שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כליל: הודו של הגליל
    לפני 35 שנים ביקשו מספר אנשים להתנתק מהציביליזציה ולהתחבר לטבע. הם הקימו את כליל - ישוב אקולוגי ללא חשמל, טלפון או מים זורמים שמציע לתיירים אורח חיים שמזכיר את הודו. דרמסלה בארץ ישראל

    להתנתק. פשוט להתנתק. להתנתק מההמון, מזיהום האוויר, מהזיהום האנושי, ולהתחבר. להתחבר לטבע, לעצמך, למשהו אחר.

     

    זה מה שרצו כמה חבר'ה מירושלים, שהחליטו ב-1978 לעזוב הכל ופשוט לנדוד עם הלב צפונה, אל כליל שבגליל המערבי. וזה עוד לפני הטרנד של חיבור לטבע וחיפוש בית צמוד-קרקע שכולם מחפשים כיום, אלא חלוציות שלגמרי הפוכה מהקיבוץ - רק אני, אפסי וכמה עצי זית מסביב.

     

    רק הם, הטבע וכמה בתים מסביב. מבט דרומי לכליל (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    רק הם, הטבע וכמה בתים מסביב. מבט דרומי לכליל(צילום: זיו ריינשטיין)

    ישוב קטן, הרבה תיירנים. שלטים בכניסה לכליל (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    ישוב קטן, הרבה תיירנים. שלטים בכניסה לכליל(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    הפזורה היהודית

    כליל (מילה שפירושה כתר, נזר או עטרה), הוא ישוב שנקרא על-שם חורבה עתיקה בשם זה והתגבש במסגרת התוכנית ליישוב הגליל. מתיישביו הראשונים החלו לקנות אדמות פרטיות ולגור עליהן, כשלישוב עצמו לא היתה תוכנית מתאר מסודרת. הם ביקשו לחיות בטבע, להתרחק מהציביליזציה ולגדל את המזון שלהם בעצמם.

     

    "מי שהתחיל את הכל היו 15 משפחות בגילאי 30-20, כשכל אחד היה בראש אחר", מספר יותם דהאן, מורה דרך ויליד כליל (050-9235674). "אחד רצה להיות בסימביוזה עם הטבע, אחר רצה להתבודד וכדומה. לא היה חשמל, טלפון, מים זורמים. למשפחה שלי, למשל, היה את אחד הרכבים הראשונים בישוב - אוטוביאנקי".

     

    כל אחד מהתושבים הקים לעצמו מעיו חווה אוטרקית עם שדות חיטה, בוסתנים וערוגות וקיים את עצמו. "יש מי שאומר שכליל דומה לדרמסלה", אומר יותם, ואכן התחושה שמקבל המהלך בישוב היא של כפר הודי קטן, עם בקתות ואוהלים והרבה שלטים המציעים את מרכולתם של התושבים: פה מסעדה צמחונית, שם סדנת טיפול או אמנות.

     

    כיום כליל הוא חלק ממועצה אזורית מטה-אשר ותושביו (150 בתי אב) משלמים ארנונה, מקבלים שירותים וטרינריים, פינוי אשפה וכדומה. עם זאת, חשמל הם עדיין מסרבים לקבל וזאת מתוך מנעי אידיאולוגי, כך שכל נקודת חשמל, טלוויזיה או אור שתראו בישוב מקוֹרה בחשמל סולארי שאוגרים התושבים.

     

    כ"א הקים לעצמו יח' דיור ומשק אוטרקי. יותם דהאן, יליד המקום (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    כ"א הקים לעצמו יח' דיור ומשק אוטרקי. יותם דהאן, יליד המקום(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    חלקת אלהים הקטנה

    האסוציאציות לגבי כליל מעלות דימוי שנוי במחלוקת. מחד, מדובר באנשים טובי לב, אוהבי-אדם וטבע שיותר ויותר נפתחים לקהל ולתיירים. מאידך, אותם אנשים גם מעוניינים בריחוק אידיאולוגי מסוים ורוצים לחיות בחלקת אלהים הקטנה שלהם, במיוחד לאור הביקורת, נכונה או לא, על השתלטות אדמות.

     

    סמדר ויוסי ירדני, למשל, למדו שהחיבור לתיירות כמקור לפרנסה הוא בלתי נמנע. הם גרים בכליל 31 שנים ונמנים עם מקימיו. "אנחנו משפחה מספר 8 פה", היא מספרת כשהיא יושבת במסעדה שלה מוקפת הצמחייה.

     

    עד שנת 2000 התעסק הזוג ברעיית עיזים, אבל עם תחילת המילניום החדש נאלץ הזוג לנוע ביחד עם רוחות הקדמה. יוסי בנה מתחם של שלושה צימרים, ואילו סמדר הפכה לבעליה של מסעדה העונה לשם המהפכני "סמדר בכליל". היא מגישה מנות צמחוניות-טבעוניות, טעימות ולא יקרות, המבוססות על המטבח הישראלי והאיטלקי (נסו את סלט הפנצנלה) ועושה יופי של משקה לימונענע טרי וצונן.

     

    גם "הפאב" או "המסבאה" של כליל, שנקרא "קפה כליל", הוא מקום שהתושבים נוהגים להתאסף אליו כשנמאס להם מעט מהבדידות. אל הקפה מגיעים גם אמנים ומופיעים בחברותא נינוחא-משהו, כשכולם מסובים על מזרונים וכריות ויורדים על מגש טאלי עמוס כל טוב ואוכל הודי. 

     

    • סמדר בכליל. מסעדה וצימרים (מחיר: 800-750 ללילה, כולל א. בוקר). טל' 04-956-1678.
    • קפה כליל. פתוח: חמיש-שבת. טלפון : 052-3261898.

     

    מתמחה בבישול הצמחוני-טבעוני. סמדר ירדני במסעדה שלה (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    מתמחה בבישול הצמחוני-טבעוני. סמדר ירדני במסעדה שלה(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    בי מיי גסטהאוס

    ואם הודו - אז עד הסוף. עודד ותמי לביא, בעלי גסטהאוס בכליל, הם דוגמה לדור החדש של הישוב שנמצא בו כמה שנים בודדות. אחרי נדודים בין תל אביב, חיפה, ניו יורק ושנה בהודו, הם החליטו לקבוע את מקום מגוריהם במקום שכבר הכירו והיה הכי קרוב להודו מבחינתם. "היה לנו ברור שמתי שהוא נחזור לכאן", מספר עודד, "לחיק הטבע, למקום שבו אין גדר, אין שער".

     

    וכך קנה הזוג על ארבעת ילדיו הקטנים שטח, שעליו הקימו את ביתם. מעליו, בנו גסטהאוס חביב וצנוע מעץ, שבו שלושה חדרים זוגיים, כולל אחד ללינה משותפת. "העניין הוא לישון בזול ושאת הכסף יוציאו על האטרקציות היותר יקרות באזור, כמו מסאז', מסעדות וכדומה", מסביר עודד את הרעיון העומד מאחורי פתיחת הגסטהאוס.

     

    ואכן, במחיר של 300 שקלים לזוג ללילה (ללא ארוחת בוקר), מציע הגסטהאוס של כליל חיבור לטבע ולפשטות של תושבי הישוב, או כפי שעודד אומר "ליצור מעין אותנטיות, שבה הטבע פוגש את בני האדם". הודו, כבר אמרנו?

     

    למי שבכל זאת רוצה להרגיש מעט לוקסוס ולסעוד את ארוחת הבוקר שלו במרפסת המשקיפה מערבה מהגסטהאוס, יכול להתקשר לחגית לידרור, גם היא תושבת המקום, שתבשל ותביא עד למיטה שלו/ה מגוון של ארוחות. החל ממנות המוגשות על טאלי וכוללות דאל (נזיד עדשים), סבג'י (ירקות בקארי), ראיטה (יוגורט עזים) וכמובן צ'אפטי ועד ארוחות בוקר כפריות או טבעוניות-אורגניות (160 ו-190 שקלים לזוג בהתאמה).

     

    • הגסטהאוס בכליל. טל' 054-4757283.
    • מהמטבח של חגית. טל' 052-6464884.

     

    פשוט וטעים. עודד לביא ומטעמיה של חגית לידרור בגסטהאוס (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    פשוט וטעים. עודד לביא ומטעמיה של חגית לידרור בגסטהאוס(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    מי אמר צמחוני?

    אבל התדמית שיש לכליל כישוב צמחוני-טבעוני של פריקים או רוּחְנים, שלא פוגעים בעשב או בוכים כשעלה נופל, מתנפצת מיד כשפוגשים את ניר (טוביה) גבעתי ממסעדת "טוּל".

     

    הבישול בטול, שמנהל ניר כבר ארבע שנים, מציע מגוון בשרים, דגים ופירות ים שמקבלים את טעמם מטאבון לבנים מוסק בעץ. החל מחצילים בג'ינגר ועד קדרת בשר - הכל מתבשל ויוצא חם מהטאבון, כשהמנה הפופולרית, כך מצהיר ניר, היא חרב בשרים - מעין שיפוד ענק שעליו בשרים שונים.

     

    הנוף מהמסעדה שנמצאת ברומו של הישוב יפה בעיקר לעת שקיעה, וזהו גם מקום מצוין לסיים את היום עם כוס יין של יקב שטרן מקיבוץ תובל שמחזיק ניר באמתחתו.

     

    • טוּל. פתוח: שני-שבת. טל' טלפון: 054-4794472.

     

    לא רק אוכל צמחוני. ניר בעת בישול בטאבון שלו (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    לא רק אוכל צמחוני. ניר בעת בישול בטאבון שלו(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    כל כלי - כליל

    מי שמעוניין דווקא בכוס תה קר או חם, יכול לקבל אחת בכוס חרס שייצר בעצמו בסטודיו ג'רה. בתיה ואלון גיל הם שני אמנים בוגרי "בצלאל", שלפני 20 שנה הקימו בישוב סטודיו לאמנות ועיצוב בזכוכית ובחרס.

     

    בתיה החלה לעסוק בצורפות אבל התאהבה בזכוכית. היות וחשמל לא קיים בישוב, נולד הרעיון למצק את יצירותיה בתנור גז וכך, בשילוב אדמה, מתכת ושאר מינרלים - מתקבלים כלים ותכשיטים בצבעים שונים.

     

    אלון הוא דווקא איש של חרסים וקרמיקה. הוא יוצר כדים יפהפיים, ביניהם שילוב מעניין של אום-כולתום וזוהר ארגוב בדמות "אדם וחווה", ואף יצר את "אוקה" - סטודיו לאריחי חרס אמנותיים לעיצוב בתים. שניהם מקיימים סדנאות על כוס תה, כאמור, והעבודות שתיצרו יישארו ברשותכם.

     

    • סטודיו ג'רה. מחיר משתנה: 250-15 שקלים. בתיאום מראש. טל' 052-4698631.

     

    התחילה עם צורפות, התאהבה בזכוכית. בתיה ב"ג'רה" (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    התחילה עם צורפות, התאהבה בזכוכית. בתיה ב"ג'רה"(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    "אוהל אחד, חיבור למים וחלומות גדולים"

    ויש מי שיוצרות בחימר. דורית קציר היא תל-אביבית שהגיעה לכליל ב-1994 בעקבות בעלה. "כשהגענו ראינו רק

    אוהל אחד, חיבור למים וחלומות גדולים", היא מספרת. קציר באה מתחום הוראת המחשב, אבל נחשפה ל"ביתא ישראל" - כינויה של יהדות אתיופיה, ובמיוחד לנשות הקהילה, כשלימדה בישוב שלומי. 

     

    הנשים האתיופיות מפסלות מזה שנים פריטי יודאיקה וכלי בית מחיי היום-יום שלהן ושל אבותיהן באתיופיה, כמו הכנסת אורחים (רחיצת רגלי האורח), לחרוש בשדה כמו פעם ואף לידה בתנוחת כריעה (מכאן המושג "כרעה ללדת"). עם סגירת "בית היוצר" בשנת 2000 (הגלריה לאמנות אתיופית שפעלה באתר הקרוואנים חצרות יסף), אספה קציר את הנשים אליה ונתנה להן מקום להמשיך ולהציג את עבודותיהן, וגם להרוויח כמה גרושים ממכירותיהן.

     

    "הן אמנם לא בוגרות בצלאל", היא מספרת על הנשים היוצרות, "אבל מוכשרות ביותר בעצמן". קציר מקיימת הרצאות בסטודיו שלה, קונה מהאתיופיות את עבודותיהן ומוכרת לציבור שבה לסדנאות שלה בסטודיו שבנחלה 40.

     

    • ביתא ישראל. הרצאה של שעה וחצי - 28 שקלים לאדם. טל' 054-4654385.

     

    חלק מעבודות של האתיופיות המסמלות את חייהן בגולה (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    חלק מעבודות של האתיופיות המסמלות את חייהן בגולה(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    אז אתיופיה? הודו? או אולי ארץ ישראל? למה לא גם, וגם וגם. או כמו שכותב המשורר יורם ורטה, בן כליל, בשירו "עוד כוונה":

    "צא וראה בגבעות תחילת הקיץ של הגליל הזה

    העוד ציון תמתי.

    העוד רואה אתה פז בקוצים המתיבשים.

    היבוא אורח רוח לעת דוחקת

    להחליט כפי היכולת להלך מעדנות אל תוך השקט הזה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: זיו ריינשטיין
    אי שם בגליל המערבי ישנו ישוב. הכניסה לכליל
    צילום: זיו ריינשטיין
    צילום: זיו ריינשטיין
    כמו בהודו, רק בישראל. הגסטהאוס בכליל
    צילום: זיו ריינשטיין
    מומלצים