שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בשר ובקלאווה בים המוות
    הגברת מצליחה לשכנע את "מר בשר" לעזוב הכל ולרדת לים המלח. בין נשימה עמוקה של האוויר המרגיע לנוף מהמרפסת, הוא מוצא זמן לרדת על 800 גרם צלע בקר מפתיעה במסעדה כשרה עם קינוחים טובים. רשמים וגם מתכון לתבשיל בשר עם אורז לסוף השבוע
    כשמישהו מאיתנו (לא אני!) החליט לחגוג יום הולדת בים המלח מיד קפצו גם אחרים על המציאה – כי אצלנו לא מפקירים חברים חוגגים לבד.

     

    עוד מתכונים בערוץ האוכל:

     

    "כולם נוסעים לים המלח", הודיעה לי הגברת בערב ביתי שקט ואמרה בצורה שתמיד מזכירה לי את הילדים שהיו מתאוננים שלכולם כבר יש רישיון, וספה, פלאפון וכו' ומצפים ממני להבין את המסר ולהשלים את החסר. "מה ים המלח עכשיו?!", רטנתי ממעמקי כורסת הטלוויזיה.

     

    " כל הדרך תשמע את השירים החביבים עליך באוטו. יהיה לך כיף!", היא אמרה. מן הבדיחות הוותיקות בקרב משפחתי הן על טעמי המוזיקלי בנסיעות. בעיני זהו שילוב פשוט אבל עבורם זו חידה לא פתורה ועלומה, שגם פסיכולוגים וחוקרים לא יפתרו - מיקס של שירי דיכאון בסגנון "באב אל וואד" ו"שיר הרעות" עם מעט קני רוג'רס ובסוף, לקראת ההגעה ליעד, להקת "סגול כהה".

     

    "אתה תוכל לשבת בערב עם ק' על הבר ולעשות מה שאתם אוהבים: לשתות ,לשתוק ולבהות בחלל", היא הוסיפה ועל הדרך העבירה ביקורת לא כל כך סמויה על זה שגברים סתם נהנים לשתוק יחד. באותו רגע נזכרתי שאני ממש אוהב את הברום באוויר שם שישר מרגיע אותי ולבסוף הסכמתי בלית ברירה.

     

     (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    (צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    כך מצאתי עצמי נוהג בין הירידות לים המלח. "חורשת האקליפטוס" התחלף עם "לוסיל" ולצלילי הסיום של "עשן על המים" כבר נכנסנו לחניה של מלון ישרוטל שעל חוף הים. יצאתי מהמכונית ונשמתי מלא הריאות את הברום שבאוויר, פרוזק טבעי שגורם לשלווה והתרוממות הרוח אבל גם כנראה להתגברות הרעב.

     

    לא יעזרו כל המינרלים שבים המלח – בלי שאני אוכל, לעולם לא אהיה רגוע באמת. המתנו בטרקלין המלון, לאונג' עם חלונות שמהם משקיף נוף פנורמי של
    הים וההרים ממול. בליבו מזנון קטן אך מצויד היטב בסלט פירות, יוגורט, גבינות מאפים, לחם טרי מסוגים שונים וקרקרים. מכונת קפה מעולה הכינה קפה מעולה, פרסתי סוג של לחם פלוּט פריך ומצופה בשומשום בטעם של בייגל'ה ירושלמי יחד עם היוגורט והסלט פירות. עוד שני קפה – ונרגעתי. "בבקשה", אמרתי לגברת. "תנשמי את הברום. אני כבר מה זה רגוע". "ברור", היא גיחכה. "אבל זה לא הברום. אתה פשוט שבע".

     

    עלמה חביבה הגיעה והודיעה שהחדרים שלנו מוכנים ושאנחנו מוזמנים לעלות אליהם. איך שקמנו לצאת, בזווית העין קלטתי תנועות חשודות באזור המזנון. "כולם לשבת!", פקדתי. "מה קרה?", נלחצה הגברת. "מה זאת אומרת - מחליפים את המצאי המזנון מבוקר לצהריים!", השבתי. סחבק לא פראייר, טפחתי לעצמי על השכם. ואכן, אחרי שהרימו את כיבוד הבוקר, הניחו בקערות ההגשה טונה מעושנת, דג מלוח, זיתים, גבינה כחולה וברי.

     

     (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    (צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    היו גם פירות וירקות וטפנד מסוגים שונים וגם טחינה, חצילים ועגבניות יבשות וכמובן עוגה. אז שוב אכלנו. בחשש קל קמתי שוב מהכיסא, מגניב מבט למזנון. "עם המזל שלי עכשיו יחליפו אותו שוב", נאנחתי. "עם המזל שלי אנחנו נגור בטרקלין יומיים", אמרה הגברת.

     

    הייתי כאמור מלא בברום, אז נחתי על המרפסת. המרפסת הזו, חברים, הייתה שווה לי את הנסיעה: הנוף הנפלא ומזג האוויר בתקופה זו של השנה פשוט מושלם. נעצתי מבט מזוגג בנוף תוך שחיסלתי לאיטי בקבוק יין. הברום באמת עובד - נרגעתי.

     

    צלעות ועוגת שוקולד במסעדת המלון

    בערב אכלנו במסעדת "ראנץ' האוס" שממוקמת במלון. זוהי אחת המסעדות היחידות בים המלח, כך שאפשר להזמין בה מקום ולאכול בה גם אם אינך אורח המלון. את "ראנץ' האוס" המיתולוגית הכרתי עוד מאילת כך שקיוויתי לטוב. נתתי סיבוב ליד הגריל, מבט בוחן בבשר והתיישבתי.

     

     (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    (צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    מייד הגיע לחם הבית שהיה טוב ולצידו קרפאצ'ו סינטה שהיה מעולה עם שמן זית ומעט רוטב פסטו (פרמזן לא היה - המסעדה כשרה) וגם סלט עגבניות ובצל הסגול בטבעות - מאין הומאז' לסלט המפלצתי והמפורסם של מסעדת "פיטר לוגר" בברוקלין, שמוגש כבר 20 שנה גם ב"מיט בר" התל אביבית.

     

    לעיקרית רציתי להזמין ספייריבס בקר שזכרתי לטוב מאילת אבל לא היה, אז ניחמתי עצמי בצלע עגל עם עצם במשקל 800 גרם. המנה היית עשויה היטב. שמחתי. יין, חברותא והופ - הגיע זמן הקינוח. כאן קצת התמהמתי ואפילו חששתי - בכל זאת מסעדה כשרה.

     

     (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    (צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    ח', שלא יכול לסיים ארוחה בלי משהו מתוק החליט לקחת יוזמה והזמין פאי פירות יער. בין שתי שכבות בצק הגיעו פירות אדומים חמצמצים ומתוקים והפתעה - היה מעולה. ברגע באחרון שאלה המלצרית בפליאה: "לא הזמנתם עוגת שוקולד חמה?". "תראי", ניסיתי להיות נימוסי והסברתי: "זו כבר מזמן מנה של בתי קפה ולרוב מגישים עוגה תעשיתית בצורת קרמבו שמחוממת במיקרו". "אתה חייב לטעום את זו שלנו", אמרה בנחרצות. אז הסכמתי כי היא אמרה בנחרצות ושנית - אחרי הבשר והיין לא היה לי כוח לקום ממילא.

     

    המנה שהגיע הזכירה לי את הקטע מהסרט "שף" בו הוא מסביר מה זו עוגת לבה. אתה ממתין מעט. ואז הגיעה תפיחת שוקולד שהוכנה על הדקה בדיוק מרשים. היא אכן הייתה מעולה. עוד משקה שסוגר את הלילה בבר וזחלנו למרפסת, יושבים ומביטים בכוכבים.

     

    בבוקר השכם אחרי הזריחה הציורית קיזזתי מעט שוקולד בחדר הכושר ומיד עליתי לחדר האוכל להשלים את המקוזז. יש לי רק עצה אחת בנושא זה: עזבו אותכם מהמזנונים הגדושים בגבינות, ממרחים, סלטים ולחמים. לכו ישר למזנון המתוקים המזרחי שכן במידה ולא תעשו כן, תתחרטו שלא השארתם מקום. בתפריט: בקלאוות חמות בעובי אצבע דקיקה עם מתיקות עדינה; עוגת סולת ריחנית ומתוקה ואיך לא - כנאפה כהלכתה.

     

    צלחת כזו שני אספרסו – ולים. גיחה מהירה במים, רביצה, טרקלין, בירה, רביצה ארוכה, הפעם מול הים הדומם, שקיעה, יין וחוזר חלילה. כך עברו יומיים של שקט ושלווה, אוכל ושתיה וכל זאת באמצע החיים.

     

     (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    (צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    אל תקרא לי תביט! – תבשיל חורפי

    אומרים שסוף השבוע יהיה גשום. אז זה מה שאכלו בביתנו בסופ"ש הגשום האחרון, תבשיל שהוא מעט הודי, מעט עיראקי ומעט בוכרי, פריך מלמעלה ובפנים גן עדן. מי שחפץ יכול להוסיף עוד אלמנט של חריף לפי טעמו. מה שכן זה יוצא פיקנטי ממילא. ועוד משהו – כמנהג התבשילים, אגב למחרת שמחממים את השאריות בתנור, זה יוצא טעים פי שניים.

     

    המרכיבים ל-10 מנות (לפחות!), בסיר שיכול ורוצה להכנס אחר כך לתנור:

    800 גרם אוכף או צוואר טלה פרוס

    3 עצמות ברך עגל

    1 ק"ג בשר צוואר, שפונדרה או שריר, חתוך לקוביות

    6 בצלים חתוכים לטבעות עבות

    200 גרם אווז מעושן חתוך לקוביות

    6 עגבניות בינוניות חתוכים לטבעות עבות

    4 גזרים קלופים חתוכים בעובי אצבע

    10 שיני שום קצוצים גס

    2 כפות רסק עגבניות

    1 כף גדושה ממרח טיקה או טנדורי

    מלח ופלפל

    500 גרם אורז בסמטי או יסמין

    מעט שמן לטיגון

     

    אופן ההכנה:
    1. מתחילים על הכיריים. מחממים שמן על אש בינונית ומוסיפים את פרוסות האוכף ועצמות הברך. מפלפלים וממליחים מעט. מוסיפים מעליהם שכבה לא-עבה של טבעות הבצל.
    2. שוב מתבלים ומוסיפים שכבה דלילה של עגבניות, גזר ומעט שום. גם אותם ממליחים ומפלפלים ומוסיפים מעל קוביות בשר בקר, אווז המעושן ושוב שכבת בצל ,עגבניות, גזר ומעט שום. על הכל מוסיפים אורז ויוצקים מוסיפים מים רותחים עד לכיסוי. רסק עגבניות, ממרח קארי או טנדורי לח, פלפל ובוחשים בעדינות כדי שהכל יתערבב מבלי לשבור את השכבות. מגבירים את האש ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש בחזרה לבינוני ומבשלים מכוסה 40 דקות.
    3. טועמים, משפרים תיבול ומסדרים נייר כסף מתחת למכסה (כדי שיהיה סגור היטב) מעבירים לתנור שחומם מראש לחום של 100-110 מעלות ל-12 שעות .כשעתיים לפני הסוף, רצוי לבדוק את כמות הנוזלים שכן גם הירקות מפרישים מים. במידה ויש יותר מדי, מגבירים את החום ל-150 מעלות ומורידים את המכסה כדי שהתבשיל יתייבש חיצונית והאורז יקבל מעטה פריך ומכובד .

     

     (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
     (צילום: רפי אהרונוביץ') (צילום: רפי אהרונוביץ')
    (צילום: רפי אהרונוביץ')

     

    הכתב היה אורח חשבון הבנק שלו. לאתר של רפי אהרונוביץ' , מייסטר בשר ובעל הטור מר בשר

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים