"לאן נעלם משה איבגי?": ולאן נעלם הסרט?
האם הפרויקט הסטודנטיאלי הסתמי שנקרא "לאן נעלם משה איבגי?" הוא סרטון תדמית לבית הספר שבמסגרתו הופק, או שיוצריו באמת חשבו שמדובר ביצירת קולנוע? אל תטרחו לבדוק
"לאן נעלם משה איבגי?" הופק במסגרת בית הספר למשחק אימפרו, ובעשייתו השתתפו תלמידים, בוגרים, וכמה מצוות המורים. הבמאי אבי מלכה הוא מנהל בית הספר. לו מדובר היה במערכון קצר המלווה את טקס חלוקת תעודות הגמר, ניתן היה להתייחס אל התוצאה בסלחנות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אך כיוון שהחליט מי שהחליט להפוך את הבדיחה חסרת הפואנטה הזו לסרט באורך מלא ולשגרו אל בתי הקולנוע המסחריים, יש לתת את הדעת גם על פרמטרים של בימוי, תסריט, ומה לעשות – גם משחק, ואלה (בלשון המעטה) אינם מספקים.
ההיגיון שמאחורי הרעיון אינו פסול כלל ועיקר. בתי ספר למשחק ולקולנוע הם, אחרי הכל, יחידות הפקה אוטונומיות, ומה נכון יותר מאשר לגייס את כיתות הלימוד, מורים וסטודנטים כאחד, על מנת להרים פרויקטים זולים ומהירים. כן ירבו. הבעיה היא, שבכך מסתיימות המחמאות ומתחילה ההתמודדות עם הדבר שלשמו התכנסנו - התוצאה הסופית.
קומדיה או פשע?
מדובר בקומדיית פשע המגוללת שלושה סיפורים המשתלבים זה בזה. גיבור הסיפור האחד הוא שחקן מתחיל ומתוסכל (אורן בלנגה) המפסיד קמפיין פרסומי שעתיד להצטלם בהוואי ללא אחר מאשר משה איבגי. כאשר צירוף מקרים מוביל את הכוכב המקומי אל הלימוזינה השאולה שהוא נוהג, מחליט השחקן הצעיר להעלים את איבגי ולזכות בתפקיד.
הסיפור השני מתמקד בנשות פיקוח עירוני שמתכוננות למשחק כדורגל חשוב, ועוקב אחר החרדה שתוקפת אחת מהן (יפעת ברסי), אחרי שנודע כי המאמן האגדי שלמה שרף (בתפקיד עצמו) עתיד להיות נוכח במגרש. ואילו הסיפור השלישי עוקב אחר פושע המשתחרר מהכלא (אמיתי אשכנזי), שמבקש להתחיל בחיים חדשים עם אהובתו (ליאת לטוביץ'), אך מוצא עצמו מסובך עם גנגסטר מגוחך (אלון נוימן) שאת כספו העלים.
התסריט שכתבו נדב אנצילביץ' ויוסי טל טייב מחמיץ את הנכס היחיד שעמד לרשות ההפקה, והוא משה איבגי (שרוב הסרט אינו משמיע מילה). לו היה "לאן נעלם משה איבגי?" עוסק במשמעות של היות כוכב סרטים בישראל, במעמדו האיקוני של איבגי, או במלחמת ההישרדות היומיומית של שחקנים מתחילים, בוגרי בתי ספר למשחק כאימפרו, היה בכך כדי להצדיק את שמו ואת המסגרת שבה נוצר.
יתר על כן, כדי שנוכל להזדהות עם תסכולו של השחקן הצעיר, מוטב היה שהסרט יתמקד בניסיונותיו החוזרים ונשנים לזכות בתפקיד כלשהו. אבל, כאמור, התסריט מבכר להתפזר אל שתי עלילות נוספות, משומשות וחבוטות. אחת מהן, זו של הכדורגלנית, מבקשת לעסוק במעמדו המשתק של אייקון מקצועי ובצדה האובססיבי של השאיפה להכרה והצלחה – אך הסיפור הזה מפותח בצורה כל כך רשלנית, עד שנדמה כי כל ניסיון להעניק לו איזושהי כוונה מעמיד באור נלעג את הכותב.
הדור שלא ידע את משה
מה מייצגת הפנטזיה להעלים את משה איבגי? האם היא מבטאת את חרדתם של בוגרי בתי ספר למשחק מפני כוחם המסרס של שחקנים מקצועיים וותיקים? האם היא מבקשת לומר משהו על המאבק הקיומי שממתין להם מחוץ לכותלי בתי הספר, שאינו שונה בהרבה ממלחמות בעולם התחתון? האם היא מבטאת מהלך קיצוני שאליו מוכן להיגרר שחקן מתחיל על מנת להשיק את הקריירה המקצועית שלו עצמו? ומדוע מייצג דווקא איבגי את האיום על אותם שחקנים בתחילת דרכם? את התשובות, למרבה הצער, יהיה צורך לחפש במקום אחר.
ואולי אני סתם מבלבל את המוח. אולי הטעות הגדולה היא בעצם ההתייחסות אל "לאן נעלם משה איבגי?" כסרט, ולא כאל תצוגת תכלית שנועדה למשוך סטודנטים פוטנציאליים לנהור בשנת הלימודים הבאה אל הכיתות של אימפרו.
- וזה לא הפרויקט היחיד מבית אימפרו: עומר רייס בקולנוע רדיקלי
ככזה, הסרט (אם נתעקש להמשיך ולקרוא לו כך) הוא חלון ראווה למצבת התלמידים של בית הספר. הם אולי לא לגמרי משכנעים, והופעתם גובלת בצעקנות מסוימת, אבל איש מהם כבר לא יצטרך לחטוף את משה איבגי כדי לזכות בתפקיד. הנה, זה כבר קרה.
