שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חורבת סמארה: הרולס-רויס של האבטיחים
    מה רואים ובמה נזכרים כשעומדים בחורבת סמארה שעל גדת נחל אלכסנדר? שעד לפני 90 שנה אפשר היה לראות רפסודות משייטות למצרים, בימים שבהם א"י היתה אימפריית אבטיחים

    "איזה נהר! איזה נהר!" (הוראות הבמאי: יש לומר בהתפעלות גורפת, רצוי בפריסת ידיים, כאשר מסתכלים על אפיקו הרחב של נחל אלכסנדר). איזה נהר! כשמגיעים אל השפך לים ורואים איך הפך הנהר לתעלת מים רדודה, חצי מטר רוחבה, מתגנבת המחשבה: זה נהר זה? בקושי נחל. לא נחל ולא בטיח.

     

    אה, א-פרופו בטיח, כלומר אבטיח. איך אפשר לשכנע שעד לפני 90 שנה אפשר היה לראות רפסודות עמוסות באבטיחים משייטות במורד הנחל אל נמל אבטיחים מינת-אבו-זבורה, שהיה נמל ייצוא של אבטיחים בעיקר למצרים.

     

    עוד פינות חמות בערוץ התיירות:

     

    שיירות גמלים הוליכו בצעדים מתנדנדים את הירוק-בחוץ-ואדום-מבפנים-ויש-לו-גרעינים-שחורים אל הנמל שהביא ברכה לבעלי המקשאות. מכל המראות ההם נשארו המפרץ הטבעי של מכמורת הממלא תפקידו כמעגן סירות, והצבים הרכים שהצליחו לשרוד אותנו. ונשארה גם חורבה אחת בראש גבעת כורכר נישאה, חורבת סמארה, שהייתה תחנת מכס עות'מאנית אשר גבתה מס ייצוא.


    נמל ייצוא אבטיחים למצרים. חורבת סמארה (צילום: זיו ריינשטיין)

     

    נחל אלכסנדר: ע"ש איזה אלכסנדר?

    אין מה לראות בחורבה עצמה, אך מהגבעה נפרס נוף ירוק, מנומר בבתי היישובים הרבים שקמו מאז, וכמובן אפיקו המתפתל של נהר-נחל-פלג-תעלה הקרוי על שם אלכסנדר. איזה אלכסנדר? תבחרו: אלכסנדר מוקדון, אלכסנדר ינאי, איסכנדר אבו-זבורה (הבעלים של נמל האבטיחים) או אלכס אנסקי.

     

    הכיבוש הבריטי במלחמת העולם הראשונה והנחת מסילת הברזל מצרים-לבנון, מצד אחד, ומצד שני ההתיישבות היהודית שהעדיפה גידול הדרים על אבטיחים - הורידו את הנחל מחשיבותו. אבל אי אפשר שלא לספר כאן את סיפורם של שני איכרים מכפר מל"ל (בין הוד השרון לכפר סבא), המתחברים לקשר שבין האבטיחים לבין מצרים. מעשה שהיה כך היה:

     

    אזור השרון, היום גן פורח, נחשב פעם לאזור שאדמותיו דלות ולכן גידלו בו ערביי הארץ אבטיחים, שהמתיקו את ארוחות המצרים, הלבנונים והסורים. האבטיחים של פעם נחלקו לשני סוגים: קנורי, אבטיח גדול ובעל קליפה עבה, אך טעמו פחות מתוק מטעמו של הסוג השני, מחסני, שקליפתו דקה אך טעמו כצפיחית בדבש.

     

    הנה בעיה. למסע הארוך על גבי רפסודות/גמלים/ספינות מפרש הייתה עדיפות לקנורי, שקליפתו עבה. המחסני, המתוק והמבוקש יותר, נמעך תחת משקל האבטיחים שמעליו. בעיה. מה עושים? מזמינים זרעי אבטיח מקליפורניה והתוצאה לא מי יודע מה.

    ע"ש איזה אלכסנדר? תבחרו אתם. נחל אלכסנדר (צילום: דודו דיין, טבע הדברים) (צילום: דודו דיין, טבע הדברים)
    ע"ש איזה אלכסנדר? תבחרו אתם. נחל אלכסנדר(צילום: דודו דיין, טבע הדברים)

     

    וכאן נכנסים לתמונה שני האיכרים מכפר מל"ל, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין. הם מגלים גידולי פרא של אבטיחים, שטעמם כטעם המחסני המתוק, וקליפתם עבה כקליפת הקנורי. בינגו, היו קוראים בחדווה, אלא שאז לא הכירו את המילה הזאת. שמרו את התגלית בסוד. זרעו את הזרעים החדשים בפינת החלקה, וחיכו.

     

    גדלו אבטיחים שקליפתם עבה ותוכנם מתוק. השניים ליקקו שפתיהם, אספו את הגרעינים החדשים, חיכו שנה אחת כדי שהאדמה תנוח, ובבוא העונה זרעו אותם וקיוו "לקצור" ברינה, וכך היה. בינתיים פרצו מאורעות תרצ"ו-1936. אחר כך נרגעו הרוחות והתלהטו שוב, אבל דבר לא השכיח את התגלית.

     

    הטעם של אבטיח מתוק שקליפתו עבה עבר מפה לפה בשתי המשמעויות. בעונה הבאה כבר היה עליהם להציב שומרים נגד גונבי זרעים. האבטיחים הדו-תכליתיים פרסמו את השניים ופרנסו אותם היטב, ובשוקי המזרח התיכון הדהד שם חדש: מָלָלִי. אבטיחי כפר מל"ל היו הרולס-רויס של האבטיחים. השיווק הלוהט הציף את השווקים באבטיחי כפר מל"ל ששמם הלך לפניהם מטורקיה ועד אלכסנדריה.

    מבנה טורקי שיהיה תחנת מכס. חורבת סמארה (צילום: דודו דיין, טבע הדברים) (צילום: דודו דיין, טבע הדברים)
    מבנה טורקי שיהיה תחנת מכס. חורבת סמארה(צילום: דודו דיין, טבע הדברים)

     

    אבטיחים מלליים

    פרצה מלחמת העולם השנייה. רבים מבני ומבנות היישוב התנדבו והתגייסו לצבא הבריטי, ובכללם גם חנה זילברג, בתו של מרדכי. והנה היא עוברת בשוק של קהיר, נהנית משפע פירות הקיץ, ומאחד הדוכנים היא שומעת בסטיונר קורא בקול מתלהב תוך מחיאת כפיים: מללי, מללי. היא זיהתה את המותג המשפחתי וחייכה לעצמה בעונג.

     

    זה המקום להודות למורי ולרבי פרופ' שמואל אביצור ז"ל, ממייסדי מכון אבשלום, שידע לשלב נתחי חיים בתוך סיפור היסטורי.

     

    האבטיחים של זילברג ובורשטיין המלליים עלו בזיכרוני כשעמדתי על גבעת הכורכר לצדה של חורבת סמארה, הנושאת את שמו של שומרוני שזה היה בית אחוזתו בטרם יהיה לבית המכס. ממרומי הגבעה נראה הנחל/הנהר מתפתל בכל יופיו ונהנה משלווה גם בעונת האבטיחים.

     

    געגוע לטעמו של אבטיח

    אבטיחים לא טולטלו עוד על גב גמלים או בחיק ספינות מפרש. געגוע לטעמו של אבטיח הזכיר לי את קדמונינו, שאך זה יצאו ממצרים וכבר התגעגעו... זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשּׁוֻאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּיחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים (במדבר י"א, ה').

     

    נזכרתי בפסוק הזה וראיתי איך התהפכו היוצרות. היישוב המתחדש בארץ ישראל הוא שסיפק אבטיחים למצרים.

     

    תושבי כפר מל"ל כיום, יישוב שחגג 100 שנים להיווסדו, צריכים לשוב אל התמונות הישנות כדי להתרשם בסיפוק מהדרך הארוכה שעברו מאז. מיישוב מבודד שבקושי הוציא לחם מן הארץ, שאנשיו נאחזו בציפורניים למרות הקשיים, טובל היום היישוב בירק ופורח כפי שלא פרח מימיו. מחמם את הלב.

     

    הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 2012 של הירחון "טבע הדברים "

    מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים