שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השכן הפדופיל שלי כבר לא יצעק על הרבי שלו
    לאחר שהשתחרר מהכלא, הקפיד השכן שלי ללכת למכון הליווי כפי שחרדי אחר מקפיד על הליכה לבית הכנסת, אבל הוא לא מצא שם אהבה שתשקיט את מצפונו, אז הוא חנק אותו לנצח. לו רק היה לו אומץ לספר לי מי הרבי שרצח את נפשו בכיתה ד'
    השכן שלי משתכר נטו שבעת-אלפים שקלים בחודש. הוא עובד קשה מאד על הכסף. אלפיים שקלים מתוכם הולכים עבור דמי שכירות. מים, חשמל וארנונה הוא לא משלם כי בעל הדירה פראייר. עדיף לו לשתוק, אחרת הזקן ידרוש ממנו גם את זה, ובהתחשב בהוצאותיו החודשיות - התוספת הזו לא באה בחשבון.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

     

    בחמשת-אלפים השקלים הנותרים ישנם 25 שטרות של מאתיים שקלים. בחודש של אדם חרדי ישנם 22 לילות בהם אין חיוב לשמור שבת או להתכונן עבורה. מאתיים שקלים זה סך החיוב שדורש ממנו הסרסור הגבוה עבור ביקור של שעה במכון הליווי. בהתחשב בעובדה שלחרדי ישנם רק 22 ימי עסקים במגזר החרדי, נשארים לו אלף וחמש-מאות שקלים עודף ממכון הליווי.

     

    השכן שלי אסיר תודה על כך שהרוסי הגבוה משאיר לו קצת כסף בכיס. באחד הלילות, כשביקר שם, יעץ לו השומר הגבוה להעביר את משכורתו ישירות לחשבון הבנק של המכון. "חבל על העמלות", אמר לו.

     

    העיניים שלו ביקשו אהבה

    השכן שלי בא מבית חסידי. כשהיה קטן למד ב"חדר" בבני ברק. המלמד בכיתה ד' השתייך לאותה חסידות של השכן.

    שניהם אהבו מאוד את האדמו"ר, אפילו העריצו אותו. המלמד, בנוסף, אהב גם ילדים קטנים, את השכן שלי אהב יותר מכולם. הילד הקטן היה בן להורים גרושים, וכמיהתו לדמות אב זעקה ממנו ללא מילים. העיניים הגדולות שלו ביקשו אהבה.

     

    המלמד ב"חדר" הבין טוב בילדים. היה לו קל לזהות את מצוקתו של השכן שלי. דרך מעניינת הייתה לו לטפל בילדים מסוגו, הוא פשוט ניסה להביא מהם ילדים.

     

    לפני שנה בערך, ישבנו למין שיחה כזו של שכנים במוצאי שבת. הוא סיפר לי שישב בכלא חמש שנים על כך שפגע מינית בילדים שאותם תפס ברחוב או בכל מקום אחר. "פעם", ספר השכן, הוא התארח אצל מכרים. הם אהבו אותו כל כך, אבל כשהלכו לישון הוא היה הולך להרדים את ילדיהם. ההורים היו אסירי תודה, המשטרה קצת פחות.

     

    עורך הדין שלו היה ציון אמיר. בית המשפט צחק לו בפרצוף ושלח אותו לכלא. "כשהגיע זמן השחרור שלי", סיפר לי השכן החסיד בבכי, "התחננתי לבית המשפט שישאירו אותי בפנים. העולם שבחוץ איים עלי. שלחתי עתירות, הסברתי שאני פוחד לפגוע שוב בילדים".

     

    אבל בשם החוק, בית המשפט שילח אותו מהכלא. משם הלך השכן שלי ל"גהה", שם קיווה שיטפלו בנפשו השסועה, שיעזרו לו עם ההתמכרות המינית ואולי אז יוכל להשתקם ולהיות אדם נורמאלי. אבל ב"גהה" רק החליפו לו את ההתמכרות, ושלחו אותו לדירה שהייתה צמודה לחדר ששכרתי אני.

     

    חנק את מצפונו לנצח

    השכן שלי מתחנן שיסלחו לו הינוקות שנפגעו. הוא מבין שזה לא ריאלי, אבל עדיין בוכה. בכיתי איתו, כאב לי בשבילם ובשבילו.

    הסברתי כי אין לי שום דרך לעזור לו, היות שכל כך הרבה חיים נהרסו. הסברתי לו שאם חלילה היה פוגע בבתי, לא הייתי מוצא בתוכי סליחה עבורו. השכן שלי התעשת וענה "בילדה שלך בחיים לא אגע". לא האמנתי לו, אבל הבטתי בו בצורה שהבהירה כיצד אגיב לו רק יחשוב עליה.

     

    השכן שלי הקפיד ללכת למכון הליווי כפי שחרדי אחר מקפיד על הליכה לבית הכנסת. האקט הפיסי לא עניין אותו בכלל. "בכל פעם", סיפר לי השכן, הבנות במכון היו מכירות אותו טוב יותר, והוא היה משלם כסף עבור תשומת הלב שנתנו לו. זה לא הפריע לרוסי הגבוה לגבות ממנו את מאתיים השקלים. השכן שלי הבין שלסרסור אין מושג באהבה. לו כן היה, והוא שלם עליה במיטב כספו.

     

    השכן שלי נראה כמו בחור חסידי; בחורצי'ק שמנמן, פאותיו מתנופפות ברוח, וציצית ארוכה תלויה לו מעל הווסט. הוא אינו שומר שבת, כתחליף לזה תראו אצלו בפייסבוק את זמני כניסת ויציאת השבת ממש על הוול - "לכבוד שבת קודש", כמובן. וגם בגלל שבתוכו כואב לו חילול השבת.

     

    השבוע עברתי על יד הבניין שבו גרנו בשכנות. נזכרתי בו, וניגשתי לראות מה שלומו. דפקתי בדלת. בפתח ניצב אדם מבוגר שלא הכרתי. שאלתי אותו היכן השכן שלי. הזקן הביט אל תקרת המבואה, היה שם מוט ברזל תקוע מקיר לקיר. הוא לא היה צריך להוסיף מילה. השכן שלי הגשים את חלומו הגדול, וחנק את מצפונו לנצח.

     

    האדמו"ר הנערץ עשה לו "נו נו נו"

    בדרך משם הרדיו היה פתוח, קולה של מרסדס סוסה בקע ממנו, היא התפייטה במילות תודה לאל, על האהבה שנתן ובכלל,

    ואני נזכרתי בשכן שלי. הייתה לו נפש עדינה וטובה שנאנסה במשך שנים פעם אחר פעם על ידי המלמד שלו בתלמוד התורה. דמיינתי אותו תלוי בין שמים וארץ, נלחם על טיפות האוויר אחרונות, וליבי נדד לשם. אני בטוח שהוא בכה כל כך, בטח ביקש סליחה שוב ושוב, אבל הבין שלא יוכל להתמודד עוד עם מצפונו המיוסר.

     

    רציתי לרוץ לרבי שלו ב"חדר", להטיח בו הכל בפרצוף, ואז נזכרתי שהוא לא אמר לי את שמו מעולם. הפחד שיתק אותו. חשבתי על האדמו"ר שאליו הלכו השכן שלי ואביו. הוא כעס נורא על המלמד ב"חדר", ואפילו קרא לו ועשה לו 'נו, נו, נו' בארשת פנים מאוכזבת. המלמד המשיך ללמד בחדר, רק שעכשיו הפך פחות בררן, והתפשר על ילדים אחרים.

     

    תהיתי מה היה קורה לו הרבי היה מתאבד במקומו. ייתכן מאוד שילדים רבים אחרים היו מקבלים את חייהם. חייכתי לעצמי במרירות, "כעיתונאי" אמרתי בליבי, אדע לפחות מה תהיה הסיבה להתאבדויות של צעירים חסידים נוספים שאולי צפויות לנו בשנים הקרובות. לא בגלל שהם היו אנשים רעים, אלא בעיקר מפני שהאדמו"ר שתק.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים