שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עת בחירות: להיות יוסף המייחל, לא יעקב המוותר
    מכל הבורות יצא יוסף מפוייס, מאיר פנים ומצליח - בעוד אביו שהתאמץ לגנוב ברכה, מקלל את חייו ערב מותו. הוא מאשים את עצמו על שקיבל את הדין, בזמן שהיה עליו להיאבק. והאחריות שלנו כרגע היא להיאבק, ולא לקבל את הדין. שלא נבוש, ולא ניכלם, ולא נידרש למילותיו העצובות של יעקב

    חיים מוחמצים

    בשיבה רעה נפטר יעקב אבינו מן העולם: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" - במילים מכמירות אלו פורש יעקב את תמצית חייו בפני פרעה. אין לו על מי להלין, והוא גם לא מנסה לעשות זאת. בדרך הקשה למד יעקב כי אי אפשר לגנוב ברכות, שהרי למרות הברכה הגנובה שנשא באמתחתו, היו חייו עקובים מצרות; הוא ברח מבית הוריו, אולץ להתחתן עם אישה בה לא חשק - ולהמתין שבע שנים נוספות לנישואיו עם אהובתו, שנפטרה שנים מעטות אחר כך. הוא הוסיף לרמות וליפול קורבן לרמאויות.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת ויחי

     

    בניגוד ליעקב, יוסף מלמדנו כי מי שרוצה בחיים ברוכים, צריך ליצור אותם ככאלה. מכל הבורות יצא יוסף מפוייס, מאיר פנים ומצליח, בעוד אביו שהתאמץ לגנוב ברכה, מקלל את חייו ערב מותו.

     

    יוסף מכאוב

    מרגע שהגיח לעולם היה יוסף לאבן הכבדה הרובצת על מצפונו של יעקב, ולנקודת העיוורון ההורית שלו; יעקב לא ראה כמה קשה

    ומכאיבה הייתה האפליה שהפלה בין יוסף לאחיו. יעקב לא ראה כמה שונאים האחים את יוסף, ושלח אותו לזרועותיהם הרצחניות. נוראה מכל היא נקודת העיוורון ביחס ל"מותו" של יוסף: למרות אבלו העמוק, האמין יעקב לעדות בניו: "טרוף טורף יוסף".

     

    אין טרגדיה איומה מזו של אב המגלה בערוב ימיו שהשלים שלא בצדק עם בשורת מות בנו. עם דילמה זו, שאין דומה לה, מתמודדים אנשים שהידיעה על מות יקירם מגיעה ללא גופה. עד מתי ייאבקו בבשורה, ומתי יחדלו ויפנו את ליבם לאבל?

     

    יעקב זכה לראות את בנו, אבל הבן הזה יודע שאביו השלים עם דבר מותו ולא חיפש אחריו. יוסף, כדרכו החומלת, לא בא חשבון עם יעקב. אבל יעקב לא מצליח לחיות בשלום כשעל כתפיו מונח כמשקולת, שק הטעויות שטעה בגידולו של יוסף.

     

    "ראה פניך לא פיללתי"

    תאונה מוזרה המתרחשת בעת הענקת הברכות לבניו של יוסף, יכולה אולי ללמד על עוצמת האשמה שחש יעקב מול בנו ש"קם לתחייה" (בראשית מ"ח, ט'-י"ב): "ויאמר יוסף אל אביו, בניי הם אשר נתן לי אלוהים בזה. ויאמר, קחם נא אליי ואברכם. ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות. וייגש אותם אליו, ויישק להם ויחבק להם. ויאמר ישראל אל יוסף, ראה פניך לא פיללתי; והנה הראה אותי אלוהים, גם את זרעך. ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו; וישתחו לאפיו, ארצה".

     

    לרגע אחד התמלא האוויר בכנות, בבהלה ואולי אפילו בהרף של כעס (ציור: בנג'מין ווסט) (ציור: בנג'מין ווסט)
    לרגע אחד התמלא האוויר בכנות, בבהלה ואולי אפילו בהרף של כעס(ציור: בנג'מין ווסט)

     

    יוסף מביא את בניו אל יעקב המבקש להעניק להם ברכה. הסב מנשק ומחבק את נכדיו, אך ברגע שבו הוא אמור לברכם, יוצא מפיו וידוי המופנה דווקא אל יוסף: "ראה פניך לא פיללתי; והנה הראה אותי אלוהים, גם את זרעך". לכמה כוחות נפש נדרש יעקב כשהוא מודה בפני בנו שהוא כבר "לא פילל" לראות אותו. מה נורא הרגע הזה. בתגובה מפתיעה לא פחות – מוציא יוסף את שני בניו מברכיו של יעקב.

     

    בסופו של דבר, יעקב יברך את הנכדים. אבל לרגע אחד התמלא האוויר בכנות, בבהלה ואולי אפילו בהרף של כעס.

     

    לא התפללתי עליך

    מדרש מן המאה האחת-עשרה מתעכב על רגע מצמרר זה. לדבריו, יעקב איבד את רוח הקודש, ועל כן לא יכול היה לברך את נכדיו. האיבוד הרגעי החזיר אותו אל ימי ליקוי המאורות הארוכים שבהם חדל לבקש מאלוהים על יוסף (בראשית רבתי, ויחי):

     

    "כשראה יעקב שנסתלקה ממנו רוח הקודש, התחיל אומר ליוסף כמדומה לי לפי שפסקתי סברי (מחשבותיי) מבוראי עליך, לכך אין הקדוש ברוך-הוא עונה אותי בבניך. זהו שכתוב: "ראה פניך לא פיללתי, לא נתפללתי עליך לפני המקום שאראך... אני עשיתי שלא כהוגן, והקדוש ברוך-הוא גמל עלי כמה חסדים והמליכך על מצרים... ולא די לי שהראני אותך, אלא גם הראני זרעך. לכך אין לי פתחון פה לבקש רחמים..."

     

    לעסוק בפלילים עם אלוהים

    שלוש פרשנויות אפשריות לשורש "פלל" המופיע בדברי יעקב: חשבתי, התפללתי או באתי בפלילים עם אלוהים. כלומר, תבעתי מאלוהים שישיב לי אותך. ויש מי שקובעים שתפילה ופלילים - חד הם, ובתפילה אמיתית יש מקום לבוא עם אלוהים חשבון ולסרב לקבל את הדין. יעקב מאשים את עצמו על שקיבל את הדין, בזמן שהיה עליו להיאבק.

     

    זו שעת בחירות

    והאחריות שלנו כרגע היא להיאבק, ולא לקבל את הדין. כל עוד הנר דולק צריך להיאבק. שלא נבוש, ולא ניכלם, ולא נידרש למילותיו העצובות של יעקב: "אין לי פתחון פה..."

     

    תגובת מזכ"ל "בני עקיבא": "היושר מחייב הגינות"

    בשבוע שעבר התייחסתי לדברים גזעניים שנאמרו בסמינר של "בני עקיבא". לצד דברי ההזדהות שקיבלתי מהורים ובוגרים, הגיעו אלי גם

    שני מכתבים ממזכ"לים של בני עקיבא: מדני הירשברג, המזכ"ל הנוכחי, ומיוחנן בן יעקב, מזכ"ל "בני עקיבא" מהימים שבהם הייתי בתנועה.

     

    כותב לי דני הירשברג: "את אינך מפספסת שום הזדמנות לחבוט ב'בני עקיבא'. זו זכותך המלאה. העובדות והמציאות לא יבלבלו אותך. אם אפשר להטיל רפש, אז קדימה... ועכשיו אפרוש בפנייך את העובדות כפי שאני מכיר אותן, וכפי שהתרחשו במציאות - ולא כפי שהקוראים של ynet למדו מדברייך:

     

    "הראל חצרוני הקים את 'הזולה של חצרוני'. זה הכובע שבגינו הוא הוזמן לסמינריון, ולא כנציג 'יד לאחים' כפי שתיארת (שגם זה לא פסול...) במהלך הרצאתו סיפר הראל על תופעה בה בנות יהודיות מתחתנות עם ערבים, וסיפר סיפור על נערה שהתחתנה עם בחור ערבי שלאחר חתונתם גרם לה כוויות קשות במגהץ...

     

    "וכאן שורבבה אמירה, שכינתה את אותו בעל: 'כלב'! לבת של מלך אין מה לחפש עם כזה כלב של מלך. נראה לי שדווקא מי שפעילה נגד אפליית נשים, לא אמורה להזדעזע מאמירה שכזו כלפי בעל שכזה. זו הייתה האמירה, זה ההקשר, וניתן לשמוע את ההקלטה של השיחה כולה....

     

    "ולסיום אומר שלעניות דעתי אמירותייך אינן תורמות ליצירת סובלנות, והן אולי אף מחזקות את הקיצוניים שמולם עלינו להתמודד. הן אולי מתאימות לאג'נדה, ואולי נוחות לתפיסת העולם שבנית - אך היושר מחייב למרות זאת, קצת יותר הגינות. ואולי זה מוגזם אבל העובדות מחייבות את התנצלותך".

     

    דני יקר, אני שמחה שהגבת, ומצטערת על כך שלא בחרת להגיב בפומבי

    אומר בקצרה:

     

    1. אני לא חוזרת בי מתיאור הדברים כפי שהצגתי אותם. שמעתי אותם מאנשים נאמנים, וחזקה עלי עדותם (ומה גם שהקונטקסט שאתה מציע לדברים לא מרגיע, ובוודאי שאין בו להכחיש את שכתבתי).

     

    2. אני בוגרת "בני עקיבא". דברים רבים וטובים קיבלתי בתנועה זו, ואני לא רוצה לחבוט בה. סהדי במרומים שאני כותבת את דברי מתוך צער ודאגה.

     

    3. כשמנהיג ומחנך שומע דברי ביקורת הוא יכול לעשות אחד משניים: "להרוג את השליח", או להבין שיש לפניו הזדמנות. אתה יכול לקרוא תיגר על המוטיבציות שלי, על כנות דבריי ועל אמינותם, אם זה עוזר לך – לך על זה, ובהצלחה. את האמת שנינו יודעים: "בני עקיבא" הפכה מתנועה הנושאת דגל של סובלנות ואהבת אדם, לתנועה שעוסקת באופן אינטנסיבי בסוגיות בדלניות; בהקצנה דתית, בהפרדה בין המינים ועל כן בהדרת נשים, וביחס עוין לאוכלוסייה הערבית. אתה יכול להטיל בי רפש ככל שתרצה, המחלות האלו פושות "בבני עקיבא", והלוואי שהייתי טועה.

     

    יוחנן בן יעקב, אתה צודק בכל מילה

    המזכ"ל לשעבר, יוחנן בן יעקב, הזכיר בדף הפייסבוק שלי (ואפשר להיכנס ולראות) את המאבקים שניהל נגד הגזענות ב"בני עקיבא"

    בתקופת היותו מזכ"ל התנועה.

     

    יוחנן יקר, אתה צודק בכל מילה, והיטב אני זוכרת כיצד נאבקת בחירוף נפש נגד כל תופעות הבדלנות שהתחילו להכות שורש בתנועה בה שנינו היינו חברים. אלא שבחינוך המבחן הוא מבחן התוצאה, ובמבחן זה שנינו כשלנו (אני כקומונרית ואתה כמזכ"ל ועמנו עוד רבים).

     

    בתקופה שבה היינו ב"בני עקיבא" התרחש מהפך בהנהגה, ואת מקומם של אנשי "הקיבוץ הדתי" תפסו מחנכים ברוח ישיבת "מרכז הרב". שנינו כבר לא שם. פניה של "בני עקיבא" השתנו, ואני מבכה את האבידה. אני בחרתי לפרוש וללכת לדרכי, ויחד עם זאת, אני לא מוכנה להרים ידיים.

     

    שבת שלום!

     

  1. לכל הטורים של רוחמה וייס
  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ציור: בנג'מין ווסט
    לכמה כנות נדרש יעקב אבינו ברגע הברכה
    ציור: בנג'מין ווסט
    לשמוע את ההקשר המלא. המזכ"ל דני הירשברג
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים