שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ביקורת חברתית מאהבה
    אנחנו יודעים להודות, כי לעתים קרובות, בשיח הציבורי הישראלי התלונות שלנו משמשות כגורם משתק ואף הרסני, ולא כמנוף לשינוי
    בשנות ה-90' סיפרו על עולה חדש שהגיע לישראל מברית המועצות והחל להתלונן. "הבנקים כאן לא יעילים, לוקח המון זמן עד שבזק מתקין קו טלפון, התורים בסופר ארוכים", "מה, והיה טוב יותר בברית המועצות", שאל אותו ישראלי ותיק. "לא", השיב העולה, "אבל כאן אני יכול להתלונן". בדיחה זו נשענת לא רק על הקושי להתלונן במשטר טולטליטרי, אלא גם - ואולי בעיקר - על הנטייה שלנו כישראלים להתלונן: על עצמנו, על החברה שלנו, על המדינה שלנו. בעיתונות. בשיחות. בכל ערוץ אפשרי.

     

    עוד דעות ב-ynet

    כישלון מדיניות יישוב הסכסוכים האירופית

    לתמוך בישראל ובהסכם עם איראן - זה לא סותר

    משאירים אבק למדע

    משבר הפליטים או בעיית המסתננים?

    אנשי הסירות - הדור הבא?

     

    הפילוסוף מיכאל וולצר מעיר, כי "ביקורת חברתית הינה הבת-דודה המושכלת של התלונה הנפוצה". במעשה התלונה, מסביר וולצר, אנחנו ממקמים את עצמנו בין העולם המצוי שלנו לבין עולם מיוחל, ראוי יותר, מתוקן יותר. לאור דברי וולצר, ניתן לומר כי אנחנו, הישראלים, מצטיינים בביקורת חברתית. כלפי הצבא. כלפי הפוליטיקאים. כלפי העיתונות. כלפי בעלי ההון. כלפי האספסוף. כלפי העובדים הזרים. כלפי השוטרים. כלפי בית המשפט העליון. כלפי הקהילה ההומו-לסבית. כלפי החרדים. כלפי השמאלניים יפי-הנפש. כלפי המתנחלים הפאשיסטיים. כלפי הנהגים.

     

    אבל ברגעי אמת, אנחנו יודעים להודות, כי לעתים קרובות, בשיח הציבורי הישראלי התלונות שלנו משמשות כגורם משתק ואף הרסני, ולא כמנוף לשינוי. ואם ננסה לתרץ, כי זה רק משום שחסר המעשה המתלווה לתלונות בכדי לחולל את השינוי המיוחל, נפספס הבנה חשובה על אודות צורת השיח שלנו, על אודות האופן שבו אנחנו מבקרים את עצמנו. שכן מחלחל למלים שלנו, ולשיחות שלנו, ולכן גם ללבבות שלנו, מידה לא מבוטלת של ארס.

     

    נימה שלילית זו ודאי לא יעילה בכינון שינוי פני החברה. הרי ממחקרים רבים אנו יודעים, כי בכל תחום - בחינוך, בעבודה, וגם בהתפתחות עצמית - חיזוק חיובי מאפשר שינוי שנחסם בפני ביקורת בלתי-מרוסנת, המביאה לידי ריפיון או כישלון. מדוע תובנה זו לא תתפוס לגבי ביקורת חברתית?

     

    אולם הבעיה האמיתית עמוקה יותר מאשר שאלת ה"יעילות" של הביקורת. בניסיון לסגל לעצמנו ביקורת חברתית אחרת, המסורת היהודית מעמידה לרשותנו את המושג "תשובה מאהבה".

     

    "תשובה" ו"חזרה בתשובה" - בייחוד בתקופה זו של השנה, ערב הימים הנוראים - גם מושגים אלו חשופים לאותה ביקורתיות קוטלת השגורה בפינו. אבל אם, לרגע קט, נימנע מרפלקס הביקורת, נגלה כי הרעיון של "תשובה מאהבה" יכול לספק לשיח הישראלי את המסגרת בה ביקורת חברתית תהווה גורם מפרה.

     

    ר׳ נחמן מברסלב מנהיר כיצד ההתמקדות בחוזקות של הזולת, ולא במגרעותיו, יכולה לאפשר לו להעתיק את מקומו, לשנות את דפוס פעולתו: ״צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב … וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל-יְדֵי-זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.״ לאמור: כשאנחנו מחלצים מתוך האדם המורכב שלפנינו את הטוב ומבליטים אותו, אנחנו מאפשרים לו לטפס למעלה מתוך נקודה התחלתית טובה זו, להרחיב אותה, ולמנף אותה לשינוי גדול יותר.

     

    כך, לדעתי, יש להבין את המושג "תשובה מאהבה", המושרש כבר בתלמוד (מסכת יומא פו ע"ב). תשובה מאהבה הינה תהליך של תיקון עצמי, אותו האדם עובר לא על-ידי יראה מעונש, ולא על-ידי התמקדות בעוונותיו הרבים מן העבר, וגם לא על-ידי שימת דגש על היעדים הראויים והחשובים, אליהם הוא טרם הגיע. אלא, תשובה מאהבה נובעת מאותה אהבה שיש בהורה כלפי ילדו. ההורה אוהב את הילד לא כי הוא מצטיין בלימודים או בחוגיו, וגם לא כי הוא עונה על כל ציפיות ההורה.
    הוא אוהב אותו בעצם זה שהוא מקבל אותו על כל צדדיו, בכך שהוא מצליח לראות מבעד הפגמים והחולשות, ולהתמקד בנקודות הטובות שבילד. מתוך קבלה זו ואהבה בלתי-מותנית זו, תשובה מתאפשרת, שכן הילד מרגיש את עצמו ראוי.

     

    "כשמדינתו חוטאת במעשיה", כותב וולצר, "היא עדיין שלנו, וניתן לומר כי אז מוטלת עלינו חובה מיוחדת לבקר את מדיניותה". ביקורת חברתית מעין זו, כמו תשובה מהאהבה, נשענת על קבלת שייכותנו לחברה, וכן על שייכותה של החברה אלינו. שינוי זה בלקסיקון - "אנחנו יכולים" במקום "הם צריכים" – טומן בחובו שינוי תודעתי כפול. ראשית, מתמקדים בשינוי המיוחל התלוי בנו, במקום באשמתו של גורם אחר. שנית, אנחנו חוגגים את ההישגים האדירים של החברה שלנו, ואף את עצם קיומה. לא כדי להדוף את השינויים המיוחלים, אלא כדי לזרזם.

     

    ד"ר ליאון וינר דאו, עמית מחקר במכון שלום הרטמן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים