שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לשכב בצפירה
    אל תתנו לאף אחד להכתיב לכם את הזיכרון. אם קצת לפני הצפירה אתם שמים לב שהקולקטיב הפך לגוש דחוס, והלאומי ללאומני - עשו עם עצמכם חסד, הישארו בבית ואל תעמדו. התנתקו כדי להתחבר

    ביום השואה, לפני שבוע בדיוק, מצאתי את עצמי בבית לבד בשעה 09:59, צופה בסרט על מרד גטו ורשה. הייתי שכוב אך דרוך וקשוב. אמא שלי באה מ"שם". חלפה על-פני ברגן בלזן וגטו טרזין, בדרכה לשנות פליטות במחנה איטלקי. אמא השאירה שם אחות; דודה מרים הקטנה שלא שרדה.

     

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << כואבים וזוכרים - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    הסרט נקטע למען הטקס, ואיתו נקטע הזיכרון למען הסמל. זכרון הילד הנאבק למען משפחתו עבור תפוחי אדמה, ואחר גווע לאיטו מול מצלמה הפך לטבוע בגופי.

     

    הצפירה החלה. עצמתי את עיניי פשטתי את ידיי הצידה ונכנסתי בגופי לגופו, בעורי לעורו ובנעליי לנעליו. נשמתי לאט. ראיתי מולי אנשים חולפים מושפלים זבי רעב ורעבי אנושיות. חשתי רק לכמה רגעים את האימה, ובעיקר את חוסר האונים של אותו ילד עלום שם.

     

    תיזהרו מזיכרון קולקטיבי מדי

    הצפירה. מה היה קורה לו הייתי עושה אותו הדבר בדיוק אבל ברחבת "יד ושם"? הייתי מבזה ומתבזה. הייתי מפר את

    קדושת הזיכרון. אולם מה היה קורה אם התודעה הייתה שקופה כמו הגוף, ומונחת גם היא על הריצפה אל מול העומדים?

     

    היהדות מאירה את הזיכרון כלפיד מרכזי בתודעת האדם לכל אורך ההיסטוריה. האתוס הקורא להפוך את הזכירה לפועל מודע, מלווה אותנו בראש ובראשונה סביב יציאת מצרים - "זכור כי עבד היית בארץ מצרים". ציווי זה בנוסחים שונים, נמצא 32 פעמים בתורה, ולאחריו "זכור את יום השבת לקודשו", כחובה והתחייבות.

     

    אלה שני ציוויי הזיכרון המרכזיים, והם בעצם אחד: אקסודוס - כסמל אוניברסלי נצחי של יציאה מתמדת מעבדות לחירות, ויחד איתה השבת - כזיכרון לאדם העמל הרודף אחרי מזון, מים ומחסה (ובעולם המערבי עוד קצת).

     

    הזיכרון הוא פלטפורמה ליציאה אין-סופית מעבדות לחירות. לא לחינם טבע הבעל-שם-טוב את המשפט "בזכירה סוד הגאולה", כמרכזי למשנתו. זכור את המקום החלש, המשועבד והשוכח שלך, והיה בן חורין. זכור את האחר, את הרעב, כאשר אתה שבע - וצא לקראתו. חירותך תלויה בחירותו.

     

    עדיף לזכור באמת, מאשר לעמוד

    אולם הזיכרון יכול להיות כלי שנכסו אותו, וכאן סכנה. הזיכרון מעוצב לפעמים על ידי גורמים לאומיים מדי, חינוכיים

    מדי ועוצמתיים מאוד סביבנו, ההופך אותנו לשבויים שלו. זכור כי רק בחיל ובכוח צה"ל נשרוד פה (ולא ברוחי, אמר ה'). זכור כי אתה קטן, ורק בתור בורג במערכת שלמה שנקראת מדינה אתה חש שייך. זכור את הפתוס במקום את האתוס, ואת המוות והמלחמה במקום את החיים, התקווה והעתיד. כי זו ואך זו מטרת ההיזכרות בין אם מדובר על יציאת מצרים, השבת, השואה, או יום הזיכרון לחללי צה"ל: יצירת בסיס לעתיד של שגשוג, מתוך מודעות לעבר.

     

    אז אם קצת לפני הצפירה, אתם שמים לב שהקולקטיב הפך לגוש דחוס, והלאומי הפך ללאומני - עשו עם עצמכם חסד, הישארו בבית ואל תעמדו. התנתקו כדי להתחבר. היזכרו בכך שהנכם חיים, ואז היזכרו בתמונה אחת מן העבר בבהירות, והביטו ממנה קדימה - אל עתיד טוב יותר.

     

    • הכותב הוא משורר, יו"ר תנועת ארץ שלום - מתנחלים למען שלום בארץ

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    במה אתם מרוכזים עכשיו?
    צילום: אבישג שאר-ישוב
    נחום פצ'ניק
    צילום: אורי פצ'ניק
    מומלצים