כשאלוהים הדיח את האלה הגדולה
הנה נתון: מספרן של הנשים הנרצחות על ידי בני זוגן, דומה למספר הישראלים הנרצחי בפיגועי טרור. לאלימות נגד נשים יש שורשים תרבותיים עמוקים. קחו למשל את המקרא: האם סיפור בראשית התמים טומן בחובו שרידי מסורות על המאבק הגדול בין האלים לאלות? ובכן, כן
נַשְמדה: השמדה, רק של נשים
בתקופה האחרונה מחלחלת גם בכלי התקשורת מודעות לתופעה המכונה "ג'נדרסייד" (או "פמיסייד") – השמדת נשים. בעברית אפשר לקרוא לה – "נשמדה".
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מדובר במיליונים רבים של נשים, בנות ועוּבַּרות הנרצחות או מוּפַּלוֹת משום שהן נשים. למקרי הרצח הרבים של נשים במשפחה, מצטרפים רצח של תינוקות-בנות בלידה או בסמוך לה, והפלת עוברות מרצון ללדת בנים. התנהגות רצחנית זו כה נפוצה, עד כדי כך שיש מדינות שבהן הופר באופן קיצוני האיזון הטבעי בין המינים.
נשמדה תרבותית
שורשי הנשמדה נטועים בתרבות - באמונה בנחיתות האישה. מיליוני הנשים החסרות מלמדות על כוחה של התרבות להשפיע על הבחירות האישיות שלנו; התשוקות שלנו, האלימות שלנו, האהבות והשנאות שלנו. אם מישהו חושב שהוא אדון לרגשותיו; אם מישהי חושבת שהיא בוחרת באמונותיה; הם מוזמנים להתבונן בהיקף ובעומק תופעת הנשמדה, ולבחון שאלה זו מחדש.
הכל פוליטי – גם הרגשות שלנו
בימים האחרונים נדמה שפורצת אינתיפאדה חדשה. כותרות העיתונים צועקות רצח, ובלבנו ניטעים פחד, זעם וחוסר אונים.
קשה לאסוף נתונים על מספר הנשים הנרצחות בידי בני משפחה בישראל, אך מהבירורים שערכנו למדנו
איננו רוצות להקטין חלילה את תשומת הלב לקורבנות הטרור, אלא להגביר את תשומת הלב לקורבנות האלימות הנוספים.
ובעיקר אנו מבקשות לחשוב באופן ביקורתי על הדברים שנדמה שהם פרטיים ואוטונומיים: האם הפחדים שלנו בשליטתנו? האם רמת הזעזוע והבהלה שאנו מגלים נוכח פיגועי טרור שונה מרמת הבהלה שאנו מגלים נוכח רצח במשפחה, או תאונת דרכים רצחנית? והאם רמת הזעזוע תלויה בנו, במציאות, או בפוליטיקאים שמתאמצים לבחור עבורנו את החרדות שלנו?
האם יש לנו בעלות על רגשותינו?
נדמה שאת הרגשות הפרטיים ביותר שלנו, הענקנו כמתנה לפוליטיקאים (ואפילו בלי לדרוש תמורה). אם ברצוננו לחדש את הבעלות על רגשותינו, עלינו להתייחס באופן ביקורתי לאינפורמציה שבה אנו מוזנים.
פוליטקאים מכל הצדדים, רוצים שנמשיך לפחד מערבים, ונמשיך להאמין שהם היחידים שיכולים להגן עלינו (למרות שאינם עושים דבר שיצדיק זאת). באותה מידה, פוליטיקאים לא רוצים שנתרגש מרצח נשים.
אם נשים היו פוחדות מאלימות גברית כפי שהן פוחדות מטרור, יחסיהן עם הגברים היו נעכרים בלי תקנה.
אנו בוחרת שלא לפחד מגברים ולא לפחד מערבים. אנו בוחרות לתת לאהבה לנצח את החרדות. תהליך החזרת האוטונומיה הרגשית הוא קשה ובודד. הוא דורש אימון בחשיבה ביקורתית, היכרות והבנה של האופן בו מעוצבת התרבות, ולשם כך עלינו להתחיל בבראשית.
בראשית הנשמדה
כאמור, נשמדת הנשים מוזנת מהתרבות. מי שקורא בפרשת בראשית (והלאה לשאר התנ"ך ולעומק התרבות),
עשוי לחשוב שנשים לא נולדות. חווה, אם כל חי, נוצרה על פי פרק א' של בראשית, יחד עם אדם. בפרק ב' כבר משונמך מעמדה, והיא נבראת מצלעו של האדם.
מכאן והלאה אין בכל התנ"ך ולו סיפור בודד על לידה של אישה (לעיתים נדירות ניתנת הודעה קצרה על לידתה, לעולם לא יותר). מקריאת הרשימות הגניאולוגיות במקרא, נוצר הרושם כאילו גברים יולדים גברים.
ספר בראשית עשיר במסורות לידה של גברים: יצחק, ישמעאל, עשיו ויעקב, שנים-עשר השבטים, והסיפור הארוך על לידת משה בפתיחת ספר שמות.
ונשים? אנחנו כמו הג'וקר הנשלף בהפתעה כשהוא נדרש (בסיפורים על מסחר בנשים, סכסוכים סביב אונס, לידות פלאיות - או רגע קצר של מנהיגות נשית) ומיד נעלם.
הנַשְמדה הפיזית והתרבותית משלבות ידיים. בשביל למגר את הנשמדה הפיזית, יש להבין את זו התרבותית.
לפני העלמת הנשים הועלמו האלות
ההעלמה התרבותית והפיזית של הנשים התרחשה בד בבד עם העלמת האלות הגדולות והמֵיטיבות. לפני שבעת-אלפים שנה (ואולי הרבה יותר) נפוצה באירופה העתיקה ובמזרח תרבות שהתבססה על דמות האם. זו הייתה תרבות שהתקיימה על חקלאות ודיִג, וסגדה לאלה הגדולה.
עדויות שלוקטו מאתרי קבורה מלמדות על קיומה של חברה שוויונית ובלתי מרובדת, שנהרסה על ידי חדירה של עמים נודדים למחצה, פרשים ממוצא הודו-אירופי, שפלשו ליבשת מן הצפון הרחוק ומן המזרח. תרבותם של פולשים אלה התמקדה באב.
מי אתן האלות הגדולות?
לדברי חוקר המיתולוגיה, רוברט גרייבס, לפני בואן של הדתות הפטריארכאליות נחשבה האלה הגדולה
בת-אלמוות, בלתי משתנה וכל-יכולה. היא לקחה לה מאהבים לא כדי לספק אב לילדיה, אלא להנאתה. מאמיני האלות ראו בהן את הכוח האחראי ליצירת החיים וגם להריסתם. הנחש, היונה, העץ והירח היו בין סמליה המקודשים של האלה.
יש הטוענים שכוחן של האלות עמד להן כל עוד לא הבינו בני האדם את הקשר בין קיום יחסי מין והולדה, ואת חלקו של הזכר בהעמדת צאצאים. גלי פלישה של מהגרים הודו-אירופיים החלו את הדחתה של האלה הגדולה מכס המלכות, והיא הפכה לרעייתם הכנועה של אלי הפולשים.
סמלי עוצמה שהשתייכו קודם לאלוהות הנשית, נוכסו לאל הגבר. לראשונה החלו להופיע במיתוסים סיפורי אונס וסיפורים שבהם הרגו הגיבורים הגבריים נחשים שסימלו את האלה הגדולה.
אבל האלה לא דוכאה לחלוטין, והיא נמזגה אל תוך דתם של הכובשים (כך, למשל, אנו מוצאים את פולחן האשֵרה בתקופה המקראית: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה'").
דיכוי האלה הגדולה בפרשת בראשית
הנחש הוא אחד מסמליה החשובים של האלה הגדולה. הנחש המשיל את עורו, מסמל את ההתחדשות והלידה מחדש. לעומת זאת, בפרשת בראשית מוצג הנחש כחתרן וערמומי, והאישה מוצגת כבת בריתו הפתיה, אך גם כמפתה.
הנחש והאישה של בראשית מתוארים כמאיימים על המעמדות בדת הפטריארכאלית, ובמחי פרשה שניהם מנוטרלים מכוחות החוכמה והתחייה שלהם. האם סיפור בראשית התמים טומן בחובו שרידי מסורות על המאבק הגדול בין האלים לאלות?
"לכי מעטי עצמך" - המיתולוגיה של בריאת המאורות
בהמשך לנבירה אחר מסורות מיתולוגיות בפרשת בראשית, נתבונן בסיפור נוסף, גם הוא תמים למראה, על בריאת המאורות בשמים (בראשית א', ט"ז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים".
הסתירה בפסוק מעניינת – האם אלוהים ברא "שני מאורות גדולים", או "מאור גדול ומאור קטון"? ייתכן שגם מאחורי סתירה פעוטה זו מסתתר מאבק ענקים בעולמות העליונים. חז"ל השתמשו בסתירה ליצירת אגדה כואבת וקסומה על הלבנה ששאלה את אלוהים שאלה טובה, ושילמה עליה מחיר כבד (חולין ס, ב):
"אמרה ירח לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך".
איך יכולים שני מלכים למשול בכתר אחד? שואלים חז"ל בשמה של הלבנה, הקובלת על שהיא והשמש מושלים לסירוגין, ואין ביניהם הבדלים מעמדיים. האם הפסוק והאגדה מעידים שפעם, בימים הרחוקים ההם, המאור הקטן, האשה-אלה, הייתה גדולה - ובקְרב אלים אדיר היא נוצחה והוקטנה?
"לכי מעטי עצמך", אומרים חז"ל משמו של אלוהים, ומציעים הצצה לסיפור מיתולוגי על הקטנת האלה הגדולה, סיפור שהוא פרומו קוסמי לגורל הנשי הארצי.
לא, אנחנו לא כועסות
אין על מי וגם ממש אין טעם. אנחנו לא מתריסות, ובוודאי שלא מבקשות מהגברים "מעטו עצמכם". חלילה לנו. כל שאנחנו מבקשות הוא להתבונן על תהליכים תרבותיים באופן ביקורתי. להבין שכל חברה, גם הטובה והמוסרית ביותר, מנוהלת על ידי מנגנונים כוחניים (לא אמרנו דווקא רעים, אמרנו – כוחניים). יש ללמוד להכיר אותם ולהגן על עצמינו, על הזולת ועל טיפות החירות האפשריות, בתוך מערכות שאולי אין בלתן.
ובבית המדרש של הטוקבקים
שירה, ירושלים (בטוקבק 44) העירה ושאלה: "...איך אפשר לכתוב טור על ספר קהלת... בלי בכלל לכתוב את המסקנה הסופית, נקודת האור אליו כל הספר מוביל? ...שני הפסוקים האחרונים: 'סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט... '
"תכליתנו בעולם - יראת שמים ושמירת המצוות, והיא בעז"ה תביא אותנו לשמחה. ואם באנו לעולם - בעז"ה שנזכה כן לשמוח שנולדנו, ובעז"ה שנזכה לקיים את שליחותנו. לדעתי צריך לערוך את המאמר מחדש ולהוסיף פסוקים אלה, הם חלק בלתי נפרד מהספר. חתימה טובה לכל בית ישראל".
שירה יקרה, תודה על דברייך הנעימים והמלומדים (וגם על הפרגון בחלקה הראשון של התגובה). כשכתבתי את הדברים באמת התלבטתי ביחס לשני הפסוקים האחרונים. שנים רבות חשוב היה לי לדבוק בעמדת חלק מחוקרי קהלת, ולפיה פסוקים אלה הם תוספת מאוחרת שנועדה "להכשיר" את הספר.
כיום אני לא משוכנעת שיש סיבה טובה (מבחינה ספרותית) לטענה זו, כיוון שהפסוקים האחרונים לא משנים את תוכן הספר. לכל אורך הספר מצהיר קהלת על אמונתו באל ובקיומו של משפט אלוהי, אלא שזה לא גורם לו לשמוח בחיים או לחוות חוויית משמעות. אני שמחה לשמוע שלך זה כן עוזר. חורף טוב לך ולכולם.
ושבת שלום!
