תתאבלו איתי על הילדים שלא יהיו לי
משחר ילדותי רציתי להתחתן ולהיות אמא. זה לא קרה. בימים האחרונים הבנתי שעליי להיפרד מהילדים שחלמתי וציפיתי להם. אני נפרדת מהם לבד, ללא בן זוג וללא חברה תומכת. מצפים שאסבול בשקט, בגלל שאני מחזה כל כך לא נסבל. אז שלום חמודים שלי, אני אמשיך להתגעגע אליכם. אי הפגישה אתכם תכאב לי עד יום מותי. אולי גם אחרי
בין יום האישה הבינלאומי ליום המעשים הטובים. בין יום המשפחה שחל בראש חודש אדר א', לחודש השמחה אדר ב': האזינו לזעקה הדוממת של הרווקות הדתיות שאיבדו תקווה. זה הכאב שנושאות נשים לא נשואות במגזר הדתי. תמר - רווקה דתייה מבוגרת , שפרטיה שמורים במערכת - שלחה לנו את הטקסט הזה, המשקף את מקומה בחברה הדתית. ואתם, פשוט שמעו את קולה.
אני כותבת בעילום שם בגלל נסיבות מקצועיות, אבל לא רק. אני כותבת בעילום שם, כי אני מישהי שקשה לחבְרה לראות. מישהי מקולקלת. אישה שלא ממלאת את הייעוד שלה. אישה שבחברה ישראלית - ועוד דתית - היא מוקצה מחמת מיאוס. אני זאת ש"משהו לא בסדר איתה".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
אני כותבת בעילום שם כי אני לא רוצה מבטי רחמים, לחשושים או שלל עצות והצעות. אני אישה בת 41, דתייה, רווקה. בסך הכל אני בסדר: נראית בסדר, עובדת ויש לי תוכן פנימי. אני אישה שיצאה לדייטים במשך למעלה מעשרים שנה, הייתה בקשרים זוגיים, הלכה לטיפולים, עברה סדנאות, סיגלה סגולות, בילתה בשבתות פו"פ. פעמיים הייתי באומן, חייתי בביצה - וזה לא קרה. לא התחתנתי, וגם לא ילדתי.היום אני מבינה שרוב הסיכויים שגם לא אלד, ועל זה אני רוצה לדבר איתכם.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- נייעס: מדריך סאטמר לאנטי-ציונות
- יעקב שוואקי לא עוצר: "החיים שלנו פה זה נס"
- "האם המתעללת" נגד נעמי רגן: "השתמשה בפרוטוקולים חסויים לספרה"
משחר ילדותי רציתי להתחתן ולהיות אמא. אהבתי לשחק עם הבובות שלי כאילו הן הילדים שלי. ראיתי שאחותי הגדולה שמרה את האוספים שלה לילדיה - ואכן נתנה להם אותם, כשגדלו - ועשיתי אותו הדבר.
כבר בגיל ההתבגרות, התחלתי לבחור שמות לילדים שלי. בשיעורים משעממים סיגלתי לי תחביב: הייתי בודקת איך כל אחת רוצה לקרוא לילדיה, ובסוף השנה היה השולחן שלי מלא ברשימות שמות של ילדי בנות הכיתה.
כשיצאתי לשירות הלאומי והתארחתי בשבתות, התחלתי לאסוף מנהגים משפחתיים חמודים שראיתי. המשכתי בזה גם בשנים שאחרי, והמשכתי גם לבחור שמות לילדיי. הטעם שלי השתנה, והשמות השתנו במהלך השנים. וחיכיתי להם – לילדים שלי.
רוצה לדבר על האבל שלי
השנים עברו והגעתי לשנות השלושים בחיי. אי-שם באמצע העשור הרביעי, הבנתי שחלום עשרת הילדים
כבר לא יתגשם. הבנתי שיהיו פחות. הקפאתי ביציות, והגעתי לגיל כמעט-ארבעים ולגיל ארבעים. ואז הבנתי שיהיו פחות, ושאולי לא יהיו.
עכשיו אני בת 41, ללא בן זוג וללא הילדים שלי. בחישוב מהיר אני מבינה שכנראה לא אכיר אותם. לעולם. את הילדים שלי.
תסמכו עליי שבדקתי וחקרתי אופציות. חברות שלי הן אימהות יחידניות, ויש לי מכרה שמגדלת ילד בהורות משותפת. אני אוהבת ומעריכה את חברותיי ואת ילדיהן ואת הבחירות שלהן. אבל לי זה לא מתאים. אני לא רוצה ללדת ילד שלא מתוך זוגיות, ולא רוצה לגדל ילד לבד.
אם זה מעצבן אתכם ואתם חושבים שאם ככה אין לי זכות דיבור, זה בסדר. פשוט תפסיקו לקרוא עכשיו. אבל אם אתם מסוגלים לשאת את הרעיון, שאני מעדיפה שלא ללכת נגד עצמי, למרות שאני נורא רוצה ילדים – הקשיבו לאבל שלי.
כי אני לא רוצה לדבר פה עכשיו על אות הקין החברתי, על הבכי בלילות, על הדאגות לעתיד, על הבדידות, על זה שלא יהיה המשך ממני בעם ישראל. אני רוצה לדבר על האבל שלי.
הילדים שלי גוססים עכשיו
בחצי השנה האחרונה אני הולכת ומבינה שזה לא יקרה. מנסה לעכל את הידיעה שהחיים שלי לא יהיו בכלל
כמו שרציתי ותכננתי, ולהתמודד עם זה. להשלים עם זה. לנסות לשמוח עם זה. לבטוח בה' ולהודות על מה שיש - ועל מה שאין. להאמין עם האין.
בימים האחרונים גם הבנתי שעליי להיפרד מהילדים שלי. הילדים שלי, שהיו בתוכי מאז שהיית קטנה, אולי מאז שנולדתי. הילדים שחשבתי אותם, וציפיתי להם, והתגעגעתי אליהם, וחלמתי עליהם, והתאמצתי מאוד כדי לפגוש אותם יום אחד, והם לא באו. הילדים שאיתם אף פעם בעצם לא נפגשתי, אבל שאני מכירה כבר כל כך הרבה שנים.
אני מרגישה שהם גוססים עכשיו אחד אחרי השני, בקצב מהיר. אני מרגישה שהם מתים, אבל אין להם קבר, ואין לוויה ואין שבעה. השביעייה הסודית שלי הולכת לעולמה ללא קול, בדממה מוחלטת, בלי שישבו עליה שבעה.
בעיניכם אני אישה מעוותת
אני מניחה, שנשים נשואות שרצו או רוצות ילדים, יזדהו איתי. אבל אני חושבת שיש הבדל. נדמה לי שהחברה יכולה לסבול נשים נשואות שרצו וניסו ובצער נורא לא זכו לילדים. החברה משתתפת בצערן.
זה לא המצב שלי. אני לבד. אני נפרדת מהילדים שלי לבד, ללא בן זוג - ובעיקר ללא חבְרה שתאפשר לי להתאבל. מצפים שאסבול בשקט, בגלל שאני מחזה כל כך לא נסבל. בגלל שאני אישה מעוותת, שלא נישאה ולא ילדה. אולי בכלל לא ממש אישה.
מצפים שאתמודד עם האבל שלי לבד, אחייך לעולם, אתפקד ואחזיק מעמד. אבל בכל לילה מתים הילדים שלי, שכל כך חיכיתי להם. שארבעים שנה לפחות התגעגעתי אליהם. אז כדי להצליח לשרוד?
אני כותבת לכם כדי שתהיו איתי בשבעה שלי. תהיו איתי כשאני אומרת עכשיו שלום להושעיה, לעקיבא, לתמה, למעיין, לנטע ולעוד רבים וטובים: שלום חמודים שלי. כמה רציתי שניפגש, אבל זה לא התאפשר. ניפגש אולי בגלגול אחר. אני אמשיך להתגעגע אליכם. אי הפגישה איתכם תכאב לי עד יום מותי; אולי גם אחרי.
תודה לכם שהייתם איתי. אתם לא יודעים מי אני, אבל זה לא באמת משנה. כי אולי אני כותבת גם בשביל עוד נשים כמוני. כשתראו אותנו עכשיו בעבודה, במכולת או בבית הכנסת – תדעו שאולי בלילה, לבד, קברנו ילד, ישבנו שבעה. ותהיו איתנו בלב.
- תמר הקימה קבוצת תמיכה בירושלים. המעוניינות להצטרף יכולות לכתוב למייל: selfhelpjerusalem@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
