שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    היחצ"נים של אלוהים

    מה המשותף בין חטאם המדומיין של בני אהרון, תפקידו המופרך של אלוהים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ואחדות ישראל בכותל האורתודוכסי? פרשנים שחושבים שאלוהים נמצא בכיס הקטן שלהם, ומתנדבים במשרד יחסי הציבור הגדול והעשיר ביותר בעולם, ששמו "הצדקת האל"

    לראות את אלוהים

    פרשת משפטים עמוסת החוקים החברתיים, נחתמת באירוע פלאי - מנהיגי בני ישראל רואים את דמות האלוהים, ואנחנו זוכים לתיאור מראהו (שמות כ"ד, ט'-י"א): "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".

     

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

     

    "אכלנו כמה דברים טובים יחד, שתינו...."

    תיאור מראה האלוהים נחתם בהצגה מוזרה של התנהגות הנבחרים לנוכח המראה הקדוש: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אני לא יודעת ממה להתפעל יותר: האם מהגילוי שלאלוהים יש רגליים, או מכך שיש בעולם אנשים שמתבוננים ברגליו ומתנהגים כאילו הם בסרט: אוכלים ושותים בעיצומה של התגלות.

     

    נדב ואביהו - לא מה שחשבנו

    גם חכמי התלמוד השתאו מפוֹזת בית הקולנוע אל מול ההתגלות, והאשימו את נדב ואביהו, בני אהרון, בהתנהגות

    שאינה הולמת צדיקים (ויקרא רבה אחרי מות, כ'): "'ויחזו את האלוהים' כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה... מלמד שפרעו את ראשיהם וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה". ליבם של הצעירים היה גס במראה הקדוש, וביהירותם לא הבחינו בין רגילות ההתבוננות בבני אדם - למחזה הנשגב שלפניהם.

     

    אם לא די בכך, מספרים הדרשנים כי בשעה שהתלוו שני הצעירים לחבורה המכובדת שהלכה לחזות באל, הם בזבזו את זמנם ברקיחת מזימות (שם): "שהיו משה ואהרן הולכים תחילה, ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם, וכל ישראל אחריהם, ואומרים (נדב ואביהו): מתי שני זקנים הללו (משה ואהרון) מתים, ואנו נוהגים שררה על הציבור?... אמר להם הקדוש ברוך-הוא: 'אל תתהלל ביום מחר'. הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהם שטוחים על גבי אמותיהם".

     

    זוועה שהיא שגב ספרותי

    הדימוי מטלטל ולא מרפה: "הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהם שטוחים על גבי אמותיהם", אומר אלוהים לנדב ולאביהו, ומנבא את מותם הצעיר: אתם הסייחים שעתידים למות בחייה של אמכם, ומעורותיכם עוד יעשו שטיחים שיונחו על גבה של אמכם.

     

    אי אפשר להציע דימוי מצמרר יותר לחווייתה של אם שכולה.

     

    וזה מה שיקרה

    שכן בהמשך הדרך יבנו את המשכן, ונדב ואביהו ימותו בעיצומן של חגיגות המשכן. דרשות חז"ל

    שלפנינו משיגות שתי מטרות: הן מסבירות את טקס האכילה אל מול ההתגלות האלוהית (והרי גם ביום מותם של נדב ואביהו, ישחק האוכל תפקיד מרכזי) - והן מצדיקות את החלטתו המפתיעה והמקוממת של אלוהים, להרוג את שני עבדיו הצעירים והנלהבים.

     

    מציאות החיים שרירותית ופעמים רבות מאכזבת. היא מסרבת להתאים עצמה לתשוקה האנושית ב"שכר ועונש". אנשים רבים המתעקשים לשמר אמונה זו, עסוקים מבוקר עד ליל בניסיונות להציע הסבר מוסרי למציאות נטולת פשר. אנשים אלה מתנדבים במשרד יחסי הציבור הגדול והעשיר ביותר בעולם, ששמו "הצדקת האל". עמלם של יחצ"ני האל קשה ורב, אך גם מרתק ויצירתי.

     

    השבוע ניהל הרב ארוש את קמפיין הצדקת האל

    אחת לכמה שבועות קופץ לכותרות מנהיג דתי שמרגיש צורך דחוף לעזור לאלוהים להסביר את עצמו. השבוע היה זה הרב הניאו-ברסלבי, שלום ארוש, שהציע (במדור זה) את הקו היחצ"ני המפואר: "בורא עולם שם אותנו היום במצב שאין לו שום פתרון. שום פתרון. מי שיש לו שכל ישר, יגיד שאין לו שום פתרון. כי זה לא מלחמה. במלחמה יש לך גבול ואז אתה בא להילחם. המלחמה הזאת היא הכי קשה בעולם. כי המלחמה היא בכל הארץ. למה ה' עשה את זה? כי הוא רוצה שנצעק אליו".

     

    כבוד הרב, אני רק שלוש הערות

    1. עם כל הכבוד לבורא עולם, זה אנחנו ששמנו את עצמנו במצב שאין לו פתרון. אני רוצה להאמין שאלוהים חכם יותר,

    הוא היה רואה את בור הכיבוש ולא רץ לתוכו בצהלה. אנחנו יצרנו מדינה שאין לה גבולות, אז למה להאשים את אלוהים בכל טיפשות אנושית?

     

    2. למצב הזה יש (עדיין) פתרון - פשוט ומאוד כואב: שתי מדינות לשני עמים, או יציאה מהשטחים. קוראים לו גם "ואהבת לרעך כמוך". אמנם אנחנו מתאמצים להשחית כל דרך לפתרון, אבל הוא עדיין קיים.

     

    3. רבים כבר ניסו את ההסבר היח"צני לפיו אלוהים "מתאווה לתפילתם של צדיקים", ועל כן מעקר נשים צדיקות ומייסר גברים נקיי כפיים. הקושי בהסבר זה שהוא מעניק לאלוהים דמות של סאדיסט המענה יצורים חלשים מתוך רצון להאכיל את האגו הפצוע שלו. זה לא בדיוק האלוהים שאליו אני עורגת.

     

    בכל הקשור לסבל האנושי, אני במפלגתם של החכמים שדרשו מאתנו להחריש ולא לנסות להקל את הנטל המוסרי הרובץ על מצפונו של האל: "שתוק, כך עלתה במחשבה לפני", הם קבעו - ואני מעריצה את אומץ ליבם.

     

    בכל הקשור לסבל האנושי אני גם במפלגתם של החכמים שקבעו: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", והתעקשו לוותר על הקורבנות ולקחת אחריות אישית. הם קבעו - ואני מעריצה אותם על אומץ ליבם.

     

    היחצ"ן של האחדות

    גם נושא אחדות עם ישראל זוכה תדיר למאמצי שיווק נאים, והשבוע היה זה רב הכותל ששלף מכיסו את דגל "אחדות העם", והציע פעלול לוגי לפיו פתיחת "עזרת ישראל", שתאפשר לנשים וגברים ליבראליים להתפלל בכותל, היא דווקא פגיעה באחדות ישראל.

     

    וכך התבצע התרגיל הלולייני הזה, בטור שכתב הרב שמואל רבינוביץ' במדור זה: "לו היו אבותינו ואמותינו יכולים להשתתף בהצבעה על קריעת הכותל למחנות ולפלגים, הייתה ההצעה מושלכת מן השולחן בשאט נפש. לפצל את הכותל?! להפריד בין יהודים במקום הקדוש הזה?! לשלול כל פשרה ובלבד שכל אדם יקבל, דווקא בכותל, את הבמה לבטא את חידושיו הדתיים?! מי יעלה זאת על דעתו??? ...הפסדנו את האחדות הנדירה שנוצרה סביב הכותל המערבי, והייתה סמלו של העם היהודי בכל שנות גלותו הארוכה."

     

    לשיטת הרב רבינוביץ', פירושה של "אחדות ישראל" הוא שכולם יעשו בדיוק מה שאני רוצה. יחצ"נות לאחדות כוללת, לשיטתו, גם גיוס של אבות האומה למפלגה שלו. וכמובן, אין ספור סימני שאלה, סימני קריאה ותמיהה שאמורים לחסום דרכן של שאלות אמיתיות.

     

    מה המשותף לחטאם המדומיין של בני אהרון הצעירים, תפקידו המופרך של אלוהים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ואחדות ישראל בכותל הנשלט על ידי אורתודוכסים? פרשנים שחושבים שאלוהים נמצא בכיס הקטן שלהם, והם מחתימים אותו על צ'קים בלי לבדוק אם יש לו כיסוי.

     

    אין לי אפילו טיפת עניין בתפילה בכותל, אבל אלחם למען זכותם של נשים ואנשים להתפלל שם על פי דרכם ואמונתם, ואני מברכת על הצלחת המאבק. מעבר לניצחון הנקודתי, מלמד ניצחון זה שגורמים רשמיים במדינת ישראל מבינים כי עליהם להכיר בזכויות הזרמים הליבראליים ביהדות, ואני מצפה לבאות בתקווה ובסקרנות.

     

    ולך, ענת הופמן, ולשאר "נשות הכותל" - א גרויסע יישר כויח.

     

    ירושלים גרפיטי סביב לה

    והפעם אחד חכם וצודק במיוחד, שנמצא על ארון החשמל ליד תיאטרון ירושלים – לקרוא ולהפנים.

     

     (צילום: רוחמה וייס) (צילום: רוחמה וייס)
    (צילום: רוחמה וייס)

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    שלומי (טוקבק 68 משבוע שעבר), ביקר את קביעתי: "כשמצווים על אנשים לעשות מעשים אני חצי מודאגת,

    אבל כשמשתלטים להם על הרגשות ומורים להם 'לא תחמוד', אני כבר מודאגת מאוד". וכתב קצרות וברורות: "הגיע הזמן שתהיי סופר-מודאגת. אלה החיים שלך".

     

    אתה צודק, שלומי, האבחנה שהצעתי בעייתית מאוד. התכוונתי להדגיש את חומרת השעבוד המחשבתי, אבל אסור היה לי להקל ראש בשעבוד הפיזי.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שלומי כהן
    אלוהים צריך דוברים? הרב ארוש
    צילום: שלומי כהן
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים