"כיפה אדומה": אפשר להוריד את הכיפה

הגברים הם זאבים או ציידים, והציידים גם הם זאבים. זוהי המסקנה העולה מסרטו החדש של ארנון צדוק, "כיפה אדומה". מעין גרסה ישראלית של "ניקיטה". סיפורה של תלמידת תיכון ממוצא רוסי שנהפכת למחסלת בשירות המאפיה. נשמע טוב? - ודאי. הסרט? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

• הרס
• קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים
• הקומונה
• ראצ'ט וקלאנק
  

סרטו של צדוק, לפי תסריט מאת ערן י.ב. המבוסס על סיפור אמיתי, מתרחש על רקע מאבקי הכוח שבין המאפיה המרוקאית והרוסית בישראל. בתמונת הפתיחה מספרת סבתא לנכדתה הקטנה, אי-שם ברוסיה, את המעשייה על כיפה אדומה. שנים מאוחר יותר, אנו מוצאים את הנכדה, קטיה (דניאל גל, מסדרת הטלוויזיה "חיים אחרים"), כשהיא מתגוררת עם אביה וסבתה בשכונת מצוקה בארץ. גיבורו האחר של הסרט הוא אבוטבול (אביב אלוש, "להיות איתה"), פושע היושב בכלא במולדובה, וזוכה להשתחרר על מנת לשלם את חובו האחרון לראש מאפיה ישראלי (יונתן צ'רצ'י).

מאליו ברור ששני הסיפורים המקבילים האלה יצטלבו, וזה יקרה מהר מכפי שחשבתם, כאשר אבוטבול יגייס את קטיה על מנת לחסל את ראש המאפיה הרוסית, אחד בשם מקסימוב. הנסיבות שמפגישות את קטיה ואבוטבול והדרך שבה נהפכת תיכוניסטית ג'אנקית למחסלת מדופלמת, מופרכות כמו כל מה שקורה בסרט, אבל זו הבעיה הכי קטנה פה.

הדיווחים על צילומיו הקרובים של "כיפה אדומה" התפרסמו כבר ב-2008, ובו היתה אמורה לככב גאלה קוגן ("בובות") בשירותו של הבמאי המיעד עופר הררי. צדוק בינתיים הוציא את סרטו הקודם "ניקה" (2010) שעסק בקשר המתפתח בין אישה אוקראינית צעירה שנמכרה לזנות והגבר השומר עליה בדירה בה היא כלואה. שני הסרטים עוסקים במאבק ההישרדות של נשים המוקפות גברים-זאבים טורפים, ושניהם מתרגמים את הסיטואציה לרצף של דימויים וולגריים הנדמים כפנטזיה לחה של זכרים מריירים.

אלא שדמותה של קטיה אינה מעניינת איש מהעושים פה במלאכה. הסרט מתעכב בקצרה על אימוני ירי שהיא עוברת ביער, ואחר כך על בחינה בשטח - וזהו. יוצרי "כיפה אדומה" ודאי משוכנעים עד לרגע זה שמדובר בסרט פמיניסטי שבמרכזו הדימוי הארכיטיפי של "האישה הנוקמת" - אך לא כך הדבר. קטיה היא סטריאוטיפ של אישה-ילדה, נטולת קווי אישיות ופסיכולוגיה של ממש, ונדמה שכל הסרט נבנה סביב הסצינה שבה היא מגיעה כזונה בתחפושת כיפה אדומה אל מאורת הזאב הרע על מנת לנקום בו את נקמתה.

דברים דומים אפשר לנסח גם לגבי הקשר שנרקם בין קטיה ואבוטבול בעולם של הסרט הרוסיות הן זונות והמרוקאים מאפיונרים. היחסים בין השניים אינם מתפתחים בצורה משכנעת מראשיתם. התפנית העלילתית שהסרט חותר אליה אינה הופכת את העניינים לבהירים ומנומקים יותר.

אם "כיפה אדומה" מעיד על משהו, זה בעיקר על הקושי שנתקלים בו יוצרים מקומיים בבואם לספר סיפור פשע טוב, משלנו (ע"ע "כבוד" של חיים בוזגלו שניסה להיות התשובה הישראלית ל"הסנדק"). בפשטות, הסרט לא נורא מעניין.

"כיפה אדומה" - השם מתייחס גם להגדרה המקובלת בעולם התחתון של בגידה מצד אדם קרוב - זוכה לנקודות זכות דווקא בכל הקשור לעיצוב האמנותי (יורם שייר) והצילום (דניאל קדם). עבודתם מקנה לסרט מראה של אגדה מסויטת למבוגרים המתנהלת בחלקה בבקתה מבודדת ביער מכושף, שיללות זאבים אמיתיים מלוות את הזאבים המטאפוריים שבו.

בתום הצפייה ב"כיפה אדומה" אתה מוצא עצמך תוהה מדוע בכלל סיפרו לך את הסיפור הזה. כסרט שעניינו המהפך שעוברת קטיה מנערה פסיבית למי ששולטת בגורלה - אין בו כלל מורכבות. כסיפור פשע הוא נעדר מתח של ממש. וכתיאור של מערכת יחסים אפלה בין הצייד וכיפה אדומה - הסרט נותר ברמת עילגות בסיסית, וחבל (לא להאמין שהמילה הזו צצה פה). כי עם תסריט אחר ושחקנים כריזמטיים יותר, "כיפה אדומה" היה יכול אפילו לעבוד.

"כיפה אדומה" (ישראל) - במאי: ארנון צדוק. שחקנים ראשיים: דניאל גל, אביב אלוש, יונתן צ'רצ'י. אורך הסרט: 90 דקות.