שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "יונה": סרט סתמי, אבל עם אישיות

    המשוררת יונה וולך היא דמות רדיקלית יוצאת דופן בנוף התרבות הישראלית והיא ראויה להצגה יותר מאתגרת מאשר בסרט "יונה" המבוסס על חייה. עם זאת, הבמאי ניר ברגמן מצליח להחזיר לחיים את התקופה וגיבוריה על המסך. בהיעדר ביוגרפיות קולנועיות במחוזותינו, זה ממש לא מעט

    הקולנוע הישראלי אינו עשיר בביוגרפיות של גיבורי תרבות או אישים פוליטיים, ולמעשה למעט "זהר" שערן ריקליס ביים ב-1993 על עלייתו ונפילתו של זהר ארגוב - נעדרים סיפורי חייהם של מי שעיצבו את פני החברה הישראלית מנוף הקולנוע העלילתי המקומי. זאת, לעומת ריבוי יחסי של ביוגרפיות שנוצרות במסגרת הקולנוע הדוקומנטרי, דוגמת סדרת "העברים" בבימוי והפקת יאיר קדר, שעוסקת בנכסי צאן הברזל של השירה העברית.

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet :

     

    ואכן, לא פעם אתה תוהה היכן הם הסרטים על בן גוריון ובגין, עופרה חזה ודודו טופז, אורי זוהר והגששים, שלא לדבר על כמה מאבות הציונות. מה שנפוץ מאוד בקולנוע האמריקאי, הבריטי או הצרפתי (ע"ע "איב סן לורן", "גינסבורג", "ג'יי אדגר", "גרייס ממונקו", ו"מר טרנר", רשימה חלקית בלבד מהשנים האחרונות), אינו מהווה מקור השראה והתייחסות ליוצרים שלנו.

     

     

    זו, על כן, הסיבה שיש לברך על "יונה", סרטו של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") על פי תסריט של דיתה גרי ושלו, המבוסס על חייה הסוערים של אחת המשוררות הגדולות והפרובוקטיביות שהיו לנו. זהו, אגב כך, הסרט השלישי בשנים האחרונות שמוקדש לדמותה של וולך, אחרי "7 הסלילים של יונה וולך" של קדר ופרק בסדרה "המקוללים" של חגי לוי - עובדה שיש בה כדי להדגיש את מעמדה המיתי הבלתי מתכלה בתרבות הישראלית.

     

    נעמי לבוב ומיכאל מושונוב כיונה וולך ויאיר הורביץ ()
    נעמי לבוב ומיכאל מושונוב כיונה וולך ויאיר הורביץ

    "יונה" נפתח בהצגתה כבת כפר צעירה המבקשת לפרוץ ולפלס את דרכה בסצנת השירה העברית, וממשיך בתיאור מערכות יחסיה עם המשורר יאיר הורביץ והעורך הספרותי גבריאל מוקד, תוך התמקדות במחלת הנפש שלה ואשפוזה בבית חולים פסיכיאטרי שם טופלה ב-LSD.

     

    את יונה מגלמת נעמי לבוב האלמונית יחסית (נמנית על צוות שעשועון הטלוויזיה "הכל הולך"), ואף שאין ספק כי מדובר בשחקנית מבטיחה ומוכשרת, קשה לומר שהיא יוצקת איזשהו תוכן מעניין לדמות המסעירה והסוערת, שמרדה בסביבתה השמרנית, אתגרה את הממסד הספרותי הגברי, וביקשה לפרוץ גבולות של זהות מינית ומגדרית. במילים אחרות, אין די בלהישיר מבט מתריס אל המצלמה, ולהשתמש כהלכה בכל מלאי הג'סטות השמור לסרטים שעניינם דיוקנו של אמן מיוסר.

     

    דיוקן של אמן מיוסר. נעמי לבוב ב"יונה" ()
    דיוקן של אמן מיוסר. נעמי לבוב ב"יונה"

    "יונה" הוא סרט שמעמיד במרכזו איקונה נשית. זוהי בחירה ראויה להערכה, אך הסרט אינו מסביר מה הפך אותה לכזאת. בכלל, נדמה שהתסריט של גרי וברגמן עסוק בעיקר ב"סימונים" של אבני דרך ומאבקים בחיי הגיבורה שלהם ובניים-דרופינג של דמויות מפתח בסצינת השירה העברית בשנות השישים (עלילת הסרט מתפרשת בין השנים 1964-1969). אבל הסצנה הזו היא לא יותר מקלישאה של יושבי בית הקפה המיתולוגי "כסית", ופיגורות כהורביץ (בגילומו של מיכאל מושונוב) או המשורר מאיר ויזלטיר הקרוי כאן עמוס (איתמר רוטשילד), שעמם ניהלה רומנים, נותרות חיוורות ועמומות.

     

    ההחמצה הגדולה נעוצה בתיאור הקשר של וולך עם עורך כתב העת הספרותי "עכשיו", גבריאל מוקד (שלום מיכאלשווילי). הסרט מציג אותו אמנם כפטרונה הנלהב, אך משהו בחיבור ביניהם נראה אגבי ובלתי מפותח. בכלל, דבר בסרט הזה אינו מסביר את גדולתה של יונה כמשוררת, ואין בדמותה כפי שהיא מוצגת בו משהו שעשוי לשפוך אור חדש על שירתה.

     

    כך זה היה בכסית? מיכאלשווילי, לבוב ואסף סלומון ()
    כך זה היה בכסית? מיכאלשווילי, לבוב ואסף סלומון

    הכנסת דמותו של אביה, מיכאל, שנהרג במלחמת השחרור (ומופיע פה בפלאשבקים ובהזיותיה) אמורה להוסיף נדבך לפענוח יצירתה. אבל התשוקה אל האב המת היא רק עוד אחד מאותם "סימונים" שבהם מסתפק הסרט.

     

    הסרט מתמקד גם במערכת יחסיה עם מוזיקאי פולני אנרכיסט בשם טדיאוש (תום חגי), שהתפרנס גם ממעשי כייסות וגניבה ואשר לו תכננה להינשא. ואולם גם הדמות הגברית הזו נדמית פה כלא יותר מאנקדוטה בחייה. כתוצאה, נותר "יונה" לא יותר מעוד אחד מאותם סרטים שעוסקים בקשר שבין יצירה ושגעון, וצידה השורף והמאכל של האמנות. לא עניין של מה בכך, אבל גם לא משהו שלא נתקלנו בו באינספור סרטים, ספרים ומחזות.

      

    בכלל, ההתעקשות על נרטיב ליניארי מסורתי דווקא נדמית חוטאת לשירתה הרדיקלית של וולך (היא עצמה מסבירה למוקד בתגובה למאמר ביקורת,

    שאין לה בעיה לכתוב במבנה המקובל והשמרני אך היא בוחרת שלא לעשות כן). אין בסרט הלהט, הפראות והיצריות שאפיינו את כתיבתה, והפכו את וולך לאחד הקולות הנועזים והבוערים, אך גם המשוקצים שידעה הארץ הזו ("בהמה מיוחמת" כנתה אותה סגנית שר החינוך, מרים תעסה-גלזר בעקבות פרסום שירה "תפילין").

     

    מה שמציל את "יונה" מעצמו הוא הבימוי של ברגמן שנטל תסריט פגום (שמתבסס על הביוגרפיה מאת יגאל סרנה), והפך אותו לסרט קולח שאכן מצליח לעורר לחיים את התקופה בה הוא מתרחש. זאת, לא מעט בזכות הצילום בגווני תמונות אלבום דהויות של לוץ רייטמאייר הגרמני ("וואג'דה"). "יונה" אינו סרט בלתי ראוי, אבל הצפייה בו רק מחדדת עד כמה הקולנוע הישראלי נעדר מסורת ומיומנות של התמודדות עם סיפורים ביוגרפיים ובעיקר של אינטרפרטציה מעניינת שלהם. מצד שני, אולי בדיוק בשביל זה צריך שייעשו עוד סרטים כמו "יונה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים