שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נקדיש קדיש לקולן המושתק של אמותינו
    המקרא והמדרש העבירו ביקורת אכזרית על נשים שהביעו רגשות, והוסיפו לה תג מחיר שאין נורא ממנו - אובדן הבנים. ביום ה' הקרוב, יתייצבו רוחמה וייס ויונה ארזי לצד נשות הכותל, ויגידו קדיש על בניה המתים של אלישבע ועל הבנים שלא נולדו למיכל

    האש שאכלה את הקרבנות אוכלת את הבנים

    בא' בניסן, כמעט שנה לאחר יציאת מצרים, נחנך המשכן. האש האלוהית ירדה מהשמיים ואכלה את הקרבנות. המאמץ הקולקטיבי של העם נשא פרי, וההתרגשות וההודיה הגיעו לשיא: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד).

     

     << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

     

    בעצם היום החגיגי התחולל אסון: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵיה'". האש שאכלה את הקרבנות, אוכלת כעת את הבנים.

     

    כמות הפירושים והתירוצים אודות האירוע הקשה והלא מפוענח הזה רבים מספור. המאמץ למצוא הסבר להריגת הבנים על ידי האל מובן, ובאופן לא מפתיע, מוות לא מוסבר זה הופך לאשמה והאשמה, והמילה הקשה "חטא" דבקה במות הבנים עד עולם. כפי שכתב אחד הרבנים היום בפייסבוק "אני נותן היום שיעור על חטא נדב ואביהו".

     

    המשימה של הפרשנות הפמיניסטית - להפוך מרכז ושוליים

    מקובל להתבונן על מות נדב ואביהו מנקודת המבט של אהרן, האב שנדם לאחר המוות. היום אנו מבקשות להתבונן על הסיפור מנקודת המבט של אלישבע, אם הבנים, הנעדרת מהסיפור המקראי עצמו, אך זוכה לתחייה במדרש.

     

    בכל התנ"ך מוזכרת אלישבע פעם אחת בלבד: "וַיִּקַּח אַהֲרן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר" (שמות ו, כג). אלישבע היא בת ואחות למנהיגי שבט יהודה: היא בתו של עמינדב ואחותו של נחשון, נשיא יהודה. אלישבע היא נסיכה של ממש, והיא נישאה לאהרן, שגם הוא ממשפחת אצולה ומיועד לגדולות.

     

    למרות שסיפור מותם של נדב ואביהו חוזר כמה וכמה פעמים במקרא, כטראומה ואבל המזינים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו, תגובתה והתמודדותה של האם עם השכול נעדרות מהסיפור. גם הפעם הופכת החוויה הנשית לנשיה.

     

    "מי זאת עולה מן המדבר" – מחשבות על ארוטיקה ושכול

    כדרכו, נכנס המדרש אל החלל הפנוי של התהיות הקיומיות שלנו. מדרש מפתיע, ואולי אף קשה לעיכול, קושר בין אבלה של אלישבע לדמות נשית ארוטית משיר השירים.

     

    המדרש משתמש באחד התיאורים המסתוריים של הופעת האישה המפתה בשיר השירים: "מִי זאת עלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיר השירים, ג, ו).

     

    ובאמת, מי זאת האישה שעולה מהמדבר? תשובתו המפתיעה של הדרשן היא: האם השכולה, אלישבע: "מי זאת עולה' - מֵדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד; ראתה יבמה (משה) מלך, ואחיה (נחשון) נשיא, ובעלה (אהרון) כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה (כהן) משוח מלחמה. כיון שנכנסו (נדב ואביהו) בניה להקריב, יצאו שרופים ונהפכה שמחתה לאבל. מיד נעשתה כתימרות עשן" (שיר השירים רבה, ג, ז).

     

    נסיכותה של אלישבע מקבלת גושפנקא חוקית בהכתרת בני משפחתה לכל התפקידים החשובים בישראל והיא שמחה. באותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוהים. ואלישבע של המדרש? בדיוק כמו אהרן המקראי – דוממת.

     

    במדרש מרתק ומצמרר זה אנו רואים איך פיתוי מיני הופך במחי פרשנות לאסון, ותמרות העשן שהיו תפאורה מסתורית וסימבולית לבואה של אישה מכושפת, הפכו קונקרטיות והיו לאסונה של אם הבנים. המיני, היפה, המפתה והאופטימי הופך לאימת מוות.

      

    מי משתיק את שמחת החיים של אלישבע?

    מדוע בוחר המדרש לקשור ליום אבלה של אלישבע את חמש השמחות, ומדוע מתוארת גם אלישבע כמי ששתקה לנוכח מות הבנים?

     

    במאמרו על מות הבנים אומר אלי ויזל: "באופן בלתי צודק, הטקסט המקראי לא מספר, מאלים ומעלים את קולה של האם אלישבע בת עמינדב. האם מעלימים אותה כי היא לא שתקה? ולכן מדגיש הטקסט את 'וידם אהרון'?".

     

    מגדיל לעשות ה"תורה תמימה" המאשים את אלישבע ששמחה בגלוי, ובלי להכיר תודה לאל, בחמש השמחות שקדמו למות בניה: "וזה שתלה השמחה באלישבע ולא באהרן, יש לומר משום שאהרן לא תלה כל הגדולות האלה בזכותו, אלא רק מחסדי ה' איתו ולכן לא החזיק טובה לעצמו לשמוח בכל אלה, מה שאין כן הנשים אין דעתן תקיפה כל כך להבליג על רגשותיהן ושמחותיהן הפנימיות".

     

    האם לפי פירוש זה, מות הבנים קשור להפגנת השמחה של האם? האם הפירוש שלפנינו מציע קול דכאני ומאיים, האומר שדעתן הקלה של הנשים, הגורמת להן לשמוח בפומבי בהצלחות הגברים שלהן (שהרי הצלחות משלהן אין להן), הוא החטא הגורם לאסונן?

      

    אלישבע הושתקה, מיכל ביקרה - ושתיהן ישלמו את המחיר

    הפטרת פרשת 'שמיני' נמצאת בשמואל ב,פרק ו'. גם במרכז פרק זה מנהיג, אשתו הנסיכה, והתנהגות דתית שקוצרת דמים. דוד מעלה את ארון ה' מבית אבינדב (שם הכולל בתוכו את נדב ואת אביהוא גם יחד), עֻזָּא ואחיו, בני אבינדב, מלווים את הארון, וכשהארון נשמט לרגע, שולח עזא שולח את ידו כדי לייצבו.

     

    ברגע קריטי זה "וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים ... וַיָּמָת שָׁם". גם בסיפור הזה, מחסל הזעם אלוהי את האיש המופקד על שמירת הקודש. דוד אינו אהרון, ואף לא אלישבע, ובניגוד לשניהם הוא כועס בגלוי: "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

     

    דוד כנראה לא שמע על דרישתו של בעל ה"תורה תמימה" לאפק רגשות, וכשהוא שב ומעלה את ארון האלוהים, הפעם בשלום, הוא מכרכר בעוז ובשמחה. אשתו המיוחסת של דוד בזה לשמחתו המוחצנת: "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ".

     

    כשהן מביעות רגשות הילדים שלהן מתים

    לאחר שהביעה מיכל את ביקורתה על התנהגותו של דוד, קובע המספר: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ". הנה כי כן, זה מתחיל כבר בשרה שצחקה כשהתבשרה על הולדת הבן, וספגה ביקורת אלוהית על צחוקה. זה נמשך באלישבע השכולה שהואשמה על שמחה ישנה והושתקה באבלה, וזה עובר אל מיכל הביקורתית שנענשת בעקרות.

     

    לפחות תתנו לנו לומר עליהם קדיש

    המקרא והמדרש העבירו ביקורת אכזרית על נשים שמביעות רגשות, והוסיפו לביקורת תג מחיר שאין נורא ממנו – אבדן הבנים.

     

    והנה דווקא בשבוע זה, השוזר שכול מקראי עם ימי זיכרון, החליטה משטרת ישראל לאסור על נשים לומר קדיש בכותל. אם זה לא מספיק ברור, או בלתי נתפס, נחזור על זה שוב: משטרת ישראל תעצור ביום חמישי הקרוב נשים שיאמרו "קדיש" ברחבת הכותל.

     

    אתמול, לאחר לחצים, הודיע רב הכותל (האם הוא מונה למפכ"ל המשטרה?) שנשים שיאמרו קדיש בכותל לא ייעצרו. אנחנו מחכות בסקרנות ליום חמישי, שבו נגלה מי מנהל את משטרת ישראל.

     

    לא דרשנים מלפני מאות שנים, ואף לא אנטישמים, דווקא משטרת ישראל בירושלים היהודית, הודיעה השבוע שהיא תעצור נשים יהודיות שיגידו קדיש בכותל.

     

    פעם ידענו מה באמת חשוב

    אנחנו רוצות לשתף אתכם בסיפור מרגש, ולצערנו כמעט בלתי נתפס, שסיפר לנו השבוע אלחנן אדלר, פסיכולוג קליני, שהוא חבר טוב וקולגה (ולמי שזה ממש חשוב, נציין שהוא גם אורתודוכס).

     

    סבתו של אלחנן, בלה המבורג, חיה בליטא בשנות העשרים של המאה העשרים. כשבלה הייתה בת ארבע נרצחה אמה על ידי שודדים שפרצו לביתם, ובלה הייתה ליתומה.

     

    בלה זכרה וסיפרה, שלאחר מות אמה, שלש פעמים בכל יום, באו אנשים מבית הכנסת אל גן השעשועים שבו שחקה, ולקחו אותה לבית הכנסת על מנת שתגיד קדיש. כל זה קרה בקהילת 'קיידאן', קהילה אורתדוכסית ליטאית אדוקה, שלחבריה ההתנהגות האנושית הזו הייתה דבר מובן מאליו.

      

    ובבית המדרש של ילתא

    ילתא מצטרפת ל"נשות הכותל" - ילתא מעולם לא התעניינה בכותל המערבי (גם יונה ואני ממש לא). ילתא אפילו לא מבינה את התשוקה שלהן להתפלל מול קיר אבנים, וחשוב לה ולנו לציין שבאופן אידאולוגי, אנחנו מוכנות לוותר עוד היום על הכותל ועל הפולחן הקשור בו.

     

    אבל עכשיו כל זה לא משנה. אם אוסרים על נשים להתעטף בטלית, ולנוכח הודעת המשטרה שתאסור עליהן לומר "קדיש" אז אנחנו לא יכולות לשתוק יותר. לכן, ביום חמישי הקרוב, ילתא, וגם יונה ואני, נחתור תחת כמה מהעקרונות שלנו ונעשה את מה שחשוב באמת: נתייצב לאמירת "קדיש" ולתפילת ראש חודש עם "נשות הכותל".

     

    ילתא רוצה לוודא שאתם זוכרים את ההיסטוריה היהודית (זו הכתובה בתלמוד), ויודעים שבנות רב עמרם חסידא הלכו תמיד עם ציצית, ושמיכל הניחה בכל יום תפילין. האם גם אותן המשטרה הייתה מגרשת מהכותל?

     

    באותה נשימה ממש, ילתא גם מבקשת לטעון שאין לנו ולנשות הכותל צורך באסמכתות ההיסטוריות האלה
    בשביל לטעון את הטענה המוזרה ולפיה גם אנחנו, הנשים, נבראנו בצלם אלהים, וגם לנו מותר להתפלל אליו.

     

    ביום חמישי הקרוב ילתא, יונה ואני נאמר בכותל קדיש על בניה של אלישבע, ועל הבנים שלא נולדו למיכל. ונקדיש גם קדיש לקולן המושתק של אמותינו.

     

    על עניין אחד נסרב לומר קדיש - אנחנו לא נקדיש קדיש לסובלנות היהודית, כי אנחנו מסרבות להאמין שהיא מתה. היא חווה תקופה איומה, היא נמצאת בסוג של תרדמת, אבל אנחנו מתעקשות להאמין שהיא תשתקם. הקהילה היהודית של 'קיידאן', שהקפידה להביא לבית כנסת יתומה בת שלש לומר קדיש על אמה, היא התקווה שלנו, ועוד לא אבדה תקוותנו.

     

    שבת שלום ולהתראות בכותל.

     

    את הטור הזה כתבתי עם החברותא שלי יונה ארזי שאין כמוה בעושר ובנדיבות למדנית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גל תיבון
    נחתור תחת העקרונות שלנו, ונתייצב בכותל
    גל תיבון
    מומלצים