"צבא מוסרי"? אין דבר כזה
מפרשת השבוע, דרך בר כוכבא ועד לימינו אנו: ההיסטוריה מוכיחה כי אין ולא יכול להיות צבא מוסרי. רק לבני אדם יש צבא, ועל כן גם הגרועים שבצבאות העולם עונים על ההגדרה "צבא של בני אדם"
השבוע הצבאי
השבוע האחרון היה, במובנים רבים וקשים, שבוע צבאי; שר הביטחון הוחלף, ל"ג בעומר - החג המזוהה עם בר כוכבא - נחגג בשפע מדורות, ומבתי הכנסת מרעימה פרשת השבוע במה שהוא לכאורה ברכה: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כ"ו, ז'). ובתוך כל זה מרחפים עננים אפורים מעל לראשיהם של ארגונים המבקשים לפקוח עין מוסרית על הנעשה בצבא.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בוגי יעלון, שר הביטחון היוצא, נפרד מהצבא בצוואה מעורפלת: "צבא צריך לנצח, אבל צריך להישאר בני אדם". דווקא מילים אלה, בטשטושן, מבטאות את החיים הבלתי אפשריים שלתוכם הבאנו את עצמנו, ועל כן חשוב לי להתעכב ולנסות להפיג את הערפל העוטף אותן.
"צבא צריך לנצח"
זו משימה מובנת, גם אם לא קלה לביצוע. לכאורה זו משימתו המרכזית של הצבא. אבל יש לזכור שעדיין לא נברא הצבא שהתמיד לנצח. גם צבאות חזקים נוחלים תבוסה, ואימפריות כובשות קמות ונופלות.
יסודותיו ההיסטוריים של ל"ג בעומר סמויים מן העין, ואין מי שיודע מתי וכיצד נולד החג. עם הזמן קושר חג זה למרד בר-כוכבא, והציונות שכמהה לגיבורי עבר בצלמה, אימצה את החג וקשרה כתרים של הבל לראשו של "בר-כוכבא".
על כן יש לזכור ולהזכיר שבר-כוכבא באמת היה גיבור, אלא שהוא היה גיבור מדי, מנותק מהמציאות, יהיר וחמור מכל – שגה בדמיונות משיחיים. בר-כוכבא המיט אסון ענק על העם היהודי, וטוב נעשה אם נהרהר שנית במודל הגבורה הציוני הזה.
"צריך להישאר בני אדם"
הקביעה שהצבא "צריך להישאר בני אדם" דורשת מחשבה רבה יותר: האם יש צבא שאינו של "בני אדם"? רק לבני אדם יש צבא, ועל כן גם הגרועים שבצבאות העולם עונים על ההגדרה "צבא של בני אדם".
כן, אני מבינה, כשיעלון (ורבים נוספים) משתמשים במונח "בני אדם", הם מבטאים תפיסת עולם אהודה וכוזבת ולפיה המין האנושי מחולק לשתי קבוצות: קבוצת הטובים – המכונה "בני אדם", וקבוצת הרעים – המכונה "חיות אדם".
החיות מוחות
נגד הגדרות אלו צריך למחות גם בשם החיות, שכן את המעשים האיומים והרצחניים ביותר כלפי בני אדם (וגם נגד חיות) עושים בני האדם. אנחנו, המין האנושי, מצליחים להגיע לפסגות של חמלה, אך גם לתהומות של אכזריות. שתי הקצוות האלו הן שלנו ובאחריותנו. יש ימים שבהם אני חושבת לעצמי שהלוואי והיינו חיות.
אני לא מתקטננת
ההתנגדות לביטוי "חיות אדם", כמו לתיאור אנשים מוסריים כ"בני אדם", אינה נוקדנית. חשוב להיזהר ולהזהיר מהאמונה היהירה לפיה הרוע לא נטוע בכולנו. אירופה הנאצית לא הייתה "פלנטה אחרת". היטלר, למרבה הצער, לא היה "חיה", ורק אם נכיר באפשרות שלנו, כולנו, ליפול לתהום מוסרית - נדע לא לפסוע בשוליים.
אין צבא מוסרי
אני מניחה שיעלון, כרבים אחרים, התכוון לכך שצה"ל צריך להיות "צבא מנצח ומוסרי", ועם הטענה הזו חשוב
להתמודד. יעלון יקר, לא היה ולא יהיה צבא מוסרי. האם בכל השיעורים שהעברת ולמדת על היסטוריה צבאית, שמעת אי-פעם על "צבא מוסרי"? האם יש באפשרותך לציין ולו צבא אחד, מכל העולם ומכל התקופות, כמודל ל"צבא מוסרי"?
מודלים ל"צבא מנצח" אני מניחה שיש לך למכביר, אבל מודל של "צבא מוסרי"? אין. לא יכול להיות צבא מוסרי. צבא הורג אנשים צעירים, צבא פוגע באוכלוסייה אזרחית, צבא יורה מהאוויר, צבא רומס וחומס. "צבא" בהגדרה הוא רצחני, ולכן אינו מוסרי.
יתר על כן, חייל שב מהצבא לחיי האזרחות כשהוא מצולק ממפגש עם אלימות ומוות. מרוב כאב ובלבול נשחטת נפשו ומתערערת מוסריותו. ייסוריו יכולים לגרום לו לבטא את האלימות שלמד בצבא גם בבית.
לדוכן העדים אני מזמינה את פרשת השבוע
השכר הצבאי שמציעה פרשת "בחוקותי" להולכים בדרך אלוהים הוא (ויקרא כ"ו, ז'-ח'): "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב".
ואם נהיה רעים? (כ"ו, כ"ה; כ"ט): "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד-אוֹיֵב... וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ".
החרבות נושאות עמן תאוות נקם ודם, והמוסר מהן והלאה. וכשנסבול נאבד גם אנחנו את הערכים היקרים לנו מכל, ואפילו את בשר בנינו ובנותינו נאכל. אין אפוטרופוס לרוע האנושי.
אז מה עושים?
ראשית כל, מבינים שזה המצב ומפסיקים לצעף את העיניים בדיבורים על "צבא מוסרי". אחר כך מציבים את השלום כיעד לאומי ראשון במעלה. מקימים, לראשונה בתולדות ישראל, משרד ממשלתי לענייני שלום. מפנים לו בדיוק את אותם התקציבים שמפנים למשרד הביטחון (אולי שקל אחד יותר, רק בשביל האמירה). ממנים את מיטב המוחות כיועצי המשרד, בודקים לעומק ובחיוב כל יוזמת שלום. לא מקבלים "לא" כתשובה. רק אחרי שנעשה את כל זה, יותר לנו לקטר על הפרטנרים שלנו.
דבר שני – "שוברים שתיקה"
במקום לרדוף את הארגונים המבקשים לפקוח עין על פעולות הצבא - מעודדים אותם. מעבירים להם תקציבים,
סוללים להם דרכים, ואולי אפילו אומרים להם תודה. הם הלוא שומרים עלינו, הם עושים לצבא טובה גדולה - והם מקדשים שם שמים גם בין אומות העולם.
ובשום פנים ואופן לא מבקשים מהם לחשוף את שמות החיילים שהעידו בפניהם. הרי חשיפת השמות תצמצם את העדויות, ואם לא יהיו עדויות, איך נדע ואיך נישמר מעשות רע?
אני, באופן אישי, שמעתי מחברים רבים על זוועות שבצעו בזמן שירותם הצבאי, ואני לא חריגה. טובי האנשים פושעים בהיותם חיילים. הנשק והמפגש עם המוות משחיתים נפשות עדינות. אמת זו חשובה פי-כמה משמותיהם של החיילים המעידים. בואו נבין את המציאות, ונפסיק להרוג את שליחיה.
כי מן האבנים האלה ייבנה שלום
מסורת יהודית מימי התלמוד מבקשת להרגיל כל איש ואשה לזכור את הצער ואת האסונות גם בימי שמחה (תוספתא בבא בתרא, ב): "סד אדם כל ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם". הנה, גם כשאנו בונים בשמחה את ביתנו, אנו נתבעים לזכור את האסונות, שלא ירום, חס וחלילה, לבנו.
ארגוני "בצלם", "שוברים שתיקה" ונוספים הם האבן הזו. הם לוקחים על עצמם את תפקיד הלבנה נטולת הסיד בבית הישראלי. והם דואגים שלא נשכח מאין באנו ולאן אנו רוצים ללכת. פעלו לשלומם של ארגונים אלה, כי בשלומם יהיה לנו שלום.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חן (בטוקבק 29 משבוע שעבר) הגיב לדברים שכתבתי בבית המדרש לחבר האנונימי. תודה גדולה לך חן. כך צריך להיראות בית מדרש – תגובות לתגובות. איזה כיף שאתה מאפשר לנו ללמוד תורה יחד.
חן כתב: "רוחמה היקרה. תשובתך הגיונית וסדורה. ועם זאת, אולי יש משהו בדבריו של המגיב התוהה על מאמצייך לגשר על סתירות ופערים בין תפיסותייך המודרניות, לתפיסת היהדות הקנונית. כולנו אכן תוצריה של תרבות המתפתחת או נסוגה על ציר הזמן. תרבות מפותחת, כאדם בוגר, אמורה להיות מודעת למקורותיה. לילדותה. לכוחות הראשוניים שעיצבו אותה. אך כפי שלא היית מצפה מאדם בוגר שיהגה כל היום במחברות ילדותו, כך תרבות בוגרת לא אמורה לעסוק באובססיביות בטקסטים ראשוניים כל כך. אולי הגיע זמנם של הטקסטים הקנונים המקודשים האלה לפנות יותר מקום ואור זרקורים לטקסטים לא פחות חשובים ולא פחות מצמיחי כנפיים, גם אם רחמנא ליצלן לא נכתבו על ידי בני דתנו. את טוענת ששורשייך לפני הכול בתרבות היהודית. גם אני מרגיש כך. אך אולי מצב האנושות היה טוב יותר אם היינו רואים עצמנו תוצר של התרבות האנושית בכללה".
בהחלט ייתכן שאתה צודק, אולם אני מעדיפה לא לשאול "מה אמור לקרות", אלא "מה קורה". ומה שקורה הוא שיהודים רבים (ואני ביניהם) עסוקים מאוד בחיפוש שורשים ובלימוד המקורות. על כן אני פעילה בשטח הזה. אם יהודים היו בוחרים לעסוק בתרבות אחרת – בוודאי הייתי מצטרפת בדרך כזו או אחרת למסעם. בני אדם מחפשים שורשים. איני יודעת למה, אבל אני חלק מהתשוקה הזו, ובתוכה אני יוצרת.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
