שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גולה בארצו: מהגטו החרדי, להתבוללות החילונית
    הוא גדל כילד חרדי ב"חיפה האדומה", התבגר בישיבה עם לימודי ליבה, ויצא מהעולם החרדי לאחר גירושיו. יאיר חסדיאל מוציא רומן חדש ומסקרן - ומספר לחברו מילדות, יצחק טסלר, על הביקורת החברתית, ילדיו החרדים והספר שלא יוכלו לקרוא

    הראיון שלי עם יאיר חסדיאל על "תל אביב", הרומן החדש שלו שיוצא בימים אלה ממש לחנויות - מתחיל בשיחת טלפון לאמא שלי. "מה את זוכרת מיאיר חסדיאל, שיחד עם גדי קלרמן היה החבר הכי טוב שלי בבית הספר היסודי?" אני שואל. ואמא שלי עונה: "הוא היה ילד חיובי".

     

    כן, הילדים של קיץ שנת 71' נמדדו על פי השאלה האם היו ילדים חיוביים או שליליים. ויאיר חסדיאל בהחלט היה ילד חיובי: בן למשפחה חסידית שהתפללה בשטיבל של חסידי גור, אבל השתייכה לתנועת הסוציאליסטית החרדית "פועלי אגודת ישראל", שסבו היה מראשיה. חלוצים שחבשו כיפת בד לא-סרוגה, וייסדו בארץ מושבים, קיבוצים וקהילות עירוניות. חרדים-לאומיים מהזן הישן שנעלם מהמפה.

     

     << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו  >>

     

     

    בבית משפחת חסדיאל לא הייתה טלוויזיה, ולכן בזמננו הפנוי קראנו, יאיר ואני, המון ספרים - ועקבנו אחרי מרגלים. אכן, דמיון לא חסר לחסדיאל מעולם. הספר "תל אביב" (בהוצאת "זמורה ביתן") רוצה להכות גלים. הוא עוסק בשאלה: ומה אם לא הייתה שואה, ומסקנותיו לא תמיד ימצאו חן בעיניי הקורא. הוא מגולל ביקורת לא סמויה על המגזר החרדי, ומלא בתיאורים שיגרמו לרבנים שחינכו אותנו להסמיק.

     

    "גם אני חייתי בגלות"

    במציאות החלופית של "תל אביב", יהודי התנקש בהיטלר והשואה מעולם לא התרחשה. אחרי קרבות שאירעו בארץ ישראל, הציונות גוועה, מדינת ישראל לא קמה, בארץ שולטים הירדנים, רוב עולי ההגירות מאירופה שבו אליה, תל אביב נטושה וחרבה ברובה - והמרכז היהודי הוא בחיפה, כאשר בכל ארץ ישראל גרים רק כמה אלפי יהודים, ואילו הקהילה יהודית הגדולה והמשגשגת בעולם שוכנת בכלל בפולין.

     

    "הפערים העצומים בחברה החרדית בין הציבורי לפרטי - יוצרים מצב נפשי פנימי של בניית גדר הפרדה בתוך הנשמה". חסדיאל ()
    "הפערים העצומים בחברה החרדית בין הציבורי לפרטי - יוצרים מצב נפשי פנימי של בניית גדר הפרדה בתוך הנשמה". חסדיאל

     

    גיבור הספר "תל אביב" הוא פאבל היים. בילדותו היה חרדי בשם רפאל היימליך, ובבגרותו הפך לעיתונאי ספורט מתבולל, שנמצא במערכת יחסים כושלת עם פולניה נוצרייה. לאחר שאביו הקשיש מאבד את צלילות דעתו, מחליט פאבל להעביר את האב לביתה של אחותו החרדית שמתגוררת בתל אביב. שותפו למסע הוא הרשי צוברי, עסקן חרדי שטוף-זימה שמתכנן להרוויח מיליונים מהקמת בית קברות ענקי בתל אביב, שבו ייקברו כל יהודי הגולה שמחפשים מנוחה נכונה וקדושה במיוחד. כשהשלושה מגיעים לתל אביב, מוצא בה הגיבור אהבה גורלית וגם סוד אפל.

     

    חסדיאל כותב בטבעיות רבה על החיים הגלותיים הפולניים, על הזהות הפוליטית של המיעוט, ועל תהליך ההתבוללות. "המוטו של חלק מהקהילה החרדית שבה גדלתי היה 'מילעבט אין דה גולעס'. אנחנו עדיין חיים בגלות, רק שהפעם אצל הפריץ הציוני", הוא אומר. "בעצם חייתי בשטעטל מזרח-אירופי שמיקמו בעיר חילונית ישראלית, ועוד בחיפה 'האדומה'.

     

    "חיינו בתחושה של מיעוט. הפושטקים החילונים, מבחינתנו תחליף של הגויים, היו מכים אותנו לפעמים, ואנחנו היינו צורחים להם 'גוי, גוי, יימח-שמוי (שמו), כי לעוילום חסדוי" (כי לעולם חסדו). זרקנו אבנים על מכוניות בשבת. המשפחה שלי הייתה הרי מיעוט בתוך מיעוט – בגלל שהיינו שייכים ל'פועלי אגודת ישראל' ולא ל'אגודת ישראל', והיום אני קצת מתבולל בעולם החילוני ההוא".

     

    חֶברה ובלבה חומה

    לא פלא אפוא שנהניתי לגלות בספר הדהודים מוכרים מילדותנו המשותפת, אלא שאצל חסדיאל הם מוקמו בעיירה בפולין:

    בית הספר תלמוד תורה "תורת אמת", שבו לומד גיבור הספר, או מקהלת הילדים "רננו חסידים" שהגיבור, המחבר וגם הח"מ שרו בה.

     

    את דמותו של החבר הקומבינטור והתאוותן של גיבור הספר, ביסס חסדיאל על המכערים שפגש במהלך עבודתו כיועץ המשפטי של קריית קודש בני ברק, רגע לפני שהוא הפך ליו"ר ועדת הזכאות המכריעה בתביעות הפיצויים של מפוני גוש קטיף. כיום הוא משמש בתפקיד משפטי בכיר אחר במשרד המשפטים, ולדבריו רואה בעבודה בשירות הציבורי שליחות: "אני דור שלישי לעובדי ציבור, ומבחינתי זו שליחות לכל החיים. לא מקפצה, לא תחנת מעבר, לא תקופה שאחריה הולכים 'לעשות לביתי'. הבית שלי הוא המדינה הזו".

     

    למרות שהספר עלול להתפרש כביקורת על החברה החרדית והצביעות שבה, חסדיאל מדגיש: "אני בכלל לא מעוניין להיות קטגור של החברה החרדית, יש מספיק אנשים שעושים זאת. בסופו של דבר, מבחינה ספרותית זה עולם מרתק - חברה ובליבה חומה. כאשר המחיצה הפנימית בתוך הנפש דרמטית יותר מכל החומות החיצוניות.

     

    "הפערים העצומים שם בין הציבורי לפרטי, ובין האידיאות המורכבות ליצרים האנושיים הפשוטים - יוצרים מצב נפשי פנימי של בניית גדר הפרדה בתוך הנשמה, שמעבר אליה אתה משליך את כל מה שלא מסתדר עם האוטופיה הדתית. לכן יותר מדי אנשים חיים שם חיים כפולים, עם תהומות אדירים בין מה שאומרים לבין מה שעושים. מחזיקים טלפונים כפולים: טלפון כשר בשביל הרבנים, וטלפון טרף בשביל היצר. הרי החומה לא מחזיקה מעמד. מדי יום נחפרות תחתיה מחילות.

     

    "בסופו של דבר, בעיניי הספר עוסק יותר בחלום הציוני מאשר בחברה הדתית והוא סיפור מסע וסיפור התבגרות מאוחרת גם יחד, מצחיק ועצוב כאחד, שסופו בגילוי ובאהבה".

     

    הילד היתום הלך לעשות בגרות

    בניגוד לגיבור הספר שננטש על ידי אביו בילדותו, אביו של יאיר חסדיאל לא עזב אותו מרצונו. הוא נפטר מהתקף לב זמן קצר לאחר בר המצווה שלו. מותו של האב גרר מערכת לחצים מכוערת ודוחה בקהילה החרדית של חיפה, שהזדעזעה מכך שנשתבשה דעתם של היתום הקטן והאלמנה שבורת הלב, ולכן במקום ללמוד בישיבות חרדיות שהן על טהרת לימודי הקודש ונטולות לימודי ליבה, כמו אחיו הגדולים - בחר יאיר ללמוד בתל אביב, בישיבה התיכונית-חרדית "היישוב החדש".

     

    "אם לעשות השלכה אישית מהגיבור, הרי שעולם של היסטוריה חלופית, מבחינתי, הוא עולם שבו אבא שלי לא מת. אבל התוצאה היא כמובן הרבה יותר מורכבת", הוא אומר. "עולם שלא קרתה בו שואה הוא עולם שבו בכל רגע היא עלולה לקרות. ויכול להיות שמה שאני מנסה להגיד דרך העוולות הקטנות המשפחתיות והקהילתיות שמתוארות בספר, זה שהשואה איננה איזה אירוע שמתרחש מחוץ להיסטוריה, מחוץ לסדר הקיים - אלא שהיא צומחת מתוך הסדר הקיים. היא מתחילה בכל מיני עוולות קטנות בתוך הסדר הקיים, וצריך להיות עם 'אפס סובלנות' כלפי אי צדק".

     

    ילדים, תִּפסו מרחק

    "תל אביב" כתוב בעברית עשירה במיוחד, שמושפעת ישירות מהרקע החרדי שבו צמח חסדיאל. בין השאר הוא עושה שימוש במילה "התאנפו". כל דתי יודע שמשה רבֵנו הטיח בעם ישראל כי בורא העולם "התאנף" בו בגלל חטאי העם, ומכאן שמדובר בכעס. השאלה המתבקשת היא, כמובן, כמה אנשים שאינם חרדים יוכלו להבין את כל הספר - ומצד שני, כמה חרדים יוכלו לקרוא בו, בתיאורים הגראפיים הלא מעטים המשובצים בו, ואינם מיועדים לילדים.

     

    "אי אפשר לכתוב סיפור על התבגרות גברית ללא עיסוק במיניות ובחיפוש אחר זהות מינית", אומר חסדיאל. "גם הדת לא מתעלמת מהמיניות, היא מתעסקת בה ומתמודדת איתה. רק בספרות הדתית-לאומית המודרנית אתה פוגש גיבורים מעוקרים ממיניות.

     

    "העיסוק במיניות הוא חלק טבעי מהספר הזה גם מפני שאחת התמות המרכזיות שלו נוגעת בהיבטים המיניים של 'אלט-נוילנד' של הרצל, שגם הוא סיפור מסע והתבגרות גבריים".

     

    "ככותב אני מתעלס עם העברית, ומזמין את הקורא להציץ עלינו", מוסיף חסדיאל. "אני לא יכול לכתוב ספרים על עולמות שמרוחקים ממני. אני חושב שאדם צריך לכתוב על העולם שאותו הוא מכיר, ובשפת מולדתו, והמולדת שלי היא הטקסט העברי על מכלול רבדיו בני אלפי השנים.

     

    "אני לא מצפה מכל קורא להכיר את כל המשמעויות הנסתרות של כל ביטוי או מטאפורה בספר, וזה גם לא אמור להפריע לו, כי בסופו של דבר, מעבר לרובד הלשוני ולרובד הלאומי יש סיפור אנושי עלילתי. אני אוהב לכתוב על דברים בלתי רגילים שקורים לאנשים רגילים, ולא להיפך, ואני שמרן במובן שבעיניי בסיפור חייבת להתרחש עלילה".

     

    הילדים החרדים של יאיר חסדיאל

    הן גיבור הספר והן יוצרו החליטו בגיל צעיר להפסיק לרצות את כל העולם ואשתו. זו כנראה הסיבה שיאיר ורעייתו, העיתונאית החרדית שלהבת חסדיאל, נפרדו לפני כחמש שנים. חסדיאל נישא בשנית לפסיכולוגית מרקע חילוני, והשניים חובקים בן קטן.

     

    השאלה המתבקשת היא, כמובן, עד כמה גדולה התשוקה לכתיבת הספר, גם במחיר העובדה שהמשפחה החרדית שנותרה מאחור אולי תיפגע מהמהלך.

     

    "תראה, מפתה להצביע על המתחים הנפשיים המרתקים של ילדות במשפחה חרדית בעיר חילונית; האובדן של אבי מצד אחד, ותחושת המיעוט, הגלות, הזרות וההתנגשות בפנים הנפש ומחוצה לה, בין עולמות מנוגדים, כמנועים הדרמטיים של תשוקת הכתיבה שלי. אבל אלה בעצם רק החומרים שמהם עשויה הכתיבה שלי. כתבתי עוד לפני שאבי מת, ואני חושב שאת עמדת המתבונן מהצד רוכשים כבר ברחם.

     

    "תמיד הלכתי נגד הזרם. בגיל 14 עשיתי בגרות, בגיל 21 עזבתי את הישיבה והלכתי לצבא. רציתי לעשות זאת קודם,
    אבל לבקשת אימי חיכיתי עוד שנה בישיבה כדי לא להרוס את השידוך לאחי.

     

    "בהסכם הגירושין שלי כתוב שלמרות אורח חיי השונה אני מתחייב להמשיך את חינוך ילדיי במסגרות חרדיות. הבית שלי הוא, לפיכך, בית כשר למהדרין, ולמרות הרקע החילוני שלה, אשתי שולטת היום בהלכות כשרות יותר טוב ממני.

     

    "ההגדרה הזו המשפטית והיבשה בחוזה היא נהדרת בעיניי. יש בה גם 'למרות', מילה שמבטאת הכלת ניגודים מורכבים, וגם את המילים 'אורח חיים שונה'. אני לא יודע אם קיים בארץ מבחינת הזהות הדתית-חילונית תא משפחתי ייחודי כמו שאנחנו מקיימים. אני מקווה שילדיי הלומדים במוסדות חרדיים לא יסבלו 'למרות אורח החיים השונה' של אבא שלהם, שמתבטא גם בכתיבה ספרותית פרועה".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "חיינו בתחושה של מיעוט". יאיר חסדיאל
    צילום: אור חסדיאל
    עיצוב עטיפה: אמרי זרטל
    ואם לא הייתה שואה? עטיפת הספר "תל אביב"
    עיצוב עטיפה: אמרי זרטל
    מומלצים