

    המופעים היו רצף של מעמדים ויזואליים עוצמתיים, בשילוב עם שברי רגעים קטנים וממגנטים, כשכל המעמדים האלה מכוונים אל חושי הצופה, ליצור חוויה אסתטית מרהיבה: שתי דמויות עפות על כבל מעל לים, אחת מהם צונחת לתוכו, מן הסלע יוצאת שיירת רפסודות קטנות. מתוכם יוצאים יצורים מתפתלים. בקצרה, החוויה היא חווית פולחן של פריון ובריאה חדשה. מופע אחד מתוך "דאוס אקס מאכינה" נקרא "בריאת השמים והמים". 

     

    בראשית

    חיי היצר מתחילים כאשר נבדלים אדם וחווה זה מזה מבחינה מינית. את האפשרות כי היו בני הזוג אדם וחוה יצור אנדרוגיני, בעלי יצרים מצומצמים, הציג ידי הרקדנים תמי ויצחק רונן.

     

    האם לדחפיו של האדם יש כוח בונה? האם לתחרותיות לקנאה, לסקרנות יתר, יש צדדים חיוביים? במקורותינו נאמר כי אלמלא הקנאה, לא ייטע אדם כרם, לא יישא אישה ולא יבנה לו בית. מכלול היצרים שבאדם הכרחיים כדי שיוכל האדם לבטא את הפוטנציאל הטמון בו.   

     

     

    ראשית" נוגע בדיוק בסוגיה זו. אלמלא ידיעת היצר ואובדן התום, כנראה שלא היו אדם וחווה נוטעים כרם ובונים בית. במחזה זה, חוויתה המינית הראשונה של חווה, היא עם הנחש ולא עם אדם.

     

    "חווה: (מניחה ראשה על כתפו באפיסת אונים) כזה מעולם לא חשתי דבר... הכל סובב סובב... כמו חלום...(צוחקת) למה אני צוחקת כל כך...

     

    נחש: (נושק לה על פיה) איזו מתיקות"

     

    אדם, שמבין שהנחש פיתה אותה, שואל מדוע עשתה זאת? והיא מסבירה: "...הייתי מוכרחה לדעת כדי לבחור. מוכרחה הייתי לטעום מן הרע כדי לדעת מהו טוב. מוכרחה הייתי לבחור בך. לבחור מרצוני... עכשיו אני מוכנה ללכת איתך עד סוף העולם".

     

    בעל הגן (אלוהים) מגיע ומכריז על עונש הגירוש. הוא אומר להם: "חיים סוערים יהיו להם. קשים. קצרים. אבל מלאי עניין, מלאי סבל וחטא. ושמחה, ועצב".

     

    חווה אומרת לאל כי עדיפים חיים כאלה בעיניה, על פני חיי תמימות מוגנים. 

     

    ויאמר וילך

    "ויאמר וילך" של רינה ירושלמי הוא סיפור הפכפכותו של רגש האדם, ובעיקר קיומו של ארוס ואנטי-ארוס. אהבה עם גוונים של מאבק ואלימות. רגע אחד מרגישים אדם וחווה מפתים ומפותים, ורגע אחר כך הופך סיפור האהבה האירוטי למהלך אלים. 

     

    במופע זה בחרה הבמאית קטעים שונים מן תנ"ך. החלק הראשון של המופע - "ויאמר" - עוסק בסיפור הבריאה. בסיפור אדם וחווה, היא מתמקדת בעיקר בתוצאות הגירוש מגן העדן ויחסי גבר ואישה.

     

    באחת הסצינות נראות שחקניות עומדות בשורה עם תפוח עץ אדום בפיהן. מולן עומדים הגברים עם סכין ומזלג בפיהם. זהו קטע משעשע ללא מילים. הנשים מנסות לפתות, הגברים מתפתים, מוזיקה סוערת משנה את מצב העניינים, והפיתוי הופך אצל זוגות מסוימים לסכין העוברת מחיתוך התפוח לאיום על בן הזוג. המוזיקה פוסקת לפתע והתאורה מתמקדת בזוג אחד שנותר על הבמה. שני בני הזוג אוכלים בתאווה תפוח. הגבר מביט למעלה ולאחר שהבין כי האל מאשימם, הוא אומר בנעימה מאשימה כלפי חווה האשה "היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

     

    האשה מנשקת את ידו בהתרפסות בעוד הוא ממשיך בהסבריו. האשה מנשקת את פניו והם מתנחמים חבוקים. לאט לאט הופך החיבוק לכעס ולתוקפנות. לפתע עוברת האישה מהתרפסות להאשמה, וצורחת את דברי אלוהים אל האדם בהשפלה: "עפר אתה ואל עפר תשוב". הגבר

    הופך להיות קריין ומסביר: "ויגרש את האדם וישלחהו מגן עדן". הזוג מסתחרר בפחד, האשה נזרקת על הרצפה, הגבר חוזר אליה וצועק: "בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". מאבק אלים מתפתח בין הגבר לאישה והוא ממשיך לצעוק "בעצב תלדי בנים".

     

    האישה זוחלת על הרצפה, מושיטה את ידה אל הגבר, ומנסה לפייסו ולחבקו בפחד נורא מפני החיים הבודדים הצפויים לה ומפני הנבואות הקודרות ששמעה. לצופה נראה כי משהו בריגוש שנוצר מתמצת את הוויית קיומו. 

     

    ד"ר דליה קנוהל מומחית לתיאטרון וספרות, מרצה בנווה שכטר השייך לארגון פנים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סיפור גן עדן. איך זה נראה בתיאטרון?
    צילום: shutterstock
    מומלצים