שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ואז הרב פרומן אמר: 'אני רוצה להיות עם אלוקים'
    "בפורים הגעתי למחלקה האונקולוגית. הרב שכב במיטתו, מחייך במלוא פניו מתוך שינה. ואז מלמל משהו שנשמע כשברי פסוקים: מה אשיב לאד-ני, כל תגמולוהי עלי. כמה שאני רוצה להיות איתו!" הביקור אחרון אצל הרב מנחם פרומן - המשורר אליעז כהן נפרד

    מאז י' באדר לפני כשבועיים, הרב מנחם נמצא אצלי עוד יותר מתמיד ועוד יותר מההרבה-מאוד של השנתיים האחרונות - בגוף, בנפש, בתודעה.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

  1. צפו: הפרידה המרגשת מהרב ערב פטירתו

     

    רק כמה ימים הצליח, שוב, להדליק אותי לרעיון חדש משלו, והנה הידרדרות במצב ותפילה מיוחדת בכותל. בחלומות הלילה שאנחנו לפעמים משתפים בהם רב את תלמידו-חברו, אני רואה מה שאינני רוצה שיגיע, שאינני רוצה לראות. אפרת אהובתי אומרת לי: "סע אליו". אחרי כמה ימים של התלבטות אני נוסע.

     

    "אליעז איתי, אליעז ישיר לי"

    יום שני, פורים בירושלים. לא אומרים "הלל", אבל אני נכנס דרך הפסוק הזה של בית החולים, "פתחו לי שערי צדק,

    אבוא בם אודה יה". עולה במהירות לקומה השביעית, תר אחר המחלקה האונקולוגית. אינני יודע מה אראה.

     

    אווירה פורימית מקבלת את פניי במחלקה, עם בחורי ישיבות המנגנים, שרים ורוקדים בין חדרי המחלקה. שיבי, הבן, מנופף לי - וכבר מרחוק אני רואה את הרב שכוב במיטתו, מחייך במלוא פניו מתוך שינה. פניו קורנים כתינוק, עיניו עצומות, אבל אני מכיר את התמונה הזו. זוכר את הביקורים האחרונים אצל חנן פורת ז"ל, ויודע כי הרב מנחם נמצא כעת, אולי, בין כאן לשם, וכבר "חוטף" איזה נעם-עליון מזיו השכינה.

     

    אני מתיישב ליד מיטתו. כמה רזה, כמה נחלש מאז ראיתיו. עוד כמה חיוכים מתוך שינה, והנה הוא פוקח את עיניו, ועל פי הכחול הצלול הזה אני יודע שהוא מזהה אותי. בפרץ ספונטני אני קם ומנשקו על מצחו (מה שפעמים רבות רציתי, ורק בתקופת המחלה אני מרשה לעצמי).

     

    החיוך לא מש מפניו. אני שואל לשלומו. ניכר שהוא סובל, אבל באיזה ערפל. בדיוק נכנסים אותם משמחים חמודים, שואלים אם יוכלו להיכנס ולשיר, והרב מנחם אומר בקול חלוש:" אליעז עכשיו איתי. אליעז ישיר לי", ואני יודע שאם חוש ההומור הפרומני פה, אז הכל עדיין פה...

     

    בקבוק יין במחלקה האונקולוגית

    "נו, איך היה פורים בכפר עציון?" ואני מספר ונופל בלשוני שלמרות שחנן איננו, הטיש החסידי ישנו, והרב מתקן אותי בעדינות: "אז חנן ישנו"...

     

    מתגלגלים לדברי-תורה וענייני מדינה, וגם ענייני תורה ומדינה הכרוכים יחד כמו השיעור שנתנה רות קלדרון בכנסת. "התקשרתי לברך אותה, וכמה היא שמחה!" אומר הרב. ובין לבין אני שואל על הכאבים ועל תיאבון, והרב מנחם שותה בלגימות קטנות ובקושי, אבל שיבי מספר בלא-מעט-התלהבות ש"אבא שתה בקבוק יין".

     

    ועם שהרב מנחם מתערפל שוב לשינה מחויכת קלה, שיבי מספר לי איך ביקש לשתות עד דלא-ידע, והיה מבושם ושמח. ואז הרב מנחם, כמעט-מתוך-שינה, ממלמל משהו שנשמע כשברי פסוקים, וכשאני שואל מה אמר, הוא שוב פוקח את עיניו ושואל: "מה אשיב לאד-ני, כל תגמולוהי עלי", וממשיך בעיניים בורקות: "אני רוצה להיות איתו. כמה שאני רוצה להיות איתו!"

     

    ואני מנסה להסתיר את השתנקותי, ואומר לו שבוודאי שיזכה "להיות איתו", אבל בינתיים אתה כאן ואתה מביא את האור של הקב"ה אלינו. והנה, אני מנסה "להרוויח" עוד ימי הרב-מנחם בעולם. הנה, עוד שלושה שבועות מגיע אובמה לירושלים, אתה זוכר שרצית לבוא - אתה והקאדי הגדול של ירושלים - ולהביא לאובמה לוושינגטון את ברכת השלום מירושלים? אז הנה הוא בא אליך!

     

    ואני רואה בעיניים של הרב וביד המורמת קלושות שהוא כבר לא מאמין שיזכה לכך. שום מילה איננה נאמרת. וכשאני חושב שהנה, שוב הוא שוקע לשנת ראיית האלוהים - מגיעים כמה מן הילדים והנכדים והוא ניעור לחיים, פונה לכל נכד בשמו, מתעניין, משתובב עימם בדרכו, וזה סימן עבורי שעליי ללכת. ניגש למראשותיו, מניח את ידיי על ראשו, ואומר שאין לי מעצמי מה לומר עכשיו, אבל יש חסד כהני קדמון אחד: "יברכך השם וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. יישא השם פניו אליך וישם לך" - והרב מקדימני ואומר בעיניים עצומות ובחיוך גדול: "שלום. שלום!"

     

    "אני רב פורים"

    לפני שאני יוצא מהמחלקה, חיבוק גדול לשיבי, והאחות ששיבה נזרקה בשערה אומרת לי: דבר כזה עוד לא ראיתי.

    חולה ששותה לשכרה! דבר כזה עוד לא ראיתי!"

     

    ואני נזכר בנסיעה אחת שלנו, של הרב מנחם ושלי לפני הרבה שנים, בימי אוסלו הרעים. שבים מאירוע קינה ופרידה מיריחו שנמסרת לפלסטינים, ובאחד מעיקולי הדרך בחזרה לתקוע, אחרי שבמבזק חדשות שוב שיבשו את שמו, הוא מגלה את אוזני:

     

    "הגיע הזמן, אליעז, שאגלה לך סוד. אתה יודע, האמת שלא קוראים לי הרב פרומן וגם לא הרב פורמן. בעצם-בעצם אני הרב-פורים!" הצחוק שלו מאז שמזכיר קצת נעירות של עייר, עודו מתגלגל באוזניי, ורק בירידה במעלית מן המחלקה, 17 שנים אחרי, אני חושב שאני מתחיל להבין את הסוד.


  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מוטי קמחי
    חוש ההומור הפרומני נשאר עד לפרידה האחרונה
    צילום: מוטי קמחי
    אליעז כהן
    מומלצים