שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "פאנץ' 119": פאנץ' ששווה לחכות לו

    מי אמר שאין יותר סרטי אקשן איכותיים? הנה מבריטניה מגיע אלינו "פאנץ' 119" שמלבד סצנות פעולה מהודקות, מביא למסך עלילה מעניינת ודמויות עם עומק. אפילו הצילום מוקפד, ומוכיח שבמקרה הזה מישהו חשב לפני שהתחיל לירות

    אחרי שרואים סרט אקשן מאכזב אחרי סרט אקשן לא טוב מספיק, קל לפקפק, להניח שאנחנו מבקשים יותר מדי. זה ז'אנר שלא נחשב לראשון במעלה, גם לא כשהוא "עולה רמה" לדרמת פשע. אולי עלילה בסיסית עם חורים ודמויות ששועתקו מהסרט הקודם יחד עם האקדחים זה היא כל מה שיש בו, ובכך עלינו להסתפק, בלי לדרוש יצירתיות ובטח שלא עומק.

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

      

    ואז מגיע "פאנץ' 119" ("Welcome To The Punch"), וגורם לכל שאר הסרטים בז'אנר שיצאו לאחרונה להחוויר, ולהוכיח שמותר לנו לבקש יותר. הוא בעצמו חיוור למדיי מבחינת צבעוניות. שמים לכך לב בסצנת הפתיחה, שתפקידה להראות כמה הפושע ג'ייקוב סטרנווד (מארק סטרונג) מאיים, ועד כמה הבלש מקס לווינסקי (ג'יימס מקאבוי) נחוש לתפוס אותו - גם אם זה אומר לרדוף אחריו לגמרי לבד.

     

    לא רואים את הפנים של סטרנווד ברוב הסצנה. הוא וחבורתו לבושים בחליפות - כלבי אשמורת סטייל, עם מסיכות גז על פניהם, כי המקום שהם שודדים אפוף גז שהם שיחררו לאוויר. רכובים על אופנועים כמו פרשי אפוקליפסה, הם בורחים במיומנות, אחרי שרוקנו מבנה שנראה כמו הגרסה הכחולה של המזרקה של יעקב אגם.

     

    מארק סטרונג וג'יימס מקאבוי על רקע נופיה האפלים של לונדון ()
    מארק סטרונג וג'יימס מקאבוי על רקע נופיה האפלים של לונדון

     

    הצורה הזו, של מבנה מתכת או בטון מפוספס בגוון כחול, חוזרת לאורך כל הסרט במבנים העירוניים של לונדון בה מתרחשת עיקר העלילה. לצידה תאורה קרה ובהירה ברחובות חשוכים. השמירה על הגוונים הקרים מוקפדת עד לצבע השיער של השותפה המאופסת של מקס, שרה הוקס (אנדראה רייסבורו).

     

    הגברים מכים בלילה

    מהסצנה הראשונה נבנית תחושה שמישהו שאוהב קולנוע, וזוכר שמדובר במדיום ויזואלי, עשה את הסרט. כנראה שאירן קריבי ("שיפטי") שכתב וביים את סרטו השני, עדיין מלא בלהט בשביל לזכור שבקולנוע אפשר להגיד דברים עם צבעים, זוויות צילום ותאורה - כן, גם בסרט אקשן. הוא מצליח לעשות את זה בלי לרדת לרמות התחכמות מוגזמות, בלי לעצבן.

     

    הפתיח קצת מאכיל בכפית מבחינת תוכן, כשמפקד ממכשיר הקשר של מקס צועק לו שוב ושוב שייזהר, שהוא אובססיבי ושהוא לא צריך לרדוף אחרי ג'ייקוב כשהוא לא חמוש (ככה הם בלשים לונדונים, נטולי נשק), כי הוא מסוכן. את זה יכולנו להבין לבד. אבל, למעט כמה נפילות בודדות, אף אחד לא עומד מעל הקהל עם לום וחובט בו הסברים.

     

    יש מחשבה גם על הצילום. מתוך "פאנץ' 119" ()
    יש מחשבה גם על הצילום. מתוך "פאנץ' 119"

     

    אחרי התקרית הגורלית בתחילת הסרט, בה הנבל והבלש שנשבע לתפוס אותו נפגשים לרגע, העלילה מדלגת שלוש שנים קדימה. אנחנו פוגשים את מקס כבלש פגום, עם ברך פגועה קשה שממנה הוא שואב נוזל כל בוקר (סצנה אמינה וקשה למדיי, שחוזרת יותר מפעם). אנחנו רואים אותו בחלקים, בקלוז אפים (לא בהכרח מחמיאים), המצלמה מתמקדת על הברך המפורקת והמזרק שננעץ, ומבהירה שיותר מהכול זה האגו שלו, כל אישיותו למעשה שנרמסה באותו מפגש עבר.

     

    במקביל אנחנו פוגשים שוב את ג'ייקוב, מהגב המאוד שרירי שלו. בסרט הזה אף אחד לא מצלם שדיים ושפתיים של בחורות, אלא איברי גוף גבריים, פגיעים יותר ופחות, וזו עוד נקודה לזכותו. השניים עומדים להיפגש שוב, בגלל הסתבכות של בנו של ג'ייקוב בפשע שמערב כוחות גדולים יותר.

     

    מקס הזועם. ג'יימס מקאבוי ב"פאנץ' 119" ()
    מקס הזועם. ג'יימס מקאבוי ב"פאנץ' 119"

     

    נשמע מוכר, ואכן, מדובר בסרט פשע מובהק מהז'אנר. הוא לא מנסה להמציא את הגלגל הקולנועי מחדש, אבל הוא כן מקפיד להיות סרט טוב. איך? לדמויות שלו, שלוהקו להן שחקנים שהתפקידים כמו נתפרו למידותיהם, יש אופי, אפילו רבדים וכך גם לעלילה. כמו פאזל שכיף להרכיב, כלום לא מקרי, ולדמויות יש כמה פנים. "פאנץ' 119" מעניק גם סצנות אקשן מהוקצעות, שנראות אמינות בהתאם לבניית דמותו של ג'ייקוב, ולא כמו סצנות מסרטי גיבורי על.

     

    מבחינת בניית דמויות, הוא כן מתכתב עם גיבורים שבורים נוסח באטמן של כריסטופר נולאן. אם לבאטמן לא היה כסף והוא היה מתגייס למשטרה, יכול להיות שהוא היה הופך למקס, המאוד זועם. הקשר בינו לבין האויב שלו מזכיר את ההקבלה בין הג'וקר לבאטמן, רק שכאן ל"ג'וקר" יש לב.

     

    ג'יימס מקאבוי ואנדראה רייסבורו. גברים מיוסרים, ונשים מיומנות ()
    ג'יימס מקאבוי ואנדראה רייסבורו. גברים מיוסרים, ונשים מיומנות

     

    מקס הוא "הטוב", אבל הוא קרוב להתמוטטות ואובדן שליטה, והממונה עליו (דיוויד מוריסי) יודע את זה. ג'ייקוב אמור להיות נבל מרושע, אבל יש לו עולם חברתי עשיר יותר מזה של מקס, ודאגה כנה ואוהבת לבנו. בזמן שהתעלומה שהם במרכזה, מי באמת סיכן את בנו של ג'ייקוב ולמה, נחקרת ונפתרת, הם נמצאים בתוך טנגו תחת יריות ועשן, כשקשה להבין אם הם צריכים להיות זה נגד זה, או זה עם זה.

     

    הגוונים התכלכלים מצטלמים יפה, וגם הנטייה לצלם אנשים קודם כל בקלוז אפ, שלא נהיה בטוחים את מי או את מה ראינו. הם גם אומרים, יחד עם התסריט, שמדובר ביותר מקרב נגד שחור ולבן. יש כאן דמויות בנויות היטב של גברים שמנסים להיות בשליטה, למרות כל מה שעבר עליהם, שהופך אותם לפגיעים, לכלואים בתוך מערכת חיים וחוקים אכזרית, והקור שהם מקרינים יהיה חייב להתפוצץ מתישהו, להנאתו המלאה של הצופה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים