שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    אין לנו על מי להישען, אבינו בשמיים
    הרב עובדיה אפשר לרבים מאיתנו לישון טוב בלילה בידיעה שאם ניקלע למשבר - הוא תמיד יהיה שם, זרועותיו האיתנות הלכתית פתוחות לקראתנו. מה שחווה כל ספרדי חרדי עכשיו, זו יתמות. התרגלנו לאבא תורני שלקח על עצמו להתיר, לפשר ולאפשר - וכעת נותר חלל עצום שלא יוכל להתמלא

    בשעה שהקלדתי שורות אלה, הרמקולים בעירי אלעד, מעוז ש"ס ידוע, הכריזו על ה"מסע האחרון". מוקדם יותר אתמול (ב'), כשהכל עמד על בלימה, הם עוד זעקו: "עזבו הכל והתפללו על מרן", ופתאום התברר שגם לרמקולים יש רגשות, וכשהמצב ממש קשה, גם הם יודעים לבכות בקול רם - ומה קשה יותר ממוות של אבא?

     

    נפרדים מהרב עובדיה יוסף:

  1. ממרן עד "מרן": הפוסק האמיץ של הדור
  2. סטירות האהבה שנתן לי הרב עובדיה/ אבי שושן

     

    גם במכולת השכונתית המבטים קודרים וכבויים. מהקופאית שמוחה דמעה בסתר לפני שהיא פונה לערוך את החשבון ללקוח הבא ועד לאדון הבוהה במדף הסוכר, אחרי שכבר פעמיים לקח בטעות את הסוג הלא נכון. ובינתיים, ציי האוטובוסים עומדים בהיכון, וברחובות מתארגנים העוברים והשבים מתארגנים ללוויית הענק כמי שקפאם שד.

     

    רבבות יתומים

    קשה להסביר במילים את תחושת האובדן של דמות רבנית רוחנית בסדר גודל של הרב עובדיה,

    בייחוד למי שלא חווה את רגעי הטלטלה והמתח האחרונים על בשרו. מי שכל צליל הודעה בטלפון הנייד הקפיץ אותו מעורו, וכל עדכון חדשות עצר את נשימתו. מי שגופו היה כאן, בשכונה באשדוד או ברחוב בבני ברק, אך רוחו, לעיתים קרובות, קרובות מדי, נדדה אל חלל קומה 8 של טיפול נמרץ פנימית בהדסה.

     

    מה שחווה אתמול כל ספרדי חרדי, שהסתובב ברחוב בחולצה קרועה, בוכה כמו ילד (ויש רבים כל כך מהם) זו יתמות. ולמרבה הפלא, החרדים הספרדים לא לבד. איתם גם החסיד שמצלמת טלוויזיה תועה קלטה, מתייפח בדממה מאחורי עמוד בלובי בית החולים. ואיתם, ההמונים שגדשו את האוטובוסים אל הבירה, מתאבלים מכל המגזרים והזרמים.

     

    כולם בני אותו שבר, אצל כולם הלך משהו בתוכם לבלי שוב. ובשיירה אבלה וחפויית ראש, הם עולים ירושלימה להיפרד. והכאב בפניהם, אינו ממלכתי, כזה של מי שמבכה את פטירתו של רב חשוב או מנהיג דגול, כי אם כאב שהוא ביטוי של אובדן אישי, אבא שהלך לעולמו.

     

    אב מגונן

    הרב עובדיה יוסף ז"ל היה אחרון הנפילים. לא רק של המגזר החרדי, אלא של העולם הרבני במדינת ישראל כולה. זה שהכרעות קשות, ולא רק פוליטיות, אלא בעיקר הלכתיות ואתיות, היו מונחות מזה עשרות שנים לפתחו, תדיר וסדיר. החוט המחבר האחרון בהחלט בין חלקי החברה הדתית הספרדית, ויש שיגדו גם בין חלקי החברה כולה.

     

    הרב יוסף היה האבא המגונן. זה המורה על הנדרש, ללא משוא פנים . המנהיג שהכל סורו למרותו, גם השובבים שבחבורה. מי שאפשר לרבים מאיתנו לישון טוב בלילה בידיעה שהוא עומד על המשמר, כמו כל אבא טוב. ושאם נצטרך, נתחבט, או נקלע למשבר (ותמיד יש כזה), הוא יהיה שם עבורנו, כשזרועותיו האיתנות הלכתית פתוחות לקראתנו, נכונות לתת לנו מענה ולנחמנו.

     

    בדיוק כפי שהתיר את עגונות צה"ל, כפי שקבע את יהדותם של עולי אתיופיה, כפי שהקל על המתגיירים בצה"ל וכפי שהכריע בעוד שורה ארוכה של אתגרים הלכתיים.

     

    חלל עצום

    ואי אפשר, בשעה זו שלא לחשוב, היכן היינו בלעדי האבא התורני של מדינת ישראל,

    ואי אפשר שלא לחשוש מהאתגרים שימצאו לפתע את כסאו הריק. הדור שהורגל לפינוק אבהי מאת ענק תורני שלקח על עצמו להתיר, לפשר ולאפשר, עומד כעת מול חלל עצום, שלא יוכל להתמלא.

     

    ובשעה קשה של אובדן הורה, גם אם רוחני, שאלות פוליטות קטנוניות, או תהיות הנוגעות לעתידה של מדינה שבה הדת והדמוקרטיה עסוקות בצחצוח חרבות הדדי - פשוט מתאיידות. וכל שנותר כעת, הוא להתפלש בעצב עמוק שבו שרויים רבבות ישראלים, בעוד זעקות השבר והאובדן הנישאות מעל המסכים, מנסרות את חלל. כי אין לנו על מי להישען, אבינו בשמיים.


  3.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ישראל ברדוגו
    אב מגונן. הרב עובדיה יוסף
    צילום: ישראל ברדוגו
    אובדן אישי. טלי פרקש
    מומלצים