שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הרבנים לא סומכים עלינו

    כאישה דתייה, סגן במיל׳, הופתעתי לקרוא ששירותי הצבאי פגע בי נפשית ורוחנית, ושעצם גיוסי הביא לפגיעה במשמעת הצבאית. למקרא דעותיהם של הרבנים, הבנתי כי הדבר העיקרי שמפריע לי, הוא הפחד. הממסד הדתי שכה מתגאה בחינוך הערכי שהוא מעניק לבנותיו, פשוט לא סומך עליהן

    יום כיפור, שנת 2005. בה"ד 1, השעה 19:00 ובדיוק סיימנו את תפילת "כל נדרי". 7-8 צוערות ואני ביניהן, יוצאות מעזרת הנשים וחושבות איך להעביר את הזמן עד שמתחיל סבב השמירה הבא. את חלקן אני כלל לא מכירה, אבל בכל זאת אנו מתיישבות יחד על המדרגות.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

     

    אחת מהן מתחילה לספר על יום כיפור בקיבוץ שלה, ואחרת מספרת שהתלוותה לחברתה לפלוגה רק כדי להבין מה זה "כל נדרי" - כי זו הפעם הראשונה שלה. לאט-לאט אני מתחילה להבין ש"יום כיפור" הינו אוסף של חוויות, זיכרונות, ערכים ומנהגים שמתפרש אצל כל אחת מאתנו באופן שונה. לאחר החוויה הזו, אני מבקשת מהמ"פ שלי להקדיש את השעה השבועית, שניתנה לי כקצינת החינוך הצוותית, לנושא יום כיפור בחברה הישראלית.

     

    חבריי לצוות היוו מיקרוקוסמוס בפני עצמו: היינו בנים ובנות, דתיים וחילונים, צברים ועולים, עירוניים, מושבניקים וקיבוצניקים. השעה הצוותית הזו זכורה לי כאחת החוויות היותר מרתקות בשירותי הצבאי. נכון, היו חוויות פיזיות קשות יותר, וחוויות מנטאליות מאתגרות יותר - אך לא הייתה לי עוד חוויה מאירת עיניים, מלמדת, מקרבת ומרחיבת לב כמו השעה המיוחדת הזו.

     

    היום אני קצינה במיל', ו...דתייה!

    לאחרונה מתנהל דיון ער בקרב רבני הציונות הדתית באשר לגיוסן של בנות לצבא. רוב-רובם של הרבנים מתנגדים נחרצות (בין היתר הרב שלמה אבינר, הרב איתן איזנמן, הרב יעקב אריאל והרב שמואל אליהו), בטענות נוסח שאין זה מתפקידה של אישה להשתתף במלחמות; שהשירות הצבאי פוגע בבת הדתית; שגיוס הבנות מוריד את רמת הצבא, והגדיל לעשות הרב שמואל אליהו, שטען כי מדובר בסיוע לארגוני שמאל לבצע מלאכה בזויה.

     

    "חוויתי לא מעט אתגרים בשירותי הצבאי. אתגרים פיקודיים, ערכיים, פיזיים וכן, גם דתיים. לומר שהאתגרים האלה החלישו אותי? אדרבא". שירה בן-ציון ()
    "חוויתי לא מעט אתגרים בשירותי הצבאי. אתגרים פיקודיים, ערכיים, פיזיים וכן, גם דתיים. לומר שהאתגרים האלה החלישו אותי? אדרבא". שירה בן-ציון

     

    כאישה דתייה, סגן במיל׳, הופתעתי לקרוא ששירותי הצבאי פגע בי נפשית, פיזית, אמונית ורוחנית. גיליתי גם שעצם גיוסי לצבא הביא להתרופפות ביטחונית ולפגיעה במשמעת הצבאית! לא פחות.

     

    התגייסתי לקורס מדריכות שריון, ולאחר מספר חודשים יצאתי לקורס קצינים, שבסופו שובצתי כקצינת מרגמות בבית הספר לשריון. תפקידי האחרון היה סמ"פ קורס קצינות יחידות השדה, המכשיר צוערות לתפקידי הדרכה ומבצעים. כיום אני משרתת במילואים בתפקיד קרבי. לאורך מסלול זה צברתי אינספור סיבות מדוע אני חושבת שנכון וראוי שבת דתייה תתגייס לצבא. משקצרה היריעה, אתייחס לעיקר הדברים.

     

    כשקראתי את דעות הרבנים, פסקי ההלכה והפרשנויות שהביאו, לא יכולתי להתעלם מהדבר העיקרי שכל כך הפריע לי: הפחד. ניסח זאת היטב הרב מאיר נהוראי כאן, באומרו שהתופעה כבר קיימת - ועל כן יש להתמודד עמה, ולא להתעלם ממנה.

     

    הרבנים לא סומכים על עצמם

    איני מצליחה לחשוב על מסר אחר שמערכת החינוך הדתית מעבירה לבנותיה, מלבד העובדה שהיא,

    כלומר הרבנים, אינם סומכים עליהן, או על עצמם. הממסד הדתי שכה מתגאה בחינוך הערכי, הציוני והמשמעותי שהוא מעניק לבנותיו, לא סומך על בנותיו שיידעו להתמודד עם אחת המשימות המשמעותיות, הערכיות והציוניות מכל - שירות בצבא ההגנה לישראל.

     

    מדוע במקום להיתלות על ענפי הפסיקה בת מאות השנים, ולטמון את הראש בחול - לא מתמקדים בהכנת הבת המעוניינת, לשירות צבאי משמעותי? מדוע לא מספקים לה ארגז כלים ערכי, אמוני ומעשי? ההתעלמות והיחס אליה כאל תופעה שולית ושלילית, ממקמת את האמירות החשוכות של ראשי הציונות הדתית מחוץ לשיח. מצער.

     

    אין ספק ששירות צבאי מאתגר את תפיסת עולמך ואת אישיותך. אולם אמירה זו נכונה כלפי כל אדם, לא רק כלפי האוכלוסייה הדתית. ההבדל היחיד הוא שלבני ובנות המגזר נוסף לאתגר זה האספקט הדתי-אמוני, עמו עליהם להתמודד: בין אם מדובר בשאלות הלכתיות שבהן נתקלים חיילות וחיילים דתיים במהלך שירותם - ובין אם מדובר בתהליך אינסופי של שאלות זהות: מי אני ומה אני. ויותר מכך - מי אני ומה אני רוצה להיות.

     

    חבל שבית הספר לא הכין אותי

    מטריד ועצוב גם שמנהיגוּת הציונות הדתית מתעלמת כמעט לחלוטין מהתרומה האדירה של

    שירות צבאי עבור הבת הדתייה, ועבור הציונות הדתית כולה. האם החוויה המדהימה של מפגש עם אנשים מחוץ ל"מילייה שלנו" - חיילים וחיילות מכל הספקטרום הגיאוגרפי, החברתי והדתי - הוא חסר משמעות? האם מימוש הערכים שספגנו בחינוך הדתי הינו חסר ערך?

     

    איני מפחיתה מכל סוג שירות אחר - לאומי או אזרחי. הממסד הדתי צריך לחנך ולעודד את בנותיו לשירות משמעותי. ומכאן שהאמירה כאילו שירות לאומי הוא "חיובי" משום שהוא מאפשר לבת לעזוב באמצע, היא לא פחות ממקוממת.

     

    חוויתי לא מעט אתגרים בשירותי הצבאי. אתגרים פיקודיים, ערכיים, פיזיים וכן, גם דתיים. לומר שהאתגרים האלה החלישו אותי? אדרבא. ההתמודדות עם השאלות מחייבת לחשוב, לשאול למה. האם עדיף שזהותנו הדתית תורכב מאקסיומות נטולות מחשבה? האם עלינו להשקיט את השאלות? אני מקווה שלא זו כוונת המשורר, או הרב. שאלת השאלות מאתגרת את העולם הדתי. אותי, כאמור, התהליך חיזק, ואפשר לי להגדיר טוב יותר ממה מורכב עולמי הדתי והאמוני.

     

    במבט לאחור, לאחר השלמת שני תארים במרכז הבינתחומי הרצליה במשפטים ובממשל, כבוגרת תוכנית "ארגוב" למצטיינים, וימים ספורים לפני תחילת קורס הצוערים של משרד החוץ - אני יכולה לומר שהייתי שמחה אם בית הספר שבו למדתי היה מכין אותי טוב יותר, במקום להתעלם ולהביע אכזבה גלויה מבחירתי.

     

    אני שמחה שמצאתי אוזן קשבת בארגון "אלומה", שליווה אותי מהמנילה ועד לשחרור, כארגון המסייע לצעירות המעוניינות להתגייס להפיק את המרב משירותן הצבאי בליווי מינהלי, ערכי, דתי ורגשי. לא בכדי חרתה העמותה על דגלה "משירות משמעותי - לחיים בעלי משמעות".

     

    אני גאה על שירותי הצבאי המשמעותי, מודה על ההתפתחות האישית, הרוחנית והערכית שחוויתי, ועל הזכות שניתנה לי להכיר את החברה הישראלית על כל גווניה. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים