שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה לא "דין רודף". זה רצח
    הייתי רוצה להשתייך לחבורה אנושית שלא יכולה להרע לאיש, אבל אמונה זו, עם כל מקסימותה, היא לא רק שקרית אלא גם מסוכנת. יש בה יותר מניחוח של גזענות. לרוע המזל כל בני האדם מועדים לחטוא באלימות קשה, ואני יכולה רק להודות לאלוהים שלא העמיד אותי עד כה בניסיון כבד מדי

    העולם בצבעי שחור-לבן

    בתחילת השבוע קיבלתי מחברה קרובה את מסרון הזה: "החדשות מטלטלות אותי. בימים האחרונים הצעתי לעצמי נחמה פורתא במחשבה שאני שייכת למחנה של ה'טובים', של האנשים שנפגעים אבל לעולם לא יעשו מעשים כאלה. גם הנחמה הזו נגזלה ממני. תגידי, מה יהיה?"

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת פנחס

     

    הרביתי לחשוב על דבריה, שאלתי את עצמי מה גרם לאשה משכילה ורגישה להחזיק בעמדה אינטואיטיבית, ועם זאת מוצקה, שהעולם מחולק למחנות של "טובים" ו"רעים"? מה גרם לה לחשוב שהיא שייכת ל"טובים"? והאם הטלטלה שהיא עוברת כרגע תשנה את עמדתה לאורך זמן, או שבמהרה היא תשוב לחלק את העולם, כמקובל, ל"טובים" ול"רעים"?

     

    זו לא הפעם הראשונה

    לצערי, הדוגמאות שלהלן הן תזכורות בודדות, מני רבות, שנועדו לשבר את האוזן ביחס לתדהמה של חברתי לנוכח רצח הנער הערבי על ידי קבוצת יהודים, ואמונתה שיש בעולם מקום ששמו "מחנה הטובים". אז הנה לפנינו תזכורת מאוד חלקית:

     

     

    בראשית שנות השמונים ניסו חברי המחתרת היהודית לפוצץ חמישה אוטובוסים על נוסעיהם האקראיים. הם הפעילו פצצות במגרש כדורגל, ולמרבה המזל פצעו "רק" שני נערים שצפו במשחק. הם ירו והשליכו רימון במכללה האיסלאמית בחברון, פצעו 33 סטודנטים - והרגו שלושה. הם פצעו באופן חמור שני ראשי ערים, וגרמו לעיוורונו של חבלן ישראלי.

     

    בשנת 1990 רצח עמי פופר שבעה פלסטינים ופצע אחד-עשר, כולם פועלים שנקרו בדרכו, כולם חפים מפשע. לפני שנתיים בדיוק, נערך במרכז ירושלים לינץ' בנער ערבי, אקראי וחף מפשע גם הוא.

     

    בזמן הסכמי השלום עם מצרים טענו ישראלים רבים שאי אפשר לסמוך על יציבותם של שליטים ערבים, כי "ערבים מסוגלים לחסל את המנהיגים שלהם אם אלה יעשו שלום עם ישראל". ברביעי בנובמבר 1995 התחוור שגם יהודים מסוגלים לכך.

     

    לא ברור מה גורם לקבוצת בני אדם להאמין שהיא חסינת רוע ואלימות. לא ברור מה גורם לה להמשיך ולהאמין בכך גם כשהעובדות מעידות ההיפך, ועל כן גם לא ברור האם התובנות החדשות והמטלטלות של חברתי יאריכו ימים.

     

    משאלת לב מרגשת

    אני מבינה ללבה של חברתי, אני מבינה ללבם של מי שמשתוקקים ועל כן מצליחים להאמין שיהודים לא יכולים להתנהג כך. גם אני הייתי רוצה להשתייך לחבורה אנושית שלא יכולה להרע לאיש, אבל אמונה זו, עם כל מקסימותה, היא לא רק שקרית, אלא גם מסוכנת. יש בה יותר מניחוח של גזענות, ויש בה סכנה לעיוורון מוסרי ולהתנערות מאחריות. לרוע המזל כל בני האדם - כולנו, בלי יוצאים מהכלל - מועדים לחטוא באלימות קשה, ואני יכולה רק להודות לאלוהים שלא העמיד אותי עד כה בניסיון כבד מדי.

     

    בשנת 1998, ברגע נדיר של כנות, הודה אהוד ברק: "לו הייתי צעיר פלסטיני - ייתכן שהייתי מצטרף לארגון טרור". זו אמירה קשה מאוד, זו תובנה מכאיבה, אך האם מישהו יכול להעיד על עצמו בתום לב, שלעולם ובשום תנאי הוא לא היה בוחר בהתמודדות אלימה? בכל לבי אני רוצה להאמין שאבחר תמיד בנתיבי חיים לא אלימים, אבל אין לי אפשרות לדון את עצמי עד שאגיע לכל המקומות, ואני מקווה לזכות לא לדעת האם ולאן מסוגלת נפשי להגיע.

     

    זה לא דין רודף, זה דין רוצח

    רבנים רבים בחרו הפעם להוקיע את הרוצחים היהודים, ויש לברך על כך. יחד עם זאת, אני מבקשת להפנות את תשומת הלב למורכבות דברי הגינוי של הרב שלום כהן, ראש ישיבת "פורת יוסף" ונשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס: "מי שידיו מגואלות בדם נקיים, יש עליו דין רודף, ואי אפשר לתאר את עונשו מן השמים".

     

    אנא בטובכם, סבלנותכם

    "דין רודף" עולה לצערי שוב ושוב על סדר היום הישראלי, ועל כן יש חשיבות מיוחדת להבין אותו. באורח פלא, קשור דין רודף גם לפרשת השבוע, פרשת "פנחס".

    משתי סיבות חשובות אלו, אנסה הפעם להיכנס לנבכי חוק זה, ואודה לכם על סבלנותכם.

     

    חכמי התורה שבעל-פה, בבקשם למסד ולנהל את מערכת החוק היהודית, נדרשו להתמודד עם אותם מקרים שבהם יש "לקחת את החוק לידיים" ולא להמתין לבית דין. במשנה נמצאת רשימה מוגבלת של מקרים קיצוניים המחייבת את הריגת הפושע בזמן אמת (סנהדרין ח, ז): "ואלו הם שמצילים אותם בנפשם (הורגים אותם בטרם יחטאו): הרודף אחר חבירו להרגו, אחר הזכור (לאנוס אותו) ואחר הנערה המאורסה (לאנוס אותה)".

     

    לעומת זאת, בכל מקרה אחר חל איסור על נטילת החוק לידיים: "אבל הרודף אחר בהמה (לשכב איתה) והמחלל את השבת והעובד עבודה זרה אין מצילים אותם בנפשם (אסור להרוג אותם בשביל שלא יחטאו)". האבחנה ברורה: יש להרוג במקום וללא משפט אדם המאיים באופן ברור ומיידי על חיי הזולת (ואונס בכלל זה). חל איסור ליטול את החוק לידיים בכל מקרה אחר.

     

    שערי פרשנות לא ננעלו

    האמנות היהודית העתיקה והמתמידה מכל, היא אמנות הפרשנות, ולמרות מאמצי המשנה לצמצם את דין רודף למינימום הכרוך בהצלת חיים מיידית - הצליחו חכמים לאורך הדורות להציע פרשנויות שירחיבו חוק זה. כבר בתקופת המשנה היו חכמים שהפכו חוק מצמצם זה על פניו, ולמדו ב"קל וחומר" שאם אדם מצוּוה ליטול את החוק לידיו על מנת להציל אדם אחר, על אחת כמה וכמה שעליו ליטול את החוק לידיו על מנת להציל את כבוד האל. הוא שאמרנו: שערי פרשנות לא ננעלו.

     

    הרחבה נוספת ולא מפתיעה שנעשתה לדין זה, היא במתן פרשנויות גורפות ואף סימבוליות למושג "רדיפה". "רודף" הפך מאדם שסכין בידו והוא רץ אחרי קורבן קונקרטי, לאדם המסכן את קיומו של העם היהודי. עכשיו כבר ברור איך החליט מי שהחליט להגדיר את יצחק רבין כ"רודף", ולהפוך את רציחתו למצווה.

     

    פנחס הוא ההשראה

    פרשת השבוע פותחת בדברי הלל לפנחס הכהן, שנטל את החוק לידיים והרג את הישראלי ואת המדיינית שעבדו קבל עם ועדה לבעל פעור (במדבר כ"ה, י'-י"ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

     

    המעשה של פנחס לא עומד בקריטריונים המחמירים של "דין רודף" כפי שהוא מנוסח במשנה. ואכן, החכמים שהיו מודאגים מההשראה שיעורר בפנחס בעיניי דורות מאוחרים, הקפידו למתוח עליו ביקורת ולדרוש את התואר "קנאי" לגנאי. אך כמובן שלא כולם גינו, ומורשת קנאית, מורשתם של אנשים המרחיבים את "דין רודף" גם לעבירות שבין אדם למקום, נמשכת מדמותו של פנחס, עוברת דרך ראשוני החשמונאים ומפלסת נתיבה עד ימינו אלה.

     

    רוצחי מוחמד אל חדיר אינם "רודפים"

    כשהרב שלום כהן טוען שעל רוצחי הנער הערבי חל "דין רודף", הוא קובע כמה קביעות שיש לתת עליהן את הדעת. הוא כמובן מבהיר שהוא מתייחס למעשה בחומרה רבה, וטוב ונכון שכך הוא עושה. אבל בו בזמן הוא גם טוען שעיקר הבעיה במעשה זה היא בהשפעתו על החיים היהודיים, ולא בעצם הפגיעה בחיי אדם.

     

    לדידו, הבעיה ברצח אל חדיר היא בשנאה שמעורר הרצח כלפי יהודים, ובסכנה שמביא עלינו מעשה זה. הגדרת רצח אל חדיר כ"רודף" ולא כ"רצח", מבדילה בין דם לדם ובין ישראל לעמים, ומעמידה (שוב) את שאלת הקיום היהודי כשאלה החשובה היחידה.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    אדם (טוקבק 23) כתב לי: "אהבתי וחבל שכך - זה אחד הפרסומים היחידים (אבל היו עוד) שלך שלא גרמו לי לגלגל עיניים, וחבל שכך.

    בעיתות משבר אנחנו מתקרבים. אני מקווה שתוכלי לחזור לכתוב דברים שנאלחים בעיניי, ואז אני אדע ששוב הכל כמות שהוא. (תסלחי לי על הציניות)".

     

    אדם יקר, אין לי בעיה עם ציניות, אם זה מתאים לך - זה בסדר גמור גם מבחינתי. אני מודה לך על הדברים הכנים שכתבת (שגם מעלים חיוך בימים מורכבים אלה) ומקווה שנוכל להמשיך ולהידבר, גם אם לא להסכים, ברצינות ומתוך עניין ואמון אף בימים כתיקונם.

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הם לא הראשונים. החשודים ברצח
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים