שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גברים, הרעלתם את היין - נשבור את החבית
    ילתא, גיבורה תלמודית, שוברת 400 חביות של יין כשאורח בביתה מסרב להעביר לה את כוס היין שעליה בירך. גם בי נותר נותר זעם לא מעובד שמחפש מוצא: על אמי וסבתי שדוכאו ונוצלו, ועל מערכת החינוך הדתית שהקטינה אותי. אז שברתי 400 בקבוקים

    מחשבות על נשיות וזעם

    בסוף השבוע הזה נציין את יום האישה הבינלאומי. אני כותבת את הטור, וברקע נשמעים בביתי קולות מטקס הענקת פרסי האוסקר. הוליווד כמייצגת ערכים מערביים, מלמדת אותנו כי ביטויי זעם ישירים ופומביים של גברים מובנים ואף מוערכים. לעומת זאת, ביטויי זעם נשיים מעוררים תהייה ואף התקוממות.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

     

    מי שהתמכר כמוני לסדרה "מד-מן", יכול לשחזר בדמיונו סצנות זעם רבות של דון, הזכר אלפא של הסדרה. אנחנו זוכרים אותו נכנס למשרדו, ובחמת זעם מסלק לרצפה את כל מה שנמצא על שולחן העבודה שלו, מנהל קרבות שיכורים בברים, מפטר אנשים בגסות, תוקף מינית, משפיל את חבריו ויריביו ונשאר גיבור אהוד.

     

    לעומתו, בסצנה בלתי נשכחת נכנסת למשרדו מזכירה זועמת, הנושאת בזיכרונה לילה אחד בו דון אלפא, הבוס שלה, שכב איתה ואחר כך ציפה ממנה להוסיף ולהתנהג כבימים עברו, וכאילו כלום לא קרה (מבחינתו באמת כלום לא קרה). המזכירה הטיחה פסלון בקיר משרדו, ובדקה שאחר כך, נעלמה מהסדרה.

     

    התמודדות עם זעם היא חוויה מורכבת, ההתמודדות עם זעם נשי מורכבת פי-כמה. זעם ונשיות הם כאילו תרתי דסתרי.

     

    אגדה על נשיות וזעם

    אגדה תלמודית שבמוקדה התמודדות עם זעם נשי, היא האגדה אודות ילתא, נחמן ועולא, בתלמוד בבלי (מסכת ברכות, דף נא עמוד ב. כאן מתורגם מארמית):

     

    בתפקיד ילתא: רוחמה וייס. קטע מהמיצג

     

    עולא הגיע לבית רב נחמן, כרך פת וברך ברכת המזון. נתן לו כוס של ברכה לרב נחמן. אמר לו רב נחמן: "ישלח מר כוס של ברכה לילתא". אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: "אין פרי בטנה של אישה מתברך אלא מפרי בטנו של איש", שנאמר (דברים, ז'): "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" - פרי בטנה לא נאמר, אלא פרי בטנך. תניא נמי הכי (שנויה גם כך, יש מקור קדום שאומר אותו דבר...)

     

    בינתיים שמעה ילתא (שכך הם מדברים), קמה בכעסה (בארמית: "בזיהרא"), ועלתה לבית היין ושברה ארבע-מאות חביות של יין.

     

    אמר לו רב נחמן: ישלח לה מר כוס אחרת. שלח לה (עולא): כל הכוס הגדולה הזו של ברכה היא. שלחה לו (ילתא לעולא): "ממחזרים דברים, ומסמרטוטים - כינים".

     

    היתרונות של ילתא

    ילתא, ששמה המקורי הוא בכלל יעל (יעלתא) או אילת (אילתא) חיה בקהילה היהודית של בבל במאה השלישית לספירה. אביה, רבה בר אבוה, היה חכם תלמודי חשוב, וככל הנראה, גם בעל המעמד הפוליטי החשוב ביותר בקהילה היהודית-בבלית באותה תקופה: ראש הגולה.

     

    ילתא נישאה לחכם ודיין יהודי חשוב ששמו רב נחמן. הייחוס והכוח הפוליטי-כלכלי של בית אביה חברו לידענות ולמעמד המשפטי-הלכתי שלו, ויצרו את אחד הבתים החזקים והמפוארים של יהדות התקופה. יש מקורות תלמודיים המעידים על כך שילתא הייתה גם דמות ציבורית פעילה ומשמעותית בעצמה.

     

    הנחיתות של הנחותי

    עולא, המגיע מארץ ישראל לביתם של נחמן וילתא, הוא "נחותי", שמשמעותו המילולית היא "הנוחת", "היורד". מעמדם הכלכלי של "הנחותים", בדרך כלל, נמוך, והם מסתובבים בין קהילות ישראל, מעבירים תורה ממקום למקום, ומתפרנסים מהאירוח בקהילות השונות.

     

    עולא מוזמן לברך ברכת המזון, וכחלק מברכה זו לברך גם על כוס היין. את כוס היין המבורכת נהוג להעביר בין המסובים, מתוך אמונה כי השותה ממנה יתברך בשפע ובפריון. אלא שכאן אנחנו נכנסים לתחום המחלוקות שבין מנהגי ארץ ישראל למנהגי בבל. בארץ ישראל נהגו להעביר את כוס הברכה רק בין הגברים, בעוד שבבבל נהגו להעבירה גם לנשים.

     

    מה הקשר בין אישה לפריון?

    בדרשה המפולפלת שמביא עולא בשמו של רבי יוחנן, ואחר כך גם בשם מסורת קדומה מתקופת המשנה, נטען ש"פרי הבטן" מתברך מהגבר ולא מהאישה. ובמילים אחרות, על פי הגניקולוגיה הארץ-ישראלית העובר נוצר מהזרע של הגבר, ותפקידה של האישה מסתכם בהיותה מֵיכל לנשיאת הזרע – הילד. על פי הלוגיקה הזו, אם היין מברך את השותים בפריון - הרי שאין טעם להעביר אותו לאישה, שכן הפריון לא תלוי בה.

     

    אתם מבינים את זה? בעולם העתיק יש כמעט רק דבר אחד המזכה נשים בערכה, והוא ההולדה. "אם הבנים שמחה" זו תמצית משמעות של הקיום הנשי בעולם העתיק. אישה עקרה מתבקשת להרגיש אשמה, אבל אישה פורייה? זה לא היא, זה הוא.

     

    נעים להכיר? זיהרא

    במקום כוס הברכה שולח עולא לילתא דרשה מורעלת. דרשה העושקת נשים אפילו מהאחריות להריון שלהן. ברגע זה ילתא, האישה המיוחסת והחזקה, נכנסת למצב של זיהרא. בתרגום של הסיפור לעברית כתבתי: "שמעה ילתא שכך הם מדברים, קמה בכעסה ועלתה לבית היין ושברה ארבע-מאות חביות של יין". אלא שהמילה הארמית המיוחדת שנבחרה לתיאור הכעס של ילתא היא "זיהרא". השימוש במילה הזו אינו נפוץ בתלמוד הבבלי, ויחד עם זאת, מהמקומות שבהם הוא מופיע נלמד שיש לו שלוש משמעויות: נחלה, ארס וכעס.

     

    "אלפי שנות קיפוח נשים היו ועודן". הזעם של רוחמה וייס  ()
    "אלפי שנות קיפוח נשים היו ועודן". הזעם של רוחמה וייס

     

    ה"זיהרא" של ילתא גורם לה לעשות מעשה מאוד לא שגרתי, שנראה בעיניי רבים גם תמוה, כיוון שאישה עושה אותו: היא שוברת ארבע-מאות חביות של יין.

     

    רבים ודאי שואלים מדוע הימנעות מהעברת כוס הברכה מובילה להתפרצות ארוכה וחזקה כל כך של זעם? נדמה לי שריבוי המשמעויות של המילה הארמית "זיהרא" יכול להציע פרשנות גם לכך: בכמה וכמה מובנים ניסה עולא לקחת את ה"זיהרא" של ילתא.

     

    הוא ישב בביתה, נחלתה, אך לא הכיר בכך שמה שיש בבית שייך לה, ומנע ממנה את היין שלה. יתר על כן, אפשר לטעון שהרחם של האישה הוא נחלתה, וגם אותה ביקש עולא להפקיע מילתא. ההתייחסות המעשית של עולא לדרשה של רבי יוחנן אומרת: אין לאישה כל נחלה בעולם. גם את המעט שיש לה נפקיע ממנה בכוח הדרשנות שלנו. דיבור שכזה הוא גם בבחינת רעל וארס, הוא הכשת נחש.

     

    היין של עולא, גם זה הנמצא בכוס השנייה והמבוהלת שהוא מעביר לה, הוא יין ארסי, מורעל. ברמה הסימבולית עולא משקה את ילתא ב"כוס עקרין" - המשקה שהיו שותות נשים כאמצעי מניעה. ילתא הוכשה ונחלתה נעשקה, וכל שנותר לה לעשות הוא לגייס "זיהרא" נגד "זיהרא", ולהציף את הבית על יושביו הדרשנים ביין שהורעל.

     

    נעים להכיר? סמרטוטר

    בדברי הסיום של ילתא, כשהיא מסרבת לכוס הברכה השנייה והשקרנית של עולא, היא מכנה אותו סמרטורטר, ומזכירה לו ש"הזיהרא", הנחלה, היא שלה ולא שלו. שלה הבית, שלה היין, שלה הברכות ושלה גם הרחם. וממנו? ממנו יוצאים רק דיבורים וכינים.

     

    הזיהרא שלנו מבהילה יותר?

    האם סיפור על אישה ששוברת ארבע-מאות חביות של יין, מבהיל יותר מסיפור על גבר שעושה זאת? למה זעם נשי מרתיע, בעוד שלזעם גברי יש היבט חינני ומושך?

     

    אולי זה בגלל הזיהרא? בגלל הקשר בין זעם לנחלה. מי שזועם, ובוודאי שובר ארבע-מאות חביות של יין, עושה מעשה אדנות. הוא אומר: יש דברים בעולם ששייכים לי, אני שולט עליהם, ועל כן מותר לי גם לבחור להרוס אותם. אישה עם "זיהרא" היא אישה עם רכוש, והיא מטילה ארס בטענה הגברית על הבעלות על העולם. גם לי יש "זיהרא", אומרת ילתא, ונותנת אקורד סיום מנצח לסיפור ההתנצחות.

     

    לאן נוליך את הזעם?

    אלפי שנות קיפוח נשים היו ועודן, ולצד ניסיונות מנומסים, מלומדים ואחראיים לנתב את הזעם למחוזות פרודוקטיביים - אני מרגישה שעדיין נותר זעם לא מעובד, לא אחראי ולא מעשי שמחפש מוצא. זה הזעם על אמא שלי, וסבתא שלי, וסבתא של סבתא שלי שדוכאו, נוצלו והחופצו.

     

    זעם על שנות לימודים במערכת החינוך הדתי שבה מוריי ומורותיי הסבירו לי מדוע אסור לי ללמוד תלמוד, ומדוע אני פסולה לעדות. זעם על שנות ישיבה מאחורי מחיצה, זעם על חיים שהקטינו אותי ופגעו בכבודי. קראתי פעם אישה חכמה (וסלחי לי שאיני זוכרת את שמך) שאמרה כי לצד הטראומות המוכרות צריך להתחיל לדבר על טראומה רוחנית. על כל אלה יש זעם, והשאלה היא לאן נוליך אותו.

     

    "בית המדרש של ילתא" פותח את שעריו

    ביום חמישי הקרוב (7/3), ערב יום האישה הבינלאומי, נקיים ב"בית האמנים" בירושלים מייצג ששמו

    "אישה. שבירה. בית המדרש של ילתא".

     

    בעזרתה הטובה של ילתא יעסוק המיצג בהתמודדות הלא פתורה עם הזעם הנשי. במיצג תהיה עבודת וידאו 'אישה. שבירה', שהוכנה על ידי הבימאי רובי גת, ובמרכזה אני - בתפקיד ילתא - שוברת ארבע-מאות בקבוקי יין. בנוסף לסרט אלמד בבית המדרש את אגדות ילתא, ותחבור אלי ללימוד החברותא שלי, יונה ארזי. אתם מוזמנים למסע בעקבות הזעם הנשי, ובעקבותיה של ילתא.

     

  1. זמני כניסת שבת ועוד על פרשת "כי תישא"
  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים