שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בית ספר לגברים: כשהנשים עשו היסטוריה
    12 נשים מוזכרות בפרשה, ובזכותן העולם היהודי קיים. אין לנשים אלו אג'נדה פוליטית, והן מצילות ילדים ללא הבדל דת ולאום. לא יכול להיות למרידתן כל הסבר מלבד האמונה שאסור להיכנע לרוע. כמה חבל שהחמלה ויראת האלוהים שלהן לא מאפיינות רבים בחברה הדתית כיום

    השבת רק נשים עולות לתורה

    שבת פרשת שמות היא, בלי כל ספק, השבת של הנשים. מן הראוי כי בבתי הכנסת השוויוניים והמשתפים יעלו השבת לתורה רק נשים, ויחגגו את עושר הדמויות הנשיות המפציעות בפתיחת הספר השני בחמשת חומשי תורה.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת שמות

     

    שתים-עשרה נשים מוזכרות בשני הפרקים הראשונים של ספר שמות, ונדמה לי שאין אחות ורֵעה לאסופה נשית שכזו בכל התנ"ך כולו (ואם מצאתם דוגמה נוספת או אפילו קרובה – אשמח אם תעדכנו אותנו ב"בית המדרש של הטוקבקים").

     

    ואלה שמות: 1. שפרה המיילדת. 2. פועה המיילדת. 3. בת לוי - אם משה (שבהמשך תוזכר כיוכבד) 4. אחות משה (שבהמשך תוזכר כמרים) 5. בת פרעה. 6-12 בנות יתרו – וביניהן ציפורה, אשתו של משה.

     

    לכבודן של הנשים, ולכבודה של פרשה נדירה שאיננה מדירה נשים מההיסטוריה, אנסה לאפיין את פועלן ולראות האם ניתן למצוא קווים משותפים להתמודדות נשית עם מצוקת השעבוד.

     

    חתרניות בלתי נלאות היו המיילדות 

    אבל במובן החיובי: פרעה דרש מהן להרוג בשעת לידה את כל הבנים, ולהחיות את הבנות.

    כל האינטרסים מובילים לשיתוף פעולה של המיילדות – שהרי הפרת פקודתו של מלך רצחני זה, יכולה לעלות להן בחייהן. מלבד זאת, הן נשים המשועבדות, ככל הנשים בעולם הפטריארכאלי, לגברים.

     

    השמדת האוכלוסייה הגברית (וגם אם מדובר רק בבני ישראל) לא אמורה לאיים עליהן, ואף להיפך, הן אמורות לכעוס על הגברים ולהיות לשוחרות רעתם. למרות כל זאת, הפרו המיילדות את פקודתו של המלך. דבר אחד בלבד היה לנגד עיניהן – יראת אלוהים במובנה הלא-סקטוריאלי והבלתי מתחכם. למרבה הצער, אומץ ליבן לא הועיל. פרעה עקף אותן והתמיד בגזרותיו.

     

    כשהחמלה מנצחת את השררה

    יוכבד, מרים ובת פרעה, מעוררות גם הן הערצה באומץ ליבן ובסיכונים שלקחו בחתירתן תחת שלטון הרשע. יוכבד לא אומרת נואש ומביאה לעולם ילד בתקופה בלתי אפשרית. אביו נעלם מהתמונה ואילו היא עושה מאמצים הירואיים, גם אם כמעט חסרי סיכוי, להצפין את בנה ולהצילו מגזירת השמד.

     

    ללא אומר ודברים, נרתמת מרים (שגילה לא יכול להיות יותר מנערה) להצלת אחיה, ובלי שתהיה לה תוכנית פעולה מוגדרת, היא מתייצבת ליד הנהר וצופה בתיבה. אומץ לב מיוחד מגלה בת פרעה, המפרה בבוטות את פקודת אביה ומצהירה על כך במילים. היא מצילה את הילד ומדגישה: "מילדי העברים זה", כמבקשת להודיע שלא טעתה, אלא בחרה להפר את פקודת הרשע.

     

    מרים האמיצה נחשפת לפני בת פרעה, ובת פרעה ממשיכה בנדיבותה כשהיא שולחת את הילד לינוק משדי אמו עד שייגמל. כך שולבות הנשים ידיים, ובונות משולש של חמלה.

     

    הענקת השם "משה" על ידי בת פרעה היא המשך מעשי ההתרסה, שכן היא מנמקת שם זה בקביעה: "כי מן המים משיתהו" למען ידע כל איש במצרים ובארמון, וכמובן ידע אביה, כי בתו מגדלת בביתו ילד עברי.

     

    תנו לגברים את אשר לגברים

    משה, שהרג את המצרי וברח על נפשו ממצרים, מגיע למדיין כפליט הזקוק להצלה. בנות יתרו הגורמות לאביהן לאסוף אותו לביתן, מצילות את חייו. אירונית על כן היא הגרסה המקראית, ולפיה משה מציל את בנות יתרו בשעה שהוא מגרש מפניהן את הרועים המעוניינים לחמוס את המים שהן שאבו.

     

    משה פותר להן בעיה של שאיבת מים, והן מצילות את חייו. מי באמת מציל את מי? אלא שכבודו של הגבר צריך להישמר. דפוס סיפורי "המפגש ליד הבאר" מחייב דמות גברית חזקה שתושיע את הרועות השבריריות. נו, אז נגיד שהפליט הציל אותן.

     

    בהמשך תשוב ציפורה ותציל את משה ממלאך פלאי שיבקש את נפשו. את זה משה כבר לא יוכל לשאת. האיש שחב את חייו לשלוש נשים, לא יצליח להתמודד עם הצלה נשית נוספת, ובהמשך סיפורי התורה נגלה שציפורה המושיעה, מגורשת על ידי משה וחוזרת לבית אביה. כך ייעשה לאישה שהעזה לראות גבר בחולשתו, ולהושיעו.

     

    נמצאנו למדים

    קל לראות כי המקרא מבקש לאפיין את נשות שמות כמרדניות, אך לא כאלו שמרידתן נובעת מרצון להחליף את המנהיג. הן נשים, הן שייכות לחברה המוחלשת, ולעולם לא יהיו מנהיגות בעצמן. אפילו מרים שזכתה להיות נביאה, קיבלה תפקיד משני ביחס למשה ואפילו ביחס לאהרון.

     

    אין לנשים אלו אג'נדה פוליטית, והן מצילות ילדים ללא הבדל דת ולאום. לא יכול להיות למרידתן כל הסבר מלבד האמונה שאסור להיכנע לרוע. יראת אלוהים וחמלה, אלה המניעים שמציע הכתוב לאומץ ליבן. לו יהא חלקנו עימן.

     

    ובניחוח אחר לגמרי - פסק הלכה מסוכן

    השבוע הגיעה לתיבת הדואר האלקטרוני שלי תשובה הלכתית של הרב דב ליאור. הלסת צנחה, והלב סירב להאמין שכך כותב רב בישראל (באתר "ישיבה").

     

    נשאל הרב: "אדם שהוא כהן, ויש בבית הכנסת שלו מצביעי מפלגות שיוצאות נגד התורה והוא שונאם. האם רשאי לעלות לדוכן או שלא יעלה בגלל ששונאם?" והשיב: "אם הוא שונא אותם, שיצא מבית הכנסת לפני שהש"ץ מתחיל לומר 'רצה'".

     

    קשה להתייחס לפסק הלכה זה, שיסודו בחטא, ועל כן החלטתי לכנס את "נשות שמות", ולבקש מהן לכתוב תשובה הלכתית אלטרנטיבית. וזו תשובתן:

     

    שואל יקר, אני יוכבד בת לוי, מפצירה בך להתכנס בביתך, אולי אפילו במקום ללכת לבית הכנסת, ולבדוק איך ייתכן שאתה שונא אדם אחר עד כדי כך שאינך שמח לברכו בברכת כהנים. אני מבקשת להזכיר כי הכהנים בטקס המדובר, מברכים את בני ישראל בשמירה, בהארת פנים ובשלום. האם חס וחלילה ישנו אדם ממנו תרצה למנוע דבר מכל אלה?

     

    ומוסיפות המיילדות ובת פרעה: אמנם איננו מכירות את הברכה, אבל אנחנו הצלנו ילדים שאינם מבני עמנו ונחשבים לילדי אויבינו. אנו מציעות לך ללמוד "חמלה" ו"יראת אלוהים", ולמהר לבית הכנסת לברך את כל הברואים.

     

    וציפורה מוסיפה: עוד מעט, בספר התורה הבא, יביא בעלי לעולם, בשם אלוהים את הציווי: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". אהבה איננה זכות הנתונה לשרירות לבך - אתה מצווה לאהוב. האמן לי, אהבתי למשה עמדה במבחנים קשים, ומה בסך הכל נדרש ממך - לאהוב מישהו שמצביע למפלגה אחרת?

     

    שלימות הארץ דוחה את "ואהבת לרעך כמוך"?

    וממרחק הזמן אוסיף ואומר שבתשובתו משסה הרב ליאור את אנשי ארץ ישראל השלימה בחברי קהילתם שעמדתם הפוליטית-דתית שונה. אם השואל היה כותב שהוא שונא אדם בשל צבע עורו, או בשל נכות פיזית, אני מהמרת שהרב ליאור היה יוצא נגדו בזעם. אבל כנראה ששלימות ארץ ישראל דוחה את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

     

    כשיקרה האסון הפוליטי הבא, כבר לא נצטרך לשאול מי הוא האידיאולוג שמכשיר לבריונים של "תג מחיר" וחבריהם את הקרקע. ובבקשה, אל תגידו "איש הזוי" או "עשב שוטה", כי הוא לא.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר הזכרתי את שבע השנים שבהן עבד יעקב וחיכה לרחל. יהודה פיוטרקובסקי מגבעת שמואל (טוקבק 16) כתב: "מטומטם - אלו השבע הראשונות שבסופן קיבל את לאה, לאחר מכן חיכה שבוע וקיבל את רחל" (והיו חברים נוספים שגם העירו על כך, אם כי בנימוס).

     

    יהודה יקר, טמטום לא קשור לעניין שלפנינו, אז למה לך? ולעצם הסוגיה – לאחר שחוּתן יעקב במִרמה עם לאה, הוא מבקש לשאת לאישה גם את רחל, ועל כך משיב לו לבן (בראשית פרק כ"ט, כ"ז): "מלא שבע זאת וניתנה לך גם את זאת בעבדה אשר תעבוד עימדי עוד שבע שנים אחרות", ומיד נאמר: "ויעש יעקב כן וימלא שבע זאת, וייתן לו את רחל בתו לו לאישה".

     

    המילה "שבוע" בלשון המקרא יכולה להתפרש כ"שבעת ימי השבוע",

    או כ"שבע שנים" (ראו מילון בן יהודה בערך "שבוע", ושם הוא גם מפנה כראיה לדניאל ט', כ"ד-כ"ז). הפרשנות המסורתית ברובה בוחרת לפרש את ה"שבוע" שלפנינו כ"שבוע ימים", ואף לבסס על כך את מנהג שבעת ימי המשתה של הכלה והחתן.

     

    יחד עם זאת, נראה למפרשים שונים וגם לי, שהפירוש הפשוט לפסוק זה הוא שבע שנים, ובו בחרתי הפעם (וראו גם רש"י שדעתו לא הייתה נוחה מהפירוש המסורתי המקובל לפסוק).

     

    שבת שלום!

     

  1. לכל הטורים של רוחמה וייס
  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    הצילו - על אפו ועל חמתו של פרעה
    צילום: איי פי
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים