החיים הם נס: ג'אם סשן עם הרב פרומן
אריאל הורוביץ פגש את הרב פרומן רק פעמים ספורות, אך במהלכן הספיק להכיר פרפורמר מעולה, משורר, אלכימאי, בעל אוהב ואדם שנותן לסובביו את התחושה כי עצם הקיום הוא נס. במלאות שבוע לפטירתו, האזינו לשירו של הורוביץ: "פרומן"
הייתה לי הזכות להשתתף כמוזיקאי אורח בארבעה שיעורים של הרב פרומן ז״ל. כמובן שאין זאת היכרות מעמיקה, אבל החוויה היא בלתי נשכחת, ומה שקיבלתי ממנו חורג בהרבה מתוכן השיעורים עצמם.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
האהבה וההשתאות שהאיש הזה עורר בי מונצחות בשיר ״פרומן״, המופיע גם באלבומי החדש "הגיבורים שלי", ונותר לי רק להוסיף להן את המחשבות שהמפגשים איתו העלו, כדי לא לשכוח אותן בעצמי, ומתוך תקווה שהן יעשו עוד קצת חסד עם דמותו של האיש המיוחד שאיבדנו בשבוע שעבר.
כנף שמאל מובילה
נפגשנו לראשונה בקיץ האוהלים של 2011. במקום בתקוע, נקבע שהשיעור השבועי של הרב פרומן יתקיים במאהל האימהות החד הוריות בירושלים. הגעתי מוקדם והרכבתי את הציוד שלי. הקהל שהגיע מכל הארץ התאסף על הדשא, וסמוך לשעה היעודה הגיע הרב.
אני זוכר שברגעים הראשונים הטריד אותי שהכיסא שאני לוקח איתי תמיד להופעות, גבוה בהרבה מכיסא הפלסטיק הפשוט ששימש אותו. ניסיתי לשבת קצת כפוף כדי לצמצם את הפער, וחיכיתי שהשיעור יתחיל. במקום לדבר לקהל, פנה אלי פרומן ואמר בשקט: ״תתחיל לנגן״. שאלתי אותו אם לא הוא זה שאמור לפתוח, והוא ענה בחיוך: ״לא. כנף שמאל מובילה!״
אחרי שביקשתי שיסביר לי את כוונתו, אמר שבקבלה מדברים על שתי כנפיים: השמאלית היא הכנף של הרגש והימנית של השכל. מכיוון שאני יושב משמאל ואני גם המוזיקאי, כלומר זה האמון על הרגש במפגש, מן הראוי, שאני אפתח כי כנף שמאל היא החשובה. כך נפתח הערב שעבורי היה בלתי נשכח ועליו נכתב השיר ״פרומן״.
אני לא בקיא בפרטי המשנה הפוליטית של ״ארץ שלום״, התנועה שפרומן ייסד, אבל נדמה לי שהמשפט שלחש כדי שאתחיל לנגן עומד בבסיסה. לא עזה ויריחו תחילה, אלא עבדאללה וכ״ץ תחילה. קודם צריך להכשיר את הלבבות, שום פטנט אחר לא יעבוד. כנף שמאל צריכה להוביל.
יש סוד בשיגעון
הקרח בערב ההוא נשבר מהר מאוד, בין השאר כי תוך כמה דקות הרגשתי שאני במגרש הביתי שלי, כלומר לא בשיעור יהדות חמור סבר ומכופתר,
אלא בהופעה. הרב פרומן היה פרפורמר מעולה: הוא הקשיב לשירים שבחרתי לשיר, הגיב להם, נתן להם לשנות את מהלך השיעור והפך אותו ליצירה משותפת כשכל צד מגיב לשני, לפעמים בתורו ולפעמים באופן ספונטני, ממש כמו בג׳אם סשן מוזיקלי.
גם הדרך שבה בנה פרומן את המשפטים הייתה מוזיקלית: הוא התעכב על המילים, הפך אותן קצת ואז הפריח אותן באוויר. נראה שהוא עצמו מסתכל עליהן מרחפות מעל לקהל, מגלה את משמעותן בפעם הראשונה מולנו, ואפילו מטיל בהן ספק. יותר משהרגשתי שאני מקשיב לשיעור של רב, הרגשתי שאני זוכה לאלתר עם מישהו בסדר הגודל של סקסופוניסט הג׳אז יאן גארברק.
בסוף הערב, כשכל האגדה החסידית שבחר ללמד, פורקה לגורמים ונפרשה לפנינו (על האגדה עצמה ראו למטה ובשיר), הסכים פרומן עם מישהו בקהל שמדובר ביצירה סוראליסטית לחלוטין: ״נכון! אבל איפה היינו בלי השיגעון? יש סוד בשיגעון!״ ושלח את כולנו הביתה בהרגשה הנדירה שאמנות טובה באמת, עשויה להעניק לקהל שלה את התחושה שעצם הקיום הוא נס.
הדסה ומנחם
אני כותב את הדברים האלה בעיצומו של שבוע עבודה עמוס, ולכן עוזב את הכתיבה וחוזר אליה כשאני יכול. גיליתי שלא הייתי עקבי: התחלתי ב״הרב פרומן״, המשכתי ב״פרומן״ ועכשיו אני כבר ב״מנחם״. להצדקתי, אני יכול לומר שאני מאמין שהרבה אנשים שהכירו את האיש עברו בדיוק את המסלול הזה, בזכות צניעותו של הרב פרומן והדרך המידית ומלאת שמחת החיים שבה הוא התחבר עם אנשים.
חוץ מזה, אני חושב שאת השיעור החשוב ביותר קיבלנו ממנחם - מנחם של הדסה: כשחיפשתי השבוע תמונה כדי לכתוב עליו בעודי מביט בה, מצאתי את החיוך והמבט הכי מאירים בצילום משותף של הדסה ושלו (שמעתי פעם שהוא המליץ לצלם להתמקד ברווח בינו לבין אשתו ״כי שם נמצאת השכינה״). בכל מקרה, בעיניי לפחות, מי שמסתכל ככה על אשתו, אחרי גידול משותף של עשרה ילדים הוא באמת איש שלום.
״תו-דה!״
האגדה החסידית, שלימד הרב באותו שיעור בירושלים, סיפרה כי הזמן נוצר על ידי החסדים הנעשים בעולם. לפי האגדה, את החסדים אוסף משורר קבצן ושירתו מעלה אותם לשמיים, אל אלכימאי מסתורי שרוקם מהם את הרגעים של יום המחרת. אני חושב שהרב מנחם פרומן היה כל הדמויות האלה ביחד: גם עושה החסדים, גם המשורר וגם האלכימאי שניסה לקנות לנו זמן.
התעצבתי מאוד לשמוע על מותו אבל אני יודע שכדי לזכור אותו באמת אני צריך לסיים את הדברים עליו כמו שהוא נהג לסיים את שיעוריו: לצחוק, למחוא כפיים בקצב ולקרוא בקול: ״תו-דה!״
פרומן / מילים ולחן: אריאל הורוביץ
רגע לפני שכבה אור הנר הלהבה גדלה עוד יותר
אולי בגלל זה כולם מגיעים כל סופשבוע אל השיעורים
בחורות לבושות נונשלנט חיילים בחופשת השבת
יושבים על הדשא בסנדלים רק המורה בכיסא גלגלים
לרב החולה יש צחוק מתגלגל ורק מזה אתה מקבל שיעור
שיעור בזוהר
יש משורר אחד קבצן שאוסף חסדים בעולם
הוא מעביר אותם דרך השיר אל המכשף האלכימאי
והמכשף היושב על ענן רוקם מהם את רצף הזמן
כך שהזמן הקצוב לכולם תלוי במידת חסדים בעולם
זה לא הגיוני - מישהו צעק בדיוק – הרב צחק
שיגעון – יש סוד בשיגעון!
מנחם פרומן - הצחוק שלך המשוגע
כמעט שהדביק גם את אחמד יאסין אויבנו המושבע
נפגשת איתו והתפללתם יחד
אבל הוא לא רצה לחלום על ארץ שלום
נגן איזה שיר אומר לי הרב אתה המשורר הקבצן עכשיו
עוצם את עיניי מתמכר לצלילים - מולי על הדשא בסנדלים
בחורות לבושות נונשלנט חיילים בחופשת השבת
אומר לעצמי תוך כדי שיר לו רק נראתה כך כיכר בכל עיר
עם דף הלימוד העובר בין כולם כמו ג'וינט שגולגל בו סוד מעולם אחר
שיגעון – יש סוד בשיגעון
חלום – על ארץ שלום
פרומן – מנחם פרומן
לפנייה לכתב/ת 
