"בתוך הבית": תעתוע מציאות שנון ומהנה
בתסריט המעובד ממחזה, מצליח פרנסואה אוזון להוליך את הצופה בסרטו "בתוך הבית", בין הכתיבה הספרותית למעשה הקולנועי - ובין בדיה למציאות. התוצאה: אינטליגנטית ומפתה
"בתוך הבית" ("Dans la maison") זוכה פרס צדף הזהב בפסטיבל סאן סבסטיאן, הוא סרט המבשר את חזרתו של הבמאי והתסריטאי פרנסואה אוזון לשיא כוחו היצירתי. ארבעת סרטיו האחרונים "איינג'ל" (2007), "ריקי" (2009) "המקלט" (2009) ו"פוטיש - אישה צעצוע" (2011), שחלקם כלל לא הוקרן בארץ, לא זכו להיענות ביקורתית ומסחרית מספקת. בהחלט יתכן שהיתה לכך הצדקה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
- בחזרה למשחק
"בתוך הבית" מכיל הדים למרכיבים שהופיעו בעבודותיו הקודמות של אוזון - חדירת גורם זר לתוך התא המשפחתי ("סיטקום") דינמיקות של יחסי שליטה בין גבר מבוגר לצעיר ("טיפות מים על אבנים לוהטות") ועיסוק בעל גוון אירוטי בחמקמקות המציאות בתהליך היצירה ("בריכת שחיה").
הסרט הנוכחי הוא עיבוד של המחזה "הנער בשורה האחורית" מאת חואן מיורגה ראונו, מחזאי ספרדי שאחד הנושאים החוזרים בעבודותיו הוא העיסוק בשילוב בין כאב והנאה בתהליך היצירה - שילוב המאפשר לה לחשוף את המציאות בדרך חדשה.
עיבוד המחזה לתסריט חייב את אוזון ליצור דיאלוג בין תהליך הכתיבה הספרותית והמעשה הקולנועי. מבחינה זו ניתן להגדיר את התוצאה כהצלחה רבתי. השזירה של עולם ההתרחשות "המציאותי" ושל מעשה היצירה הנוכח והמתפתח לאורך הסרט היא שנונה, אלגנטית ומהנה.
ז'רמן (פבריס לוקיני) הוא מורה לספרות שמעולם לא הצליח לתרגם את אהבתו לספרות לכתיבה בעלת ערך. הוא מנסה, בחוסר הצלחה, לעורר עניין בספרות בתלמידי תיכון משועממים, ופורק את תסכולו מרמתם הירודה באמצעות הקראת קטעים מההגשות הכושלות לאשתו ז'אן (קריסטין סקוט תומאס).
הדברים משתנים כשהוא מתחיל לקבל את תרגילי הכתיבה של קלוד (ארנסט אומהאור), אמנם רק בן 16 אך כבר ניכר בו הכישרון הספרותי, כמו גם הנטייה הפרוורטית העולה מדרך התבוננותו והשפעתו על מושאי הכתיבה. קלוד, המגיע מבית מעורער, חודר למשפחתו הבורגנית של חברו לכיתה ראפה ארטול (באסטיין אוגטו), תוך התחזות לחבר שמגיש סיוע בלימודי המתמטיקה. בעבודות השבועיות אותן הוא מגיש לז'רמן הוא מתאר בציניות מושחזת את טמטומו של הבן, האובססיה של ראפה ארטול האב (דניס מנושה) לסין, והשיממון בחייה של אם המשפחה היפה אסתר (עימנואל סינייה).
המורה המגלה עניין הולך וגובר בתלמיד המוכשר מנסה להרחיב את אופקיו ולהנחות אותו בפיתוח מיומנות הכתיבה. אולם נדמה כי בכך הוא גם דוחף אותו פנימה לתוך המשפחה ולתוך היחסים המוזרים שנדמה כי קלוד הופך למעורב בהם. ואולי זה התלמיד הוא זה המבצע מניפולציה מתוחכמת על המורה, כזו שלא ברור מה בה אמת ומה שקר - ושחושפת, יותר מכל דבר, את חולשותיו של המורה עצמו.
המספר, בדמותו המתעתעת של נער צעיר ונאה, מגלם את אקט הפיתוי. הן באופן בו הוא פועל בתוך העולם אותו הוא מתאר או יוצר, והן באופן בו הוא משפיע על הקוראים ומניע את מעשיהם. כל זה נעשה באופן מודע וערמומי שיש בו גם הכרה במקורות ההשפעה על אוזון (וודי אלן, פייר פאולו פאזוליני).
בנקודה מסוימת בסרט בה נחשף עוד שלב בכוונותיו של קלוד בחיק המשפחה הבורגנית, ז'רמן מתקומם "מה זה פה, פאזוליני?". הרמיזה היא ל"תיאורמה" (1968) סרט שבו זר מסתורי חודר לחיק משפחה, שוכב עם כל בני המשפחה, ומטלטל את חייהם מהיסוד עם עזיבתו. אך האלמנט המערער הוא לא רק בתהליך היצירה שבו קלוד חודר לחייהם - אלא גם, ואולי בעיקר, באופן בו יש פיתוי של נמען היצירה.
ז'רמן מביא לקלוד ספרים לקריאה וחולק איתו תובנות לגבי המבנה הסיפורי. הוא מזכיר את דמותה של שחרזאדה, ויכולתה לפתות את המלך באמצעות מלאכת הסיפור. אך הוא עצמו לא מפנים את התובנה שהוא חולק עם התלמיד. חלק גדול מהמימד הקומי של הסרט (וביסודו של דבר "בתוך הבית" הוא קומדיה), נובע מהפער הברור בין התפקידים הרשמיים של מורה-תלמיד
והאפקטיביות של המניפולציות אותן מפעיל התלמיד על המורה. הסרט עוסק, לכן, לא רק בתעתוע של מעשה היצירה ואישיותו הגבולית של היוצר, אלא גם במשחק שהוא משחק מול תודעתו של הקורא.
האמנות נוכחת בכל הווייתו של הסרט. מבית הספר התיכון על שם גוסטב פלובר שבו התלמיד והמורה נפגשים (וז'רמן הוא מעריץ גדול של פלובר ונותן לקלוד לקרוא מספריו). דרך הגלריה לאמנות המנוהלת ע"י ז'אן ובה יצירות פרובוקטיביות ומטופשות של ראשי דיקטטוריים המולבשים על בובות מין, ועבודות אבסטרקטיות שלא ניתן לומר עליהן דבר בעל ערך.
גם בבית הבורגני של משפחת ארטול תלויות רפרודוקציות של פאול קליי, שכל תכליתן היא דקורטיבית. מול אלו ישנו האלמנט המפתה והמסוכן של אמנות כפי שהוא ניכר בדינמיקה בין המורה והתלמיד והמומחש בדרך כה מוצלחת בסרטו של אוזון.
