שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רק אני והאוטו: לנהוג במדבר השלג האמריקני
    בסרטים תמיד מראים את הגיבור נוסע אל תוך האופק בכבישים שאינם נגמרים. ליאור קורן יצא מווגאס במטרה לנהוג את החלום ולהגיע לסן פרנסיסקו, בדרך הבודדה ביותר שיש בארה"ב

    העולם מציע מגוון של דרכים לטייל: לצעוד במישור, לטפס על הרים, לשוט בים וגם לנהוג. החלום שלי בטיול הזה היה לעבור מסע של נהיגה דרך מדבריות (יוטה ונבאדה) בארצות הברית.

     

    נקודת היציאה היתה לאס וגאס והסיום תוכנן להיות בסן פרנסיסקו, אך להבדיל מהדרך המקובלת של נהיגה בכבישי אוטוסטרדה לכיוון מערב אל קליפורניה, המסלול שבו בחרתי הינו בלתי שגרתי ואורך כ-2,000 ק"מ: יציאה לכיוון מזרח וצפונה, תוך חציית אזורים נידחים יחסית, בדרך U.S. Route 50, שהוגדרה על ידי מגזין "לייף" כ"בודדה ביותר בארה"ב".

     

    אך לא תמיד "בודד" זה דבר רע: מסע כזה מהווה חופשה בראש שקט באמת, מבלי להתקל בגורם שיפריע לכם על אם הדרך.

     

    עוד טיולים מיוחדים בעולם בערוץ התיירות:

     

    החודש הוא ינואר, בעיר וגאס חמים יחסית בשעות היום, אך תחזית מזג האויר מספרת על ימים קרים מאוד באזורי ההרים והמדבר. יש להתלבש בהתאם וכפי שגיליתי מאוחר יותר, אסור לוותר על כפפות עבות וכובע המכסה גם את האוזניים.

     

    בנוסף, לדרך שכזו, לטעמי האישי, מומלץ לשכור רכב אמריקני, כזה עם מנוע גדול ש"משייט" בנינוחות וללא מאמץ, עם מושב נהג גדול ורך שאינו מעניש אותך גם לאחר נהיגה בת 9-8 שעות ביום.

     

    התחזית מספרת על ימים קרים מאוד. כביש במדבר השלג (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    התחזית מספרת על ימים קרים מאוד. כביש במדבר השלג(צילום: ליאור קורן)

     

    צוקים אדומים, שלג לבן צחור וירוק של עצי מחט

    המסע התחיל בצהריים, בכביש המהיר (15) לכיוון צפון-מזרח, בנייני העיר מתחלפים במרחב הפתוח שאותו מנקדים מידי פעם קקטוסים גדולים.

    לאחר כשעתיים של נהיגה, הנוף המדברי מתחיל לקבל גווני סלע אדומים ותוואי השטח הופך להררי יותר.

     

    הערב יורד ומקום הלינה הראשון נמצא בעיירה ספרינגדייל. קר וחשוך בחוץ, כתמים שחורים גדולים מקיפים את המוטל. השכמה מוקדמת בבוקר והצצה החוצה, מגלה כי הכתמים הללו הפכו להרי סלע אדומים, שאותם מתחילה השמש להאיר במחזה מרהיב.

     

    הקור בחוץ מקפיא את הגוף, ולאחר דקות חימום ארוכות של מנוע הרכב, אני יוצא לנסיעה קצרה עד לפתחו של פארק "ציון". הדרך העוברת בינות לקירות הקניון, ממלאה את העין בצבעי חום-אדום של סלע ונטיפי קרח לבנים של מים שקפאו בדרכם מטה.


    הדרך עוברת בין קירות חומים-אדומים ונטיפי קרח לבנים. פארק ציון   (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    הדרך עוברת בין קירות חומים-אדומים ונטיפי קרח לבנים. פארק ציון (צילום: ליאור קורן)

     

    הכביש לכיוון מזרח עולה ומתפתל אל חלק ההר הגבוה ועובר דרך מנהרה צרה באורך 1.7 ק"מ, שנחנכה בשנת 1930 ומשם מתפתל דרך גבעות סלע בגווני צהוב, כתום וחום. שם אני מבחין בכמה צבאים מקפצים במציאות ולצידם אינדיאנים מקומיים בדמיון.

     

    לאחר מכן, הנוף מתחלף בשדות שלג משובצי עצים ועדר ביזונים (שכמעט ונכחדו מהנוף האמריקני) דוהר במרחבים. התחנה השניה הינה "ברייס קניון". להבדיל מקודמו, כאן הנסיעה היא על ראש הסלע ולא בתחתיתו, כשכביש הפארק מפונה משלג ומסביב יערות מושלגים ונוף פתוח למרחקים.

     

    גם כאן הדרך חפה כמעט ממכוניות ובכל נקודת עצירה אל מול הנוף יש שקט ושלווה. הנוף בינואר יפהפה והוא משלב צוקים אדומים, שלג לבן צחור וירוק של עצי מחט. לאחר שאני עובר את נקודת התצפית Agua Canyon (בגובה של 2,682 מטרים), מתחילה סופת שלגים ולא ניתן להמשיך בנהיגה, לכן אני חוזר על עקבותיי אל שער היציאה.

     

    יערות מושלגים ונוף פתוח למרחקים. קניון ברייס (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    יערות מושלגים ונוף פתוח למרחקים. קניון ברייס(צילום: ליאור קורן)

     

    צפונה, אל השממה הגדולה

    מפארק ברייס, אני פונה בדרך צפון - אל כביש 21 (נקרא גם Ely). ק"מ אחר ק"מ הופך הנוף בהדרגה לשטוח, ואת הכביש הצר יחסית (מסלול אחד לכל כיוון) חוצות רוחות נמוכות, כשהן מעיפות איתן אבק לבן של שלג. שטחי הענק לצידי הכביש, שאותם דמיינתי בשלב תכנון הטיול כצהובים, מתגלים כלבנים עכשיו ובמבט סביב, משתרע מדבר שלג לבן וגדול מוקף הרים, שאותו חוצה פס אספלט שחור בודד.

     

    מספר העיירות בשטח המדברי, כצפוי, אינו גדול ולכן יש לתכנן את העצירה ללינה על פי מיקומן על המפה. לקראת ערב אני עוצר בעיירה הקטנה "מילפורד", שבה המראה הקפוא של בתים ומכוניות מכוסים שלג יכול לשמש כאתר צילומים קלאסי לסרט מתח או אימה.

     

    המוטל בסיסי ופשוט, בלילה אני נעטף בשלוש שכבות בגדים, שמיכה ורדיאטור חשמלי צמוד למיטה, אך למרות זאת הקור מסרב לעזוב. בבוקר, מתגלה הסיבה לכך: עקב גל קור יוצא דופן, הטמפרטורה צנחה למינוס 27 מעלות. הרכב מכוסה כפור וגם על המדרכה צריך לצעוד בזהירות: צעד בלתי זהיר מביא להחלקה מיידית.

     

    במזג אויר שכזה, אסור להשאיר דבר במכונית: בקבוקי שתייה קופאים ועלולים להישבר ופירות הופכים להיות בלתי אכילים. הכביש כוסה כולו שלג, ואני מתלבט האם לצאת לדרך במצב זה ומחליט להסתכן. למזלי, לאחר נסיעה איטית של מספר קילומטרים, השלג פוסק והכביש הופך בטוח יותר לנהיגה.

     

    כל מה שתשאירו ברכב - יקפא. עצירה בפארק ציון (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    כל מה שתשאירו ברכב - יקפא. עצירה בפארק ציון(צילום: ליאור קורן)

     

    שילוב השמש יוצר גווני תכלת, לבן וצהוב לכל מקום שאליו תביט העין, הכביש משתפל לעבר עמק רחב ולאחר מכן - עולה

     שוב כשהוא מסתיים בשרשרת הרים מושלגים, יוצר מראה רב הוד ותחושה של נהיגה בתוך סרט. התנועה ממול דלילה ביותר עם רכב שמגיח פעם בשעתיים לערך.

     

    באחת מהפעמים שבהן עצרתי בצד לצילומים, הופיעה משאית ענק כשהנהג - דמות גדולה בעלת שפם וזקן - סימן לעברי בתנועת "האם הכל בסדר?" וממשיך לדרכו לאחר נפנוף תודה מצידי.

     

    המרחבים כאן עצומים, כשבכל יום של נהיגה גומאים מאות קילומטרים של נסיעה. בחלקים מהדרך ניתן לקלוט תחנות רדיו אזוריות עם מוזיקה מגוונת. בחלקים אחרים אין קליטה - גם לא סלולרית, כך שכדאי להכין מראש פסקול שירים בטלפון או בדיסק (או להצטייד במקלט רדיו לוויני דיגיטלי).

     

    המרחבים עצומים, בכל יום של גומאים מאות קילומטרים של נסיעה (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    המרחבים עצומים, בכל יום של גומאים מאות קילומטרים של נסיעה(צילום: ליאור קורן)

     

    יער בלב מדבר

    בתוך השממה האמריקנית, לאחר שחוצים את הגבול בין יוטה אל מדינת נבאדה, מתחבאת שמורת טבע שאליה לא מגיעים רבים מפאת המרחק מכבישים ראשיים. זהו פארק Great Basin, המשתרע על צלע הר בגובה של כמעט 4,000 מטרים.

     

    הפארק כולל יער של עצי מחט, שמהווים אי ירוק ויוצא דופן ביחס לסביבה עם מגוון רב של כ-800 זני צמחים שונים ועשרות זני חיות. חלק מהעצים ביער הינו עתיק יומין, כמו אותו עץ מחט בן 5,000 שנה שהתגלה קרוב לפסגת ההר וקיבל את השם "פרומתיאוס".

     

    יש בפארק הזה מערות נטיפים ודרך מטפסת על צד ההר כשהיא משקיפה על נוף מרהיב. בחורף הדרך הנגישה לנהיגה מגיעה רק עד אתר הקמפינג התחתון (יש שניים בפארק) וחסומה בהמשך בגלל השלג. בקיץ ניתן לטפס עד לגובה רב.

     

    המשך הדרך צפונה על Route 50, לצד הכביש נמתח טור בלתי נגמר של עמודי חשמל מעץ. למעשה, אותו מרחב ענק של שממה אינו שטוח כולו אלא מבותר על ידי רכסי הרים והכביש עולה, יורד ומתפתל, חוצה מעברים בגבהים של 3,000-2,000 מטרים.

     

    שמהווים אי ירוק ויוצא דופן ביחס לסביבה. פארק גרייט באסין  (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    שמהווים אי ירוק ויוצא דופן ביחס לסביבה. פארק גרייט באסין (צילום: ליאור קורן)

     

    בערב של אותו יום, בנסיעה לכיוון צפון-מערב אל שרשרת הרים נוספת - Toiyabe, השמש צובעת את השמיים, העננים בוערים באדום וכתום בוהק מעל פסגות לבנות-כחולות, הטבע יוצר תמונה מוטרפת בצבעיה ומראה שהוא מרשים יותר מכל פעלול דיגיטלי ממוחשב.

     

    אני חוצה את ההרים ועוצר על המדרון בצד השני ללינה בעיירה אוסטין. זוהי עיירת כורים השוכנת בגובה של 2,013 מטרים, בת 200 תושבים בלבד, אך בשיא גדולתה במאה ה-19 מנתה כ- 10,000 איש שהגיעו לאזור במטרה לעבור במכרות הכסף. כיום עדיין כורים כאן אבני טורקיז בכמויות קטנות יחסית. בסמוך לעיירה, במרחק של כ-20 ק"מ מהמקום, ישנו מקבץ של מעיינות חמים טבעיים בהם ניתן להשתכשך.

     

    "עבר כאן תייר"

    מאוסטין, הדרך ממשיכה לחצות עמקים והרים, אך בהדרגה הנוף הולך והופך שטוח, צבעו משתנה בפעם הראשונה מזה מספר ימים לצבעים חום וצהוב שמחליפים את הלבן.

     

    בצד ימין של הכביש אפשר לפגוש את "הר הדיונה" הגדול. זהו הר של חול באורך של כשלושה ק"מ וגובה של 180 מטרים שבולט בייחודיות שלו לצד הרי הסלע הסובבים. נהגי הג'יפים ישמחו לשמוע כי המקום פתוח לנהיגת רכבי שטח.

     

    אחריו מתחילות להופיע חוות חקלאיות, בכניסה לעיר Fallon (ידועה כמקור גידול של אלפלפה למספוא), עוצר בתחנת דלק בעלת משאבות דלק מכניות, שפועלות מזה עשרות שנים עם גלגלי מספרים מסתובבים. התחנה מנוהלת על ידי זוג מקומיים מבוגרים ורודי-פנים וחייכנים גדולים: "גם לפני שבוע וחצי עבר כאן תייר!" אמרו לי.

     

    העיר הבאה בתור תהיה רינו, שמהווה אחות קטנה לעיר לאס וגאס - עם מלונות גדולים ובתי קזינו. אך להבדיל מווגאס המדברית, רינו שוכנת למרגלות הרי "סיירה נבאדה" המפורסמים, וגם הם מושלגים עכשיו.

     

    העננים בוערים באדום וכתום מעל פסגות לבנות. שקיעה על הדרך (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    העננים בוערים באדום וכתום מעל פסגות לבנות. שקיעה על הדרך(צילום: ליאור קורן)

     

    לרדת אל הים

    מכאן, הדרך למערב (לכיוון קליפורניה) הופכת להיות אוטוסטרדה גדולה וסואנת - Interstate 80 בעלת 5-4 נתיבים לכל כיוון, כאשר היא מזכירה לפרקים את כביש שער הגיא, אבל להבדיל, עם הרים גדולים ומיוערים לאורך של כ-130 ק”מ.

     

    בהדרגה, השלג בצדדים מצטמצם והירוק משתלט על התמונה עם יערות מחט עבותים וכרי דשא.

    מזג האוויר משתנה תוך שעתיים ומתחמם באופן דרמטי. בפעם הראשונה מזה שבוע ניתן לפתוח חלון במכונית.

     

    אחרי העיר סקרמנטו, חרטום המכונית מופנה ימינה וצפונה בכביש לעמק נאפה, נוסע בינות לאינספור כרמים ושדות פורחים ועוצר לטעימה של יין (רק טעימה, צריך להמשיך לנהוג). הנופים כאן מזכירים אזורים באיטליה וצרפת. ממשיך עם הכביש עד הים, פונה דרומה על כביש מספר 1 שמתפתל בין שדות ועצי אקליפטוס ולבסוף נצמד אל צוקים מעל האוקיינוס השקט עם פיתולים אינספור.

     

    השמש מתחילה לרדת וצובעת את הדרך בזהוב מול כחול של ים, הכביש יורד דרומה בפיתולים עד שלפתע מופיעים ברזלים כתומים-אדומים של גשר הזהב. חציית הגשר בעוד הוא זוהר בעת השקיעה, לעבר העיר סן פרנסיסקו, מהווה סיום הוליוודי הולם למסע נהיגה מהסרטים.

     

    מסלול הנסיעה מווגאס לסן פרנסיסקו. בחורנו הגיע בשלום (צילום: ליאור קורן) (צילום: ליאור קורן)
    מסלול הנסיעה מווגאס לסן פרנסיסקו. בחורנו הגיע בשלום(צילום: ליאור קורן)

     

    הכותב מנכ"ל אקספלורר - רשת חברתית למטיילים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ליאור קורן
    קילומטרים של לבן בכביש הבודד. הדרך במדבר השלג בארה"ב
    צילום: ליאור קורן
    מומלצים