שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ים של שקט: אני והיאכטה חוצים את האוקיינוס
    אלון בט מאס בלהשיט יאכטות עבור אחרים, להבריק ולנקות אותן. מכאן ועד להחלטה לרכוש יאכטה ולשוט בעולם, המרחק היה קצר מאוד. וכך, ללא תאריך סיום מוגדר - יצא לחצות את האוקיינוס השקט. מה דעתכם להתחיל במקסיקו? חלק א'

    בעשר השנים האחרונות הפלגתי בסירות מפרש (יאכטות) שונות בעיקר במסגרת העבודה. בים התיכון, באיים הקריביים, באיי הבהאמה, בארצות הברית ובחוף המערבי של מקסיקו.

     

    עבודה על יאכטת מפרש, כסקיפר או כאיש צוות, אפשרה לי לטייל בעולם ולהגיע למקומות שלא היה ביכולתי לממן את ההגעה אליהם או את השהות בהם אלא באמצעות יאכטה.

     

    עוד על שיט בערוץ התיירות:

     

    אחרי שעבדתי על יאכטות מפרש, שמתי לב שלמרות השהות במקומות מדהימים ביופיים, עם מים צלולים בצבע טורקיז עז שכמותו רואים רק בגלויות ובספרים, תמיד ברקע היו הבעלים של הסירה או לוח זמנים שבו צריך לעמוד, ותמיד היה כלי שיט שצריך לדאוג שייראה טוב, שהנירוסטה תבריק כמו ראי, שהעץ יחזיר ברק מסנוור ושלא יהיו שום סריטה או כתם על הסיפון או על גוף היאכטה.

     

    תחושת החופש לא ממש קיימת, וכשהגיע הזמן להרים עוגן ומפרשים ולהפליג ליעד הבא, יצאתי הרבה פעמים בתחושת החמצה. ההנאה לא הייתה שלמה. שמתי לב שכשהפלגתי על יאכטות כטרמפיסט, כאיש צוות מתנדב העוזר לבעל היאכטה להגיע מנקודה לנקודה, העצירות היו ארוכות יותר, והטיולים, הצלילות וההיכרות עם המקומיים היוו את חלק הארי של "זמן היבשה" שעמד לרשותי. המרחק מכאן ועד ההחלטה לצאת להפלגה, כבעליה הגאה של יאכטה קטנה - היה קצר מאוד.


    מפת הטיול באיי האוקיינוס השקט (באדיבות טבע הדברים)

     

    קניתי יאכטה שהפכה לי לבית למשך שנה

    וכך, אחרי שנתיים של עבודה בחוף המערבי של מקסיקו, קניתי לי יאכטה שהפכה לי לבית למשך שנה, ויצאתי לחציית האוקיינוס השקט. בחירת שם לבית הצף החדש שלי הייתה קלה. מכיוון שהתכנון הוא להפליג לאט ורגוע, בלי לדחוף את הסירה עד לגבולות היכולת שלה ובלי תאריך סיום מוגדר –Slowly נבחר כשם הנאות ביותר שהגדיר את סגנון הטיול, ולצערי גם התאים ליכולת הביצועית של הסירה. התקציב שעמד לרשותי אפשר לי לרכוש יאכטה זולה בת 30, שעמדה שנה וחצי ללא תנועה על מזח רעוע במקסיקו.

      

    המסלול שבו בחרתי הוא לא המסלול הנפוץ ביותר בין בעלי היאכטות שמחליטים לחצות את האוקיינוס השקט. לא כדי להיות שונה חלילה, אלא פשוט כי שני האיים שבהם רציתי לבקר: האי פסחא והאי פיטקארין (Pitcairn) נמצאים מחוץ לאותו מסלול מקובל, ובגלל משטר הרוחות, תנאי מזג האוויר העונתיים והזרמים, השילוב של שני המסלולים קשה ומאוד לא מקובל.

     

    באי הפסחא רציתי לבקר מאז שהייתי ילד. בספריית הוריי היה ספר על איי הפסחא, ובו תמונות של פסלי ענק בצורת פנים מוארכים שריתקו אותי. מסתורין אופף את התרבות וההיסטוריה של השבטים שאכלסו את האי.

     

    על האי פיטקארין נודע לי בגיל מאוחר יותר, ואחרי שצברתי אלפי מילים ימיים. במהלך הפלגות ארוכות, זמן לקרוא יש בשפע. אין זמן יותר מתאים מלקרוא ספרות על עולם השיט, וכך נודע לי על האי פיטקארין. ההיסטוריה של האי וההיסטוריה של עולם השיט כרוכות זו בזו בקשר מדהים, שבעקבותיו נוצרו שלושה סרטים הוליוודיים ואין-ספור תכניות דוקומנטריות.

     

    מה אין בהיסטוריה של האי הפצפון הזה? יש הכול; מרד, קנאה, רומנטיקה, רצח, מתחים, חילוץ – תענוג. והכול אמיתי!

    שני האיים האלה למעשה קבעו לי את מסלול ההפלגה, ושאר העצירות נקבעו מהצורך להתחשב במיקום שלנו על האוקיינוס, כשהכיוון הכללי – מערב.

     

    בכתבה זו אתמקד בעיקר בשני איים קסומים אלו, אך אתחיל מהיציאה במקסיקו, עם מעבר מהיר על המסלול ועד ההגעה לאיי פסחא ומשם לפיטקארין.


    כחלק מההככנות, יש לטפס על תורן ולבדוק כל כבל וגלגלת

     

    Slowly יצאה לדרך!

    את ההפלגה התחלתי בלה פאז, מקסיקו. לה פאז נמצאת קרוב לקצה הדרומי של חצי האי באחה קליפורניה. לאורך החוף המערבי של מקסיקו הפלגנו לאט מבלי להתרחק מהחוף, כדי לגלות אם יש בעיות בסירה. מכיוון ששנה וחצי לפני שרכשתי אותה הסירה לא הייתה בשימוש, הרבה מערכות מכניות וחשמליות צריכות להיחשב כפוטנציאל לתקלה, והעדפתי לבדוק אותן תוך כדי הפלגה קלה, עם אפשרויות לעצור ולתקן את מה שהתקלקל.

     

    במשך חודש הפלגנו לאורך החוף ועצרנו בכל לילה במפרץ אחר, לפעמים בעיר גדולה, לפעמים בכפר דייגים קטן ולפעמים במפרץ שומם. היציאה הרשמית ממקסיקו היוותה עבורי ציון דרך חשוב. כאמור, ההפלגה לאורך החוף הייתה מעין מבחן יכולת של הסירה שבמהלכו תוקנו הבעיות שהתגלעו, ורק ברגע שיצאנו ממקסיקו החל הטיול האמיתי. מיד לאחר שעברנו את הגבול שבין מקסיקו וגואטמלה, הוצאתי את בקבוק ה"שמפניה" (מיץ תפוחים תוסס עם שני אחוזי אלכוהול שעלה שני דולרים במכולת Pedro), ובטקס חניכה שברתי אותו על העוגן שבחרטום. Slowly יצאה לדרך!

     

    ממקסיקו הפלגנו במשך שלושה ימים לאל-סלוודור, שם עצרנו למשך עשרה ימים, ומשם לחודש וחצי בקוסטה ריקה ועוד שלושה שבועות בצפון פנמה. אנשי צוות באו והלכו, אך מפנמה יצאנו שלושה לחצייה הארוכה מפנמה לאי פסחא: סאם - נגר קנדי/צרפתי בן 23 וללא ניסיון בשיט למרחקים ארוכים, ג'ימי – אמריקני בן 26 שהפליג אתי מאל-סלוודור ובזה מסתכם ניסיונו בשיט, ואני.

     

    המרחק מנקודת היציאה בפנמה ועד האי פסחא עומד על 2,700 מיל ימי (500 ק"מ) בקו ישר. מפאת תנאי מזג האוויר וכיוון הרוח נוספו 300 מיל ימי לסך הכללי, וכעבור 3,000 מיל ימי (5,550 ק"מ) ו- 27 ימים הגענו להנגה רואה (Hanga Roa) שבאי פסחא.


     

    אלון בט משנה את שם היאכטה ל-Slowly

     

    יש כמה סיבות שבגללן ההפלגה לאי פסחא אינה פופולרית: לאי אין מפרץ מוגן שבו אפשר להסתתר כשיש סערה. במקרה כזה כל הסירות עוברות לצד שבו האי "מסתיר" את הגלים והים הסוער. מומלץ לא להשאיר את הסירה ללא השגחה בכל שעות היום והלילה, ומכשיר הקשר צריך להיות כל הזמן על ערוץ הקריאה של חיל הים למקרה של אזהרת מזג אוויר. אם אף אחד מאנשי הצוות לא נמצא בסירה, חובה לדווח לחיל הים שהסירה אינה מאוישת, ובנוסף - הסקיפר חייב ללכת כל הזמן עם מכשיר קשר נייד.

     

    העומק הרב וסוג הקרקעית באזור העגינה מול המקום המיושב היחידי באי הנגה רואה, ושאליו חובה להגיע בעצירה הראשונה לבדיקת דרכונים, מכס וכו', אינם מעודדים כלל. אלמוגים מדהימים וריף מפותח בעומק 20 מ' הם סיוט לצורכי עגינה של סירה קטנה.

     

    מכיוון שהנגה רואה הוא "מרכז העניינים" ושם הכול קורה, זה המקום המועדף לעגינה על אף התנאים הלא פשוטים. וכאילו שכל זה לא מספיק, כדי להגיע לחוף עם הדינגי (סירה מתנפחת עם מנוע חיצוני ומשוטים) צריך לעבור אזור גלי במיוחד ומסוכן, ולהיכנס לתוך מעגנצ'יק קטן ומצ'וקמק. בגלל הפרשי גאות ושפל מומלץ להוציא את הדינגי מהמים ולהעלות אותה עד מעל קו המים בזמן שיא הגאות. בלי מנוע חיצוני חזק מספיק שיכול לעקוף את הגלים ולהתחמק מסכנות – אין טעם אפילו לנסות. כשהמנוע מורכב על הדינגי, להרים ולסחוב אותה מעל קו המים בזמן גאות זו מטלה מעייפת אם צריך לבצע אותה יותר מפעמיים ביום.

     

    פיטקארין, האי הקרוב ביותר שבו אפשר לעצור, נמצא במרחק 1,200 מיל ימי (2,220 ק"מ) מהאי פסחא, וגם שם העצירה תלויה במזג אוויר ידידותי. לעומת זאת, ההפלגה במסלול היותר פופולרי לאיים המרקיזיים (פולינזיה הצרפתית) מאפשרת עצירות רבות באיים נוחים לעגינה לצורכי מנוחה, או הגנה במקרה של מזג אוויר סוער.


    סירת גומי אוחסנה על הסיפון כשהיא ריקה מאוויר

     

    האיים שנתגלו בחג הפסחא

    השם אי הפסחא (Easter Island) ניתן למקום ב- 1722 על ידי הנווט ההולנדי ג'ייקוב רוגווין, ש"גילה" את האי ביום שבו חל חג הפסחא, אך למעשה האי כבר היה מיושב על ידי אלפי פולינזים. הגענו להנגה רואה בבוקר, יצרנו קשר עם תחנת החוף לשם כניסה רשמית לאי, והם הפנו אותנו למקום העגינה המועדף עליהם. התנדנדנו על עוגן עד הערב בלי יכולת לרדת מהסירה, עד שנציגי השלטון הגיעו אלינו להחתמת הדרכונים, בדיקת הניירת ובדיקה בריאותית שלנו ושל תוכן הסירה.

     

    כשסיימנו את כל הנהלים השמש הייתה קרובה לאופק ממערב, ונאלצנו לבלות את 24 השעות הראשונות שלנו באי פסחא בלי לרדת מהסירה עד הבוקר. הסירה שלנו הייתה היחידה במעגן הלא מוגן הזה, כשגלים גבוהים מאוד עוברים מתחת לבטן הסירה, ומתנפצים לא יותר מ- 25 מ' מאתנו לכיוון החוף.

     

    באותו לילה ישנתי בחוץ עם שעון מעורר שצלצל בכל 30 דקות כדי שאוודא שהעוגן מחזיק מעמד ושהגלים לא מתחילים להישבר קרוב יותר לסירה. בבוקר נרגעו מעט הגלים, והרשינו לעצמנו לרדת לסיבוב רגלי ראשון אחרי 28 ימים של הפלגה. לאחר כמה ניסיונות כושלים ומפחידים לתמרן את הדינגי בין הגלים שהתנפצו סביבנו וגולשי הגלים שצחקו עלינו, הגיעה סירה עם דייג מקומי שהנחה אותנו לעקוב אחריו ולעשות בדיוק מה שהוא עושה. לא יודע איך – אבל הצלחנו!


    הנוף מהמעגן הראשי שמול הבירה הנגה רואה - גן העדן

     

    במרחק 300 מ' משמאלנו ראינו את קבוצת הפסלים (Moai) הראשונה. חמישה פסלי פנים על חומת אבן נמוכה, עם הגב לים והפנים לכיוון האי. בירור קצר בשילוט המקומי, והבנו שלמעט שבעה פסלים כל שאר הפסלים ממוקמים תמיד עם הגב לים והפנים לכיוון האי. כל אחד מהפסלים נבנה על שם אדם מסוים שבעברו תרם בצורה משמעותית לחיים על האי. צ'יף, מורה, שר, לוחם, אמן, ספורטאי או איש עשיר שפשוט שילם כדי שיונצח בפסל משלו.

     

    אותם פסלים הוצבו באתרי קבורה המוניים, כדי להמשיך ולשמור על תושבי האי גם לאחר מותם. על אף שהפסלים ברובם דומים זה לזה, יש כמה בעלי אפיונים ברורים יותר, כמו גובה, פנים עגולים יותר, אף שונה מהשאר, וזה כנראה היה משהו שאפיין את האדם שעל שמו נוצר אותו Moai. אותם שבעה פסלים העומדים עם פניהם לים הוצבו בכוונה על גבעה נישאה ולא על שפת הים, והם עוצבו בדמותם של שבעה ימאים פולינזים שהגיעו ראשונים לאי והתחילו את ההתיישבות הראשונה בו.

     

    האי נקרא על ידי הפולינזים Rapa Nui. לאחר ששבעת הימאים גילו את האי, הם חזרו לאי שממנו באו, צירפו את משפחתם המורחבת, והיגרו לאי החדש כדי ליישב אותו. האי חולק בין שבע המשפחות, וכך נוצרו שבעה שבטים. עם השנים התפתחה מסורת באי, ששילבה אתלטיקה ופוליטיקה. כל שבט שלח את האתלט הטוב ביותר לתחרות נגד שישה האתלטים האחרים, והשבט המנצח היה השבט שמולך על האי.


    קבלת הפנים במפרץ אנקנה, שאליו הפלגנו כשהיה סוער מדי

     

    אי שתושביו ננסים?

    שכרנו רכב ונסענו לפינה הדרומית-מערבית של האי, לכפר אורנגו (Orango). בסמוך לכפר עוברים על פני לוע של הר געש רדום, הנושא את אותו שם. עצרנו, עשינו טיול רגלי בטבע והמשכנו לכפר העתיק שהיווה את נקודת הזינוק לתחרות הבין-שבטית. מתחם הכפר הוא אחד משני הפארקים הלאומיים שהכניסה אליהם כרוכה בתשלום. ביקור בפארק כולל סיור בכפר העתיק במסלול מסודר המלווה בהסברים המוצגים בנקודות ההתעניינות הרבות, ובנוסף מדריכים מקומיים עונים על שאלות שעליהן לא ניתנת תשובה בשילוט המפורט.

     

    במבט ראשון על הבתים בכפר אפשר לחשוב שתושבי האי היו ננסים. הכניסה לבית אינה מוגנת בדלת, וגובה הפתח לא עולה על 50 ס"מ, אך כשנכנסים פנימה מתגלה חלל שתקרתו בגובה של אדם ממוצע. הסיבה לבנייה המאוד לא נוחה הזאת היא הצורך בהגנה. במקרה של פלישה לאי של שבט תוקפני, התושבים היו מתבצרים בתוך הבתים ומגנים על הפתח.

     

    לאחר שהזדחלתי לתוך אחד הבתים, אני יכול לומר בביטחון מלא שאין לשום לוחם, חמוש בכידון, חרב, מגן או חץ וקשת סיכוי לעבור את הפתח הקטן כשלוחם אחר אורב לו בתוך הבית.

     

    בהתחשב בעובדה שאלו היו המגורים של המקומיים, אסטרטגיה הגנתית שכזאת הופכת את חיי היומיום למאוד לא נוחים. כל כניסה או יציאה מהבית כרוכות בהתפתלות וזחילה מתחת למשקוף האבן הנמוך. ציורי קיר עתיקים מעטרים את הסלעים הפזורים בשטח, ומלמדים על תרבות "אנשי הציפור". תרבות זו מחזירה אותי לאותה תחרות ספורט פוליטית.


    ג'ימי, אמילי, אני וסאם על רקע לוע הר געש באורנגו

     

    סלע גדול מאוד מנותק מהאי יוצר אי קטן ונפרד הנקרא Moto Nui. הסלע מתנשא לגובה רב, הוא תלול מאוד והמים המפרידים בין הכפר לסלע הם קרים, עמוקים, שורצים בכרישים וצלולים ביותר. צוקים מרשימים ללא חוף מפרידים בין הכפר לסלע. השבט המנצח בתחרות הוא השבט שנציגו הוא הראשון שמביא ביצה שלמה שנגנבה מקן שנבנה על ידי עוף ימי החי באזור.

     

    העוף הזה בונה את קנו במרומי הצוקים, בין נקיקים צרים וקשים לגישה. כדי לנצח בתחרות היו הספורטאים חייבים לרדת מהכפר לתחתית הצוק, לחצות בשחייה את המצר הצר והקר, לטפס על צוקים חדים כתער, לארוב לאחד העופות עד שיעזוב את הקן, לגנוב את הביצה ולחזור באותה דרך, וכל זאת מבלי לאבד את הביצה או לשבור אותה. רבים נהרגו במהלך התחרויות האלה עקב טביעה, נפילה מגובה רב, מכת קור או תקיפת כריש.

     

    בתכשיטים שנמצאו ובציורי הקיר נראים המתחרים במין תחפושת ציפור, שאותה לבשו כשארבו לעוף שיעזוב את הקן. תרבות "אנשי הציפור" חדלה להתקיים (איך לא?) עם הגעת המיסיונרים הנוצרים בשנת 1860.


     

    ציורי הסלעים באורנגו, המתארים את תרבות "אנשי הציפור"

     

    שיא הביקור באי פסחא

    מאורנגו המשכנו לפארק השני של האי - Rano Raraku, שהיווה מבחינתי שיא החוויה של הביקור באי פסחא. בפארק הזה פזורים עשרות פסלי פנים במה שנראה כאי סדר מוחלט. בנוסף, חלק מהפסלים ננטשו באמצע תהליך עשייתם.

     

    מסתבר ש- Rano Raraku - היה הסדנה שבה נחצבו פסלי הענק. הפסלים נחצבו מתוך סלעי הענק המפוזרים על גבעה זו. בניגוד למה שהורגלנו באמנות בת זמננו, הסתתים/אמנים ההם לא העבירו את הסלע ממקומו הטבעי לסדנה, העמידו אותו בזווית המועדפת עליהם והחלו במלאכת הסיתות.

     

    סלעי הענק היו תקועים באדמה בעומק לא ידוע, ובמקום להוציא את הסלע ולהזיזו החלה העבודה במקומו של הסלע, ולאט לאט הפסל "יצא" מתוך הסלע. הסיבה לנטישת הסדנה והפסקת העבודה בזמן שחלק מהפסלים עדיין בתהליך העשייה אינה ברורה עד היום.


    15 פסלי ענק עומדים זקופים וגבם לים

     

    השבילים בפארק מסומנים היטב, ומדריכים מקומיים שמחים לענות על כל שאלה. הירידה מהשבילים לצורכי צילום או כל סיבה שהיא – אסורה בהחלט. במבט מנקודת תצפית גבוהה ראיתי פסלים שבורים במרחק רב מהסדנה.

     

    רוב הפסלים השבורים נשברו בצוואר, וראש הפסל התנתק מהגוף. יכולתי לראות שהפסלים השבורים יוצרים קווים ישרים ומרשתים את כל האי. המדריך הסביר שכנראה אותם פסלים נפלו במהלך ההובלה מהסדנה למקום המיועד להם, ונשברו בנקודה החלשה ביותר – הצוואר.

     

    נראה כי בעקבות תאונות מסוג זה נקבע גובה הפסל לא על פי חשיבות הדמות שעל שמה הוא נבנה, אלא לפי המרחק שעליו לעבור מהסדנה עד ליעדו הסופי. כך יצא שהאתר הקרוב ביותר לסדנה - Ahu Tongariki, הוא גם המרשים ביותר, עם 15 פסלי ענק העומדים זקופים וגבם לים, פסל אחד שכוב ושבור בדרך מהסדנה, ועוד פסל יחיד ובודד, הנפרד מאותם 15 מסיבה לא ברורה.


    ג'ימי עומד על יד הפסל של עמד במשימה ב-Ahu Tongariki

     

    מקומי אמיתי תמיד יציע לאורח באי מתנה

    האי שייך היום לצ'ילה, אך המקומיים מפרידים עצמם מהצ'יליאנים. התרבות הפולינזית ידועה בנדיבותה, ומקומי אמיתי תמיד יציע לאורח באי מתנה, גם אם באותו רגע אין לו מה לתת. בתופעה זו נתקלתי בזמן שהותי באי. הדוגמה שהשאירה עליי את הרושם העז ביותר לתופעה זו הייתה במהלך טיול רגלי ארוך שעשיתי מהנגה רואה לאורך קו החוף עד להר הגעש אורנגו. גם מסלול זה מסומן היטב ועובר באתרים מעניינים – אחד מהם הוא מערה חבויה שהתגלתה ובה ציורי קיר רבים.

     

    מדרגות חצובות בסלע מובילות מהצוק הגבוה למערה. ירדתי למטה, עשיתי את הסיבוב המתבקש ועליתי חזרה למסלול. כשהגעתי חזרה למסלול הגיע מקומי רכוב על קטנוע, עם בנו בן השלוש. שניהם היו לבושים בבגדי ים בלבד, ללא תרמיל, ארנק או כל אמצעי אחר לנשיאת חפצים אישיים.

     

    לפני שהגעתי למסלול הם כבר היו בדרך למדרגות. נפגשנו בברכת "בוקר טוב" וראיתי על פני האב שהוא "נתפס" לא מוכן ואין לו שום דבר לתת לי כמתנת "ברוך הבא". הוא נבוך מאוד מהמצב, ואחרי כמה שניות של אבדן עצות הוא פנה לאחור עם בנו בידיו ועלה מאחוריי לכיוון השביל... לא ממש הבנתי מה הוא עושה ולמה הוא עוקב אחריי בצורה כל כך בוטה.

     

    כשהגענו לקטנוע החונה הוא עקף אותי, פתח תא קטן בקטנוע, שלף לימון טרי שקטף בדרך והתעקש שאקבל את המתנה. לצערי הרב המצלמה באותו רגע קיבלה עצמאות והחליטה להתנגד לכפתור ההפעלה... נפרדנו מבלי שאנציח את הרגע התמים הזה...

     

    החלק השני של הכתבה יפורסם בשבוע הבא

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלון בט, טבע הדברים
    פסל מואי עם כובע אבן
    צילום: אלון בט, טבע הדברים
    צילום: אלון בט, טבע הדברים
    אמילי ואני
    צילום: אלון בט, טבע הדברים
    צילום: אלון בט, טבע הדברים
    פסל שעבודתו הופסקה באמצע ועדיין בשלבי סיתות
    צילום: אלון בט, טבע הדברים
    מומלצים